בגידת הדימויים: כשהצילום מוליך את המציאות שולל

אנחנו טובעים. חנוקים תחת מבול של תמונות שסותמות לנו את המוח ומעוותות לנו את המציאות. אנחנו חיים היום בתוך תמונות, משתפים חוויות מזויפות- או שמא אלו חוויות מדומיינות? לפעמים אני עצמי תוהה אם בכלל זכרנו איך אנחנו נראים במציאות.

אי שם ב-1929, כשהצילום עוד היה צעיר יחסית, בחור מוכשר בשם רנה מגריט יצר את יצירתו המפורסמת "בגידת הדימויים" (La trahison des images בצרפתית). זו תמונה של מקטרת, ומתחתיה מופיע הכיתוב: "זוהי אינה מקטרת".

דיי ישר ולעניין כשחושבים על זה. זו רק תמונה של מקטרת, לא הדבר האמיתי. דו-ממדית. סמל. דיו על קנבס שנראה כמו משהו, אבל הוא ממש לא הדבר הזה עצמו.

איך למדנו לראות את העולם דרך תמונות

תדמיינו את זה: הורה יושב עם הילד שלו ומצביע על תמונות בספר. "תראה, הנה כלב. הנה ציפור". ככה פעוטות לומדים להכיר את העולם שסביבם- דרך דימויים, מידע, ושפה ויזואלית שלפעמים מלווה גם בצלילים. אבל זו לא החוויה של מפגש עם כלב אמיתי. תלת-ממדי, חי, נושם, נובח, מלקק. התמונה יכולה להיות גדולה, צבעונית ומלאת פרטים, אבל בשורה התחתונה היא רק תמונה. רק דימוי.

פיתחנו כלי ויזואלי עוצמתי בטירוף, מערכת של סמלים שיצקנו לתוכה משמעות. אבל שכחנו שזאת רק מערכת — תבנית ריקה. ועכשיו, המערכת הזו פשוט יצאה מכלל שליטה.

הגבולות של האמת הצילומית

כל צילום נוצר תחת המגבלות של המדיום והבחירות של האמן. אין לנו שמץ של מושג מה קורה מחוץ לפריים. הרכבי הצבע, האור והטקסטורה מעבירים לנו מידע מסוים- חלקו אוניברסלי וחלקו סובייקטיבי. אז למה אנחנו מתייחסים לצילום כאל עובדה מוגמרת?

בגידת הדימוי לא מוגבלת רק לצילום או לתמונות שעברו עריכה דיגיטלית- היא תקפה לכל יצירה ויזואלית.

צילום מעניק חוויה שקרובה מאוד לראייה בעין אנושית, ולכן זה לא מפתיע שיש לנו מערכת יחסים כל כך מורכבת עם תמונות של עצמנו. עוד סלפי, אולי מזווית קצת אחרת, אולי עם שפתיים מתוחות או תאורה קצת שונה, עם הפילטר הזה זה בטוח ייראה טוב יותר...

אסתטית, יכול להיות שזה באמת ייראה טוב יותר לפי התבנית הגנטית שטבועה בנו. אבל בואו נודה על האמת - זה לא באמת ישנה את הממדים של האף, המצח, או הסנטר הכפול החדש שצץ שם. זו תהיה תמונה אסתטית יותר (ואסתטיקה היא עניין סובייקטיבי ממילא), אבל אנחנו נישאר בדיוק אותם אנשים, עם אותם "פגמים" ומאפיינים. אנחנו פשוט עובדים קצת על עצמנו ועל כל מי שסביבנו.

דילמת הפרופיל באפליקציות ההיכרויות

פעם ניגש אליי בחור וביקש שאעשה ריטוש לתמונה שלו עבור אתר היכרויות. הוא רצה שאהפוך אותו ל"מושך" יותר. לדבריו, הנשים שהוא פגש דרך האתר לא דמו בכלום לתמונות בפרופיל שלהן, אז הוא רצה לשחק את אותו המשחק- להונות. ככה, הוא חשב, הוא יוכל להשיג יותר דייטים.

הסכמתי, למרות שבאותו זמן לא ממש הבנתי את ההשלכות הרחבות יותר. בנאדם חושב שאם הוא ישנה קצת (או הרבה) את הדימוי החיצוני שלו, הוא יהיה פופולרי יותר באתר ויקבל יותר תשומת לב, מה שאולי יעלה את הסיכויים שלו למצוא אהבת אמת… או לפחות איזה חיבור. אבל מה אז? בסוף חייבים להיפגש ולהתמודד עם המציאות "המכוערת".

צילום פורטרטים ותפיסה עצמית

כשאני מצלם מישהו- בין אם זה פורטרט או תמונת תדמית (Headshot) -חלק מהמצולמים יצביעו מיד על תווי פנים שהם לא אוהבים בעצמם. אני מנסה ליצור אווירה נעימה וקלילה שמאפשרת קצת הומור, ואומר שאני בסך הכל הצלם ופסיכולוג לעת מצוא על הסט, אבל ממש לא מנתח פלסטי…

ברוב המקרים, אותו אלמנט שמציק למצולם הוא משהו שרק הוא שם לב אליו, בעוד שעבור כל צופה אחר זה לגמרי זניח.

אני לא יודע מה עלה בגורלו של אותו בחור שביקש ממני לרטש את התמונה שלו. אני רק יכול לומר שגם אחרי שהוספתי לו שיער, השטחתי לו את הבטן, הידקתי את הצוואר ועיגלתי את הראש- הוא עדיין לא היה מרוצה. הצעתי להחליף את הראש שלו בזה של בראד פיט, אבל הוא אמר שזה כבר יהיה מוגזם…

העניין הוא שיצרנו שפה ויזואלית כל כך מתוחכמת, עד שאנחנו התבלבלנו בין המפה לבין השטח עצמו. אנחנו חיים בעידן הדימוי, שבו הייצוג הפך לחשוב יותר מהמציאות עצמה. ואולי זו הבגידה האמיתית - לא שהתמונות משקרות, אלא שפשוט שכחנו שהן בסך הכל תמונות.

חזרה לעמוד ראשי