קיתון של חרס

קיתון של חרס.

"וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק" מאי רצוא ושוב? אמר רב יהודה: כאור היוצא מפי הכבשן. מאי כמראה הבזק? אמר רבי יוסי בר חנינא: כאור היוצא מבין החרסים.

תחילתי מעפר וסופי לעפר, וגם הים הגדול הוא כולו עפר שם למטה עמוק עמוק בקרקעית מלא באוניות טרופות אוצרות בלומים עולמות שלמים נחים, מחכים שמישהו יבוא שהם פנינה במצולות.

והעולמות עושים צמות אחד לשני לפני השינה ולוחשים באוזן סודות שיעלו מעלה מעלה בתעלות האוזן מעל לפני הים לתוך חלומות גדולים נצנוץ כוכבים משתקף מבעד לחלון מבעד לוילון אני שוכב זקני עבות עיני עצומות וליבי פועם וסופי כחרס הנשבר וטוב לי.

קרקע עולם.

בפסיעות מדודות דרכתי במבט מושפל שאין בו בושה כי אם סקרנות כמעט מתריסה, שאמרו דע מה למעלה ממך והרי מרגע שאמרו דע הכול ברור וידוע ולא נשאר מה לדעת אבל למטה לא אמרו כלום רק מעפר באת וזה לא מספיק בשביל להיות כל הלמטה שבעולם רק העפר הזה שממנו באתי אז אני מסתכל איפה שכולם דורכים בהיסח הדעת שהדעת הוא רק למלעלה והולכים קדימה וזזים ממסלולם רק כשלמטה הוא מכשול. ואני נמשך בכוח הכבידה אל הלמטה אל הרצפה להתשטח על העולם שהוא קבר צדיק אחד גדול נקבר בעודו בחיים וכוח הכבידה מושך אותי קרוב קרוב אל הרצפה אל האבק הלכלוך מה שנפל ונשכח נבעט לצידי הדרכים ומשם לבטן האדמה אל לב העולם, מה יש שם בלב העולם הכי בפנים עמוק שמצמיד את הכול לקרקע , אולי רק הצד השני שפורץ החוצה מעברו האחר של העולם ומשם שוב פעם אני בגרמי השמיים מביט לרצפה ונגמר בקצה היקום ושם אני מבקש לפעול ברצפה של קצה היקום אני מסמן שאני קיים ושם על הרצפה של היקום אני מניח רצפה משלי כי גם אני רוצה רצפה וגם אני רוצה לסדר ולמשוך את העין מטה אל מה שיש שם גם כשלא עשיתי שום דבר אז אני לוקח מרצפת העולם ושובר אותה לאבנים קטנות ומארגן כאוות נפשי וממתין לצדיק עייף שיבוא לישון שיוכלו אבני לריב אחת עם רעותה "עלי! עלי! שים ראשך עלי!" ויריבו כל כך עד שיהפכו אחד.

בא אל פי מקל

חלול,

נקוב.

כל עוד הוא מקל

הרי הוא דומם

צומח לשעבר.

באה אל המקל נשימתי, נשיפתי

קול בוקע, יבבה , לחישה.

והרי הוא חליל.

ננס על גבי ענק.

כשגורש אדם הראשון מגן עדן ונפל לארץ הסתכל ימינה ושמאלה למעלה למטה שכח את אשר הוא מחפש כי הוא מזיע מאוד בשביל פת לחם אחת וגם חוה שנתגרשה מהגן עצובה על הבנים שהיא יולדת ללא הרף על האדמה שאינה גן כי אם שדה חיטה גדול הצומח ממי הזיעה של אדם. כל אותו הזמן היה מחפש אדם את אשר אבד לו ולא היה רואה, שממולו האופק חסום והיה מרכיב את בניו על הכתפיים שקוראים אותו שק קמח שבעבורו הוא מזיע להכין לחם ואומר להם ' בני האם אתם רואים את אשר אני מחפש?' והם שהיו על כתפיו ראו מה שהוא לא ראה אבל לא יכלו לספר כי הוא לא יכל לשמוע וגם הם העלו את בניהם על כתפיהם לחפש את אשר אבד וגם הם ראו עוד קצת ולא יכלו לספר למטה כי הסיפור הוא עולה למעלה למעלה וכל דור ודור מעמיד עצמו על כתפי קודמו ומעמיד בניו על כפתיו ואומר לו מה אתה רואה וכול דור רואה מה שלא ראה דור שלפניו אבל גם מקטין את עצמו בשביל שיוכל לעלות על הכתפיים ולא יקרוס כל המגדל הזה שהוא שק קמח אחד גדול לחם הפנים מנחה חדשה להיות אחד על גבי השני לראות שוב איפה הגן.

אלף לילה.

אני זוכר פעם שהעולם היה פיל או צרצר או גמל גדול ולו דבשת גדולה ועליה אוכף ועולמות ויקומים ושקצים ורמשים כולם ישובים על אותו אוכף והגמל הולך והולך על החומר ומלשונו חבל משתלשל ועליו גולשים מטה כוכבים וגרמי שמים ומהם נשקף נוף נהדר. נוף פלאי כזה שכל מי שראה אותו מביתו שעל הכוכב שעל האוכף שעל הגמל שכח מביתו שכח מהכוכב שכח מהגמל הסתכל נאנח וידע שהכול הוא כדאי.