איך להיפרד בלי לפגוע בשגרה של הילדים

קיימות המון דרכים להתחיל חיים חדשים אחרי שהבית כפי שהכרנו אותו מתפרק. וכשמרבית ההורים חושבים שמשימת גידול הילדים ורווחתם היא החשובה ביותר, עליהם לשים לב לכמה כללי אצבע

פורסם במקור בעיתון "הארץ" , 25 באוקטובר 2022

50 דרכים לעזוב את אהובתך, שר פול סיימון. אך כמה דרכים יש לפירוק קשר כשבני הזוג הם הורים? בכמה דרכים אפשר להתחיל חיים חדשים בשני בתים נפרדים? אולי לא 50, אבל טווח האפשרויות גדול, ומותנה כמובן גם במשאבים הכלכליים שיש לבני הזוג.

כך, בקצה אחד נמצאים עתירי הממון שיכולים להרשות לעצמם שלוש דירות - הדירה המקורית נותרת הבסיס הקבוע של הילדים וההורים עוברים לגור כל אחד בדירה נפרדת, שמיועדת לימים שבהם הם ללא הילדים. בימי המשמורת הם חוזרים לבית המקורי בו גרים הילדים.

בקצה השני נמצאות משפחות דלות אמצעים, שתרות אחר וריאציות הישרדות: הבית המקורי מתפרק, האמא והילדים עוברים לגור אצל הסבתא והסבא, והאב חוזר לבית הוריו - או להפך. המציאות הכלכלית נפגעת עוד יותר עבור כל הצדדים, וכך גם תנאי המחייה.

בנושאי משמורת, בקצה אחד נמצאים מי שיחלקו אותה בצורה שוויונית (משמורת משותפת) ובקצה השני מי שיוותרו עליה מרצונם או מתוקף פסיקה של בית המשפט, וייפגשו עם הילדים בצורה מצומצמת, אם בכלל. בהקשר זה עולה לכותרות לא אחת המושג ניכור הורי, הנוגע לילדים המסרבים להיות בקשר עם אחד ההורים - פעמים רבות מתוך הזדהות עם ההורה השני, ופעמים רבות גם בהשפעתו.

מרבית המשפחות שמתחילות בתהליך התארגנות לקראת חיים בנפרד נמצאות על הסקאלה שבין הקצוות. בהן יש את אלה שחושבים שהמשימה המשמעותית ביותר היא גידול הילדים והדאגה לשלומם - משימה מתמשכת שדורשת משאבי נפש שיאפשרו הסכמות ושיתוף פעולה. ילדים שגדלים במשפחות כאלה, סביר שיצאו בשלום מהתהליך הקשה והמורכב של פירוק הבית.

אבל גם כשההבנה הזו קיימת ומתקיימת בפועל, השאלות הגדולות המעסיקות הורים בפרידה הן איך ממשיכים בשיתוף פעולה. איך ממשיכים יחסים משמעותיים כאלה, עם מי שבחרתם להפסיק לגור איתו תחת אותה קורת גג ולהתחיל חיים חדשים בלעדיו? איך מקיימים מערכת יחסים חדשה שדורשת הסכמות, עידכונים, חשיבה משותפת ותקשורת פתוחה - בדיוק ברגע שבו החלטתם להוציא את הפרטנר הזה מהחיים שלכם?

אפשר לדמות זאת למשחק הכי ישראלי שיש. הוא נטול נקודות ואינו מוגבל בזמן. כל מה שצריך הן שתי מטקות וכדור ורצוי שתהיה גם פיסת חוף ים. במשחק הזה המטרה היא משותפת: להעביר את הכדור מאחד לשני בלי שהוא ייפול. ככל שהמשחק מתפתח השחקנים רוצים לפתח מיומנויות שיאפשרו להם להכות חזק בכדור אך בצורה מדויקת, כך שהפרטנר יצליח להכות בכדור בחזרה. הכיף הגדול במשחק הוא רצף מתמשך ככל האפשר של חבטות שעוברות מצד לצד.

ההנאה המשותפת מהמשחק תלויה ביכולת האישית ובהצלחתו של הפרטנר - פעם לחבוט בחוזקה ופעם להגן, ממש כמטפורה למה שקורה בין זוג הורים הבונים מחדש תקשורת אחרי פרידה.

דרך ארוכה

בקליניקה אני פוגש בנפרד את יוסי ומרי (שמות בדויים). הם נתונים בתהליך קשה וכואב של פרידה ופירוק הבית. הם כועסים אחד על השני בענייני כספים, משמורת על הילדים וגישות חינוכיות שונות. מרי ביקשה להתגרש ברגע שבו החליטה להפסיק להיות כנועה ומרצה, ולהתחיל לשים גבולות לדורשנות של יוסי והימנעותו ממטלות הבית וגידול הילדים.

בשלב זה יוסי לא הצליח לזהות עדיין כמה חוסר ביטחון יושב מתחת לתגובות השתלטניות שלו והתחמקותו ממעורבות בגידול הילדים. חוסר הישע שלו מול מצוקתו של התינוק ומול קריאת התיגר של ילדיו הקטנים, גרמו לו לשקוע עוד ועוד בעבודה. כעת, הוא מגיב לרצונותיה של מרי בתחושת עלבון ורצון לנקמה.

שניהם יצטרכו עוד לעבור דרך ארוכה לפני שישכילו לעשות הפרדה בין ההחלטה על סיום הקשר הזוגי, לבין ההבנה שהשותפות שלהם עדיין קיימת ודורשת הבנות, הסכמות ושיתופי פעולה. ייתכן אף שההסדרים אותם הם נדרשים לנסח מאתגרים לא פחות מההסדרים וההסכמות שניסו לקיים ביניהם בימים שבהם חלקו בית משותף.

אם רק היו יכולים לשחק מטקות - אז וגם עכשיו. לחבוט את הכדור בחוזקה, מכות כאלה שיצליחו להוציא את הכעס האצור בקרבם אבל עם בטחון בכללי המשחק המשותף - שצריך ואפשר לנהל ברגישות, גם עם מי שכבר לא חולקים איתו את אותה מיטה. על מנת שהכדור לא ייפול נדרש שיתוף פעולה; לא משנה כמה חזק נחבוט בו, כדאי שיהיה שם מישהו שיחזיר אותו על מנת שהמשחק יימשך.

מצד שני, אם נשלח לעברי כדור לא מדויק - אנסה בכל זאת "להציל" אותו. לא אניח לו לעוף למרחקים. ואם בכל זאת הוא עף רחוק אלך ואביא אותו, שכן המשחק חייב להימשך. אותה אנלוגיה מתקיימת גם כשבני זוג מחליטים להיפרד - הם עדיין פרטנרים לגידול הילדים. כלומר, גם אם כל אחד מבני הזוג מריר וכועס, וחושב שההורה האחר אינו ראוי ולכן יש להפעיל את בית המשפט שיפסוק לטובתו, ייתכן שהמכה שינחיתו תגרום לכדור פשוט ליפול.

בהמשך הם יבינו שבית המשפט הוא נשק יום הדין, וכניסה אליו עשויה לטרוף את הקלפים. זה קורה עבור רבים; יש כאלה שימשכו את המשפט עוד ועוד, יפתחו מחדש החלטות ופסיקות, יערערו, והמשחק יהיה שונה לגמרי. 

הנה כמה נקודות שכדאי להתעכב עליהן בבניית יחסים חדשים לצד הילדים:

1. קיימו שיחה משותפת עם הילדים לגבי ההחלטה להיפרד. רצוי לעשות אותה לאחר התייעצות עם איש מקצוע.

2. השאירו את הילדים מחוץ למשחק. המערכת הזוגית היא שלכם, ועדיף שהסיבות שאתם נותנים לעצמכם כדי להסביר את הפרידה יישארו שלכם. השתדלו לא להדביק את הילדים בכעס שיש לכם אחד על השני - גם אם אתם מאמינים באמונה שלמה בצדקת דרככם.

3. קביעת הימים ושעות המשמורת חשובה מאין כמוה עבור הילדים. השתדלו להקפיד עליה.

4. הרגלים ושגרה הם מצע נוח לגידול הילדים. כשהשגרה משתנה והופכת למורכבת יותר כשעוברים מבית לבית, רצוי להקפיד עליה בכל בית.

5. פערים גדולים בסגנון החיים וברמת החיים עלולים ליצור קושי עבור הילדים. תחשבו על זה כשאתם מחלקים את הרכוש ומגיעים להסכמות כספיות.

6. אל תתנו לרגשי אשמה להיות הדבר שמנחה אתכם ביחס לילדים שלכם. אל תרגישו צורך להרעיף מתנות על הילדים כדי לפצות על העובדה שהבית התפרק. מוטב שתהיו נוכחים בצורה מלאה בימים ובשעות שאתם איתם.

למה הורים כל כך לחוצים לאבחן את הילדים שלהם?

מתוך חרדה וחוסר ביטחון, הורים רבים פונים באובססיביות לאנשי מקצוע, ומתעלמים מהאינסטינקט ההורי ומהצרכים האמיתיים של הילד. הרמוניה בין כל "השפות" בחייו יסייעו לפתור את אי הוודאות הזו

פורסם במקור בעיתון "הארץ", 11; במאי 2022

דולי, גיבורת הספר "דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום, היא רופאה מנתחת שמוצאת תינוק ומאמצת אותו. מתוך חרדה לשלומו היא מבצעת בו שורה אינסופית של בדיקות אובססיביות ופולשניות הכוללות ניתוחים בהם היא פותחת וסוגרת את בטנו רק על מנת לוודא "שהכל במקום".

מובן שהפולשנות האובססיבית הזו אינה מציאותית, אך כמו שעושה לעתים ספרות טובה - היא מעוררת מחשבה: מהי פולשנות? מתי חרדה לשלום הילד מביאה אותנו כהורים לבצע כל מיני בדיקות פולשניות שמתעלמות מהחווייה של הילד?

תינוק בא לעולם ומתחיל את חייו מתוך תלות מוחלטת בהוריו. כהורים, אנחנו נדרשים לספק את צרכיו הפיזיולוגיים ואת התנאים הרגשיים על מנת לאפשר את ההתפתחות המיטבית עבורו, כך שעם הזמן יגדל להיות עצמאי. בהתאמה, המעבר מתלות לעצמאות דורש מאיתנו להבין בכל רגע מחדש מהם הצרכים המשתנים של הילד, שלא תמיד ברורים לנו: מתי הוא זקוק לתמיכה? מתי הוא צריך שנעשה משהו עבורו? מתי ננזוף בו? מתי ניתן חיבוק? מתי נאפשר לו לעשות משהו לבד? מתי נתעקש, ומתי פשוט נהיה נוכחים עמו ונתבונן.

הדאגה שלנו כהורים מקשה עלינו להקשיב לאינסטינקט הפנימי שלנו שאמור לאפשר לנו לזהות את הכוחות הטבעיים שאיתם מגיע הילד לעולם, אשר עוזרים לו להתפתח. אותה דאגה גם עלולה למסך את האפשרות ללמידה עצמית באמצעות המפגש עם הילד - מפגש בלתי אמצעי שמעמת אותנו עם ההורים שהיו לנו ועם ההורים שהיינו רוצים להיות.

חיפוש אחר הוראות הפעלה

הדאגה וחוסר הוודאות הכרוכים לעתים בגידול ילדים, מביאים אותנו להתייעץ עם אנשי מקצוע ומומחים; שיאבחנו, יתנו המלצות, חוות דעת ותשובות. לאחר הגיל הרך, הפנייה לאנשי מקצוע אף הולכת ומתרחבת עת הילד נכנס לבית הספר. איבחונים פסיכו־דידקטיים ואיבחונים נוירולוגים הם השכיחים ביותר; הם מבטאים משאלה לקבל מידע על "מצב הילד" על פי "קריטריונים אובייקטיבים", ואם אפשר אז אולי גם כמה "הוראות הפעלה".

איך לבחור טיפול נכון עבור הילד שלך?

היוועצות עם מומחים היא הרבה פעמים הכרחית ויכולה לתרום לא מעט, אך שימוש יתר בשפה מקצועית עלול להפקיע מההורים שיח חשוב ומשמעותי שיכול להתקיים רק במרחב המשותף שנמצא בינם לבין הילד, ולערער את הביטחון בהורות.

בנוסף לשיח המקצועי יש את שפת בית הספר, השפה בבית והשפה של הילד עצמו. יש חשיבות בשמירה על האיזון בין השפות: בבית הספר מדברים על הישגים, תעודות, מבחנים ועוד; השפה המשפחתית בבית מתעצבת מתוך דינמיקה פנימית משתנה והשפה של הילד היא חיה ותוססת ומתפתחת במנותק משתי השפות האחרות.

אז איך מאפשרים לכל השפות להתמזג זו בזו ולהיטמע אחת בשנייה בלי שאחת תשתלט על האחרות? על פי רוב, השפה הבית-ספרית היא דומיננטית והורים רבים מאמצים אותה; מדברים עם הילד על הישגים, התנהגות וציונים ומשתמשים במושגים מהעולם הזה, דבר שגם הוא נובע מחוסר הוודאות שבו אנחנו מתנהלים כהורים. מתוך חשש שאנחנו לא יודעים מה נכון או לא נכון לילד שלנו, אנחנו פעמים רבות מאמצים נקודת מבט מקצועית - או מצד שני, דוחים אותה על הסף.

הבעיה היא, שאימוץ שפה אחת תוך ויתור על האחרות, יש בו ויתור על הקשר הבלתי אמצעי שלנו עם הילד ועל האינטואיציה ההורית. בנוסף, יש בכך גם ניתוק והתעלמות מהילד עצמו, מהעולם הרגשי שלו ומעולם המושגים הפרטי שלו.

כשדולי, גיבורת הספר עמה פתחנו, חותכת ומציצה בבטנו של בנה העולל, היא מציגה באופן גרוטסקי את השתלטות השפה המקצועית שמוחקת את השפות האחרות, זו של האם וזו של העולל המתפתח, הגם שאינו יודע עדיין לדבר.

האם ויתור על שלל השפות שעומדות בפנינו משאיר אותנו רק עם פולשנות אובססיבית? האם התבססות על אנשי מקצועי בקשר למהות של ילדינו עוזרת לאי הוודאות ההורי - או מעמיקה אותו? נקודת האיזון נמצאת במפגש בין השפות. המפגש הזה יכול להיות מפגש טוב ומיטיב אם נשכיל להכיר אותן ולדעת לא לוותר על אף אחת מהן.

אילו הורים אתם - מרעישים או מרגיעים?

בנוסף לארבעה סגנונות הורות עיקריים, מציע הפסיכותרפיסט יזהר עירון עוד שני עקרונות מעולם המוזיקה: אמפליפייר (מגבר) ואקווילייזר (מסנן) ומסביר איך ניתן להגיע לאיזון הרמוני עם הילדים

פורסם במקור בעיתון "הארץ", 20 בדצמבר 2021

הטלפון מצלצל באמצע הלילה. מספר לא מוכר על הצג. זה הדבר שחששתם ממנו. "הוא שפוך", אומר החבר של הבן שלכם בבהלה, "אני לא יודע אם זה היה נכון להתקשר". הדופק עולה, וגם העצבים. אתם מזנקים מהמיטה ונכנסים לאוטו, כמעט ולא מחליפים ביניכם מילה. כל אחד מתבשל בפאניקה של עצמו, מתכנן תגובה.

ההורים שחוו את הסיטואציה הזו הגיעו אליי לטיפול בדיעבד. הילד כבר שכח, ההלם מאחוריהם - אבל הרוחות בבית עוד לא נרגעו. האמא חיפשה אחר סנקציות והאבא מן הצד השני טען שזה "קורה לכולם בגיל הזה".

התגובות שלנו למעשים של הילדים הן פונקציה של סגנון ההורות שלנו. הפסיכולוגית דיאנה באומרינד, מחלוצות תחום הדרכת הורים, ניסחה ארבעה סגנונות עיקריים שנעים על שני צירים; נוקשות מול אדישות, וקירבה מול ריחוק:

הורות סמכותנית: הורות הרואה במשמעת ערך חשוב ביותר. בסגנון זה, ההורים הם הקובעים הבלעדיים, הציפיות מהילד גבוהות והענשה היא דבר מקובל.

הורות מתירנית: הורות שמאפשרת לילדים לעשות כרצונם, במינימום הנחיה והכוונה. ההורים נוטים להיות חמים ותומכים, הציפיות מהילדים מינימליות והתקשורת פתוחה וזורמת.

הורות אדישה: הורות שאין בה הרבה השגחה. היא מאפשרת לילדים הרבה חופש והציפיות מהם כמעט ולא קיימות (ילדים שגדלו בבתי ילדים בקיבוץ חוו סוג כזה של הורות).

הורות סמכותית: בסגנון זה מתקיימת עקביות גדולה בהצבת גבולות - ביחד עם אספקת חום ותמיכה רגשיים. זו הורות שמכירה גם בצרכים של הילד וגם באוטונומיה שלו, והחוקים והכללים מותווים תוך כדי אינטראקציה עם הילדים.

על פי מחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארה"ב (HHS) ילדים להורים סמכותיים הם בעלי הערכה עצמית גבוהה יחסית, ומתבגרים שגדלים אצל הורים כאלה נוטים פחות להשתמש בסמים ולהיות פחות אלימים.

סגנונות "מוזיקה"

מתוך התבוננות במקרה שפתחתי איתו, בנוסף לארבע התפיסות הללו, ברצוני להוסיף לשיחה עוד שני מושגים שלקוחים מעולם הצלילים: אמפליפייר ואקווילייזר. האמפליפייר מגביר את הצלילים. הסאונד עובר דרכו ופורץ החוצה במהלך תקיף וחזק. האקוולייזר מסנן צלילים, ויכול להשפיע על האופן שבו הם יישמעו.

ובהקשר ההורי, האמפליפייר יצעק ו"יעשה עניין", כלומר התגובה שלו לפעולה של הילד תקבל תוקף מהעוצמה של הקול שלו כהורה. לעיתים אין ברירה, אלא להפעיל את המגבר, למשל כשילד מתפרץ לכביש - אנו נאחוז בו בחוזקה ונרים את הקול. האקוויליזר הוא המכיל והמאזן, זה שיכול להחליש את הצלילים שבקצוות. כלומר, להצליח לראות "מתחת" להתנהגות המציקה או המעצבנת - תסכול, רצון לחיבוק ואמפתיה.

הורה כזה ייקח אוויר לפני תגובה וייתן לצלילים להדהד, תוך שהוא מבין שיש הרבה צלילים במרחב וכדאי להקשיב להם ולאזן ביניהם. מדובר בערוץ תקשורת רך יותר, שיחזק את תחושת הביטחון של הילד תוך הבנה כי כדי לצמוח יש לעבור אין ספור מהמורות, וכדאי למצוא זמן לדבר ולהעמיק בדברים. לפי התפיסה הזו, ההורה לא יגיב באופן אוטומטי כאילו יש תסריט אחד גרוע בו חייבים לעצור ולהגיד למשל: "מה יהיה איתך בסוף?"

איך לגדל ילדים מוצלחים בלי להיות הורים סמכותנים?

כל הורות נדרשת לאיזון בין שני הדברים הללו. כשאנחנו עייפים או כועסים, המגבר בתוכנו דולק, אך רצוי שנדליק במקביל גם את המסנן ונלמד איזה צלילים ניתן להפיק משניהם גם יחד. לעיתים מתקיימת חלוקה כזו בין זוג הורים, כאשר כל הורה לוקח תפקיד אחר. יש לקוות שהורה שמגיע מאוחר ישאיר את ענייני היום מאחור ויפעיל את האקווילייזר, ואילו ההורה שהיה שעות רבות עם הילדים יוכל לקחת "צעד אחורה" בלי להפעיל באופן אימפולסיבי את האמפליפייר. לעיתים המצב הוא הפוך - דווקא בן הזוג שמבלה פחות עם הילדים מגיע נוקשה לאינטראקציה איתם. ייתכן כי זו הדרך שלו להנכיח את עצמו, כאילו הקול הרועם יחפה על מה שהוא פחות בטוח בו.

כך, כל אחד מביא את עצמו, ומשפיע על האחר. ההורה שהיה רוב היום עם הילדים ירצה לכאורה לנוח, אך ירגיש שהוא חייב להתערב כי ההורה האמפליפייר לא רגיש מספיק לטעמו, ויוצר מפגש לא נעים עם הילדים. אבל אם יניח לרגע את הדברים בצד, אולי הוא יגלה כי התגובה הנוקשה דווקא מצליחה לרסן את התנהגות הילדים. האופציה השלישית היא להשלים עם העובדה שקיימים בבית שני "סגנונות מוזיקה" שונים, ולשניהם יש מקום.

הילד בדרכו הייחודית משתלב בתוך מארג הצלילים, הקולות והתנועות - וכך נוצרת הדינמיקה המשפחתית. כל ילד מגיב אחרת; יש ילדים שיזדהו עם האמפליפייר ודווקא התגובה המוגברת של ההורה תאפשר להם לחוש אהובים, מוגנים ובטוחים; ויש ילדים שהתגובה הזו תעורר אצלם בהלה. בכל מקרה, רצוי לפעול בצורה מאוזנת - לפעמים להגביר ולפעמים לספוג. אם אתם מרגישים שאתם מפעילים רק "מכשיר" אחד, או שבמקום צלילים יש רעש מתמיד, ייתכן שנדרש כיוונון באמצעות שיחה ביניכם או בפגישת ייעוץ.

נמצאים בקונפליקט מול הילד? זה הזמן למקם את עצמכם מחדש

שוב ושוב אנחנו מחליטים החלטות עבור ילדינו או נמנעים לחלוטין ממעורבות, אף שהיא נדרשת. איך נוכל לדעת מתי ובאיזו מידה אנחנו נדרשים להיות מעורבים ומתי עלינו לאפשר להם לבחור לבד?

פורסם במקור בעיתון "הארץ", 18 במרץ 2023

שחר עזב את הצבא. הוא בן 19. המסגרת הצבאית לא התאימה לו והוא מצא את עצמו פעם אחר פעם נשלח לכלא אחרי שסירב להגיע לבסיס. עכשיו, אחרי המאבק שניהל כדי להשתחרר, הוא נח בבית. שגרת יומו משובשת, והוא מתקשה להירדם.

הוא גר אצל אביו. האב מודאג וכועס. באחד הימים השבוע התפרץ על בנו שכמו בכל יום, הגיח מחדרו לראשונה בשעת אחר הצהריים מאוחרת. שחר, שלא מרבה לשתף את אביו התחיל לדבר. סיפר שהוא מתקשה להירדם. המחשבות על עצמו, על חייו ועתידו מטרידות אותו מאוד. הוא עסוק במחשבות מה יעשה עם חייו. האב שהתרגש מגילוי הלב, חש רגשות אשם בעקבות ההתפרצות שלו. "נו, אז תעשה משהו עם עצמך", אמר האב.

אני שואל את האב: "למה הבן שלך זקוק ממך?". "לא יודע", הוא עונה, "אני רק יודע שאני לא מוכן לשתוק כשאני רואה אותו ככה. לא עושה כלום עם עצמו. שאתן לו לרבוץ ולהעביר ככה את הזמן?"

דפנה תלמידה בכיתה א'. יש לה כמה חברות מהגן. ההורים לא כל כך אוהבים את החברות שלה. הם מרגישים שהן פרועות ומשפיעות עליה לרעה. לדבריהם, בגללן גם היא נהיית פרועה ומרדנית. לעתים היא אף מקללת וההורים נבוכים ותוהים: "מאיפה למדה לקלל? אצלנו בבית אף פעם לא אומרים מילים כאלה". הם מחליטים להרחיק את דפנה מהחברות שלה ולדאוג שתמצא חברות חדשות.

נדב, בן 14, גר עם אמו. היא מספרת: "לפעמים הוא כל כך זקוק לי, מתנהג כמו פעם, כמו ילד. ואז פתאום הוא הופך אדיש, מתרחק ואפילו מתפרץ, מה שגורם לי להתרחק. אני הופכת לאדישה, כאילו לא מכירה אותו. אני מרגישה חסרת אונים". היא מזהה את המצוקה של בנה, אבל ההתפרצויות שלו משתקות אותה. היא זהירה, חרדה, "הולכת על ביצים", לדבריה, תמיד בהיכון להתפרצות הבאה.

בין פלישה להימנעות

שלוש האינטראקציות השונות בין הורים לילדים שתוארו כאן הן כאלה שבהן יש התמקמויות שונות של ההורים מול הילד או הילדה שלהם. בשלושתן ההורים מלאים בכוונות טובות, אבל יש בהן התנגשות בין מה שאנחנו תופסים כ"נכון", "ראוי" לבין מה שקורה במציאות. מתוך הפער הזה אנחנו ההורים פועלים.

במקרים רבים אנחנו רוצים שהילד שלנו יהיה במקום אחר מזה שבו הוא נמצא. אנחנו עושים השוואות, מודדים, כמהים שיממש את הפוטנציאל שלו, או את הפנטזיות שלנו. על פי רוב הילד סופג במהלך השנים את הפנטזיות ההוריות, הן מפעילות אותו והוא מגיב להן.

בקליניקה, במפגש עם ההורים, אני שולף דמויות קטנות, אחת גדולה מעט מהשנייה. דמות אחת מגלמת את ההורה והשנייה את הילד. אני מבקש מההורים להציב אותן אחת ליד השניה - לפני, מאחורי, לצד ובמרחק שנראה להם נכון עבורם.

"המשחק" הזה מאפשר ייצוג חזותי של ההתמקמות ההורית ומסמן סגנונות שונים של הורות. התמקמות זו עשויה כמובן להשתנות מרגע לרגע, אך ברגע הנתון של הסיטואציה הקונפליקטואלית, בפעולה הקטנה הזו יכולה להתקיים התרחשות שיש בה כדי לשקף משהו מהאופן שבו ההורה תופש את ה"תפקיד" שלו. היא יכולה להאיר עוד זווית במערכת היחסים הנרקמת בינו לבין הילד.

ההתמקמות ההורית ביחס לילד מעלה אין סוף סוגיות. אנחנו מלווים את ילדינו מהיותם תינוקות קטנים וחסרי אונים שתלויים בנו באופן מוחלט, לעבר היותם אנשים בוגרים ועצמאים. כשהם בתחילת חייהם, אנחנו הספקים הבלעדיים של כל צרכיהם ועוברים בהדרגה להכרה בדרך הייחודית של כל ילד, בצורך שלו בהתבוננות והקשבה שלנו, בצורך פשוט להיות לצדו. השאלה מתי, איך ובאיזו עוצמה להתערב, מלווה אותנו מרגע לידתם.

התערבות פולשנית מדי, גם אם כוונותיה טובות, מערערת את הביטחון של הילד ועלולה להפוך אותו לתלותי או חסר אונים. היא עלולה לטשטש את הקריאה של המצפן הפנימי שלו, אותו מצפן שהיינו רוצים שינחה אותו, ובו הוא אמור לבטוח. הימנעות מהתערבות מטשטשת גם היא את אותו מצפן פנימי, בעיקר אם היא מלווה בתחושת חוסר אונים שלנו כהורים.

המקום המדויק עבורו ועבורכם

דפנה בת השבע מפתחת את כישוריה החברתיים. מצד אחד היא זקוקה לאוטונומיה, להתנסות חברתית ספונטנית שתאפשר לה להרגיש מספיק בטוחה ליצור קשרים חברתים. מצד שני, יתכן שהיא זקוקה לתמיכה ולהכוונה. איך מתמקמים בצורה מדויקת לצדה שעה שהיא עושה את צעדיה הראשונים בעולם החברתי בבית הספר? נדרשת כאן תנועה עדינה. ההחלטה של ההורים להרחיק אותה מחברותיה נעשית "מעליה", כלומר בלעדיה.

רצוי לנסות ללמוד על הסביבה החברתית שלה, על הקשיים, האתגרים, ובעיקר לשמוע אותה. משמעות ההתמקמות לצידה במרחק הנכון לא שוללת את האפשרות להתבונן "מלמעלה" ממרום שנותינו, עם ניסיון החיים שצברנו והערכים שחשובים לנו. במקרים רבים קיימת אפשרות ליזום (מעליה) מפגשים חברתיים עם ילדות נוספות ובמקביל לנסות להבין את החוויה הפנימית שלה. ובנוגע לערכים: כאן ההורות צועדת לפנים באמצעות דוגמה אישית.

אשר לשחר שמתמודד עם היציאה המוקדמת מהמסגרת הצבאית ונושא על גבו את ההתלבטות באשר להמשך חייו, הוא זקוק להרבה תמיכה והקשבה, ונראה שהיה רוצה שאביו יצעד לצדו בדרכו החדשה. במקרה זה, האב מצליח לנוע מעמדת יודע־כל ולהתמקם לצד בנו. ממבט קדימה של מי שרואה את הדרך שעליו להתוות, הוא מבין שכרגע הוא נדרש להתמקם מחדש. שחר זקוק ממנו להקשבה, ולהבנה שלצעידה ביחד זה לצד זה יש קצב משלה.

התפרצויות הזעם של נדב כלפי אמו דורשות התמקמות בוטחת וברורה שאמורה להתנגד לנתיב הזועם והאלים שאותו מתווה הנער. היא מתרחקת, מבוהלת, ומניחה למצבי הרוח שלו להגדיר עבורם את המיקום והמרחק ביניהם, על הציר בין רכות לתוקפנות. חוסר האונים לא מאפשר לה להתמקם מעליו. נראה שנדרש כאן בירור מעמיק, אולי גם התערבות מקצועית שתלווה את שניהם ותאפשר לאם להתמודד עם חוסר האונים שלה. צירוף של מטפל לצעידה המשותפת יאפשר לאם ולבנה להתמקם מחדש.

יש פעמים שהורים חושפים את "חולשותיהם", המקומות בהם הם פגיעים ולא יודעים מה נכון. ברגע כזה, הם עשויים להרגיש מתחת, נטולי חופש לנוע ולהתמקם מחדש בצורה בוטחת במרחב שבינם לבין הילד שלהם.

כשאתם פוגשים את הקושי של ילדכם, נסו לדמיין אתכם ביחס אליו, רגע לפני שאתם פועלים. נסו לראות את המרחק ממנו, שאלו את עצמכם אם זה המקום המדויק עבורו ועבורכם. במידה שכן, המשיכו כך. אם לא, שווה לבחון מה צריך לקרות כדי שתצליחו להתמקם בצורה מדויקת יותר - ובמילים אחרות, מה יאפשר לילד לפתח ולגבש את המצפן הפנימי שלו על פי צרכיו ורצונותיו, ולכם להמשיך להיות שם עבורו.