סיפורים קצרים


טעימות

העלמה אלמה באופרה של ווינה / תמר מחלין

זה היה בתחילת המאה ה-20, בווינה האימפריאלית של פראנץ יוסף. אלמה הצעירה באה לאופרה, לבושה בשמלת משי לבנה, בעלת מחשוף עמוק, הדוקה לגופה בפלג העליון, ארוכה ונפוחה מתחת למותניה הדקות. שכמיית תחרה בצבע בורדו מכסה את כתפיה וזרועותיה החיוורות. פרחים קטנים לבנים משולבים בתוך שערה השופע, משלימים את הופעתה, חיקוי אופנתי לסגנון התסרוקת של אליזבת הקיסרית.

היא עוברת את דלת הכניסה הראשית של בניין האופרה. פוסעת לאיטה לעבר המבואה. אמה ואביה החורג מלווים אותה, בהליכה גאה, זקופים. הם מחייכים ימינה ושמאלה, מציגים לראווה את העלמה שבמלוא פריחתה.

אלמה פותחת מניפה עשויה טול לבן, מרעננת את פניה הלוהטות. מסתכלת לכל כוון. מגלה את קלימט. הצייר החצוף הזה, היא נזכרת, הזמין אותי לסטודיו שלו. קצב נשימתה מתגבר. היא מניעה יותר מהר את מניפתה. הוא רצה לציירה וגם ניסה לחבקה, היא התנגדה קלות, משחזרת את הרגע ומחייכת לעצמה. בפנים סמוקות היא מסתכלת לעברו, הוא נד בראשו, היא עונה לו בתנועת זעירה ופונה לכוון המדרגות.

הצעירה נרגעת. עולה מדרגה מדרגה. מסתכלת בנברשת שמפיצה את אורה לכל עבר. נחה לרגע קט. ממשיכה לעלות. היא מודעת למבטים הגבריים המופנים אליה. הה, הגברים האלה, חושבת משועשעת.

אלמה, אמה ובעלה של האם יושבים בתוך התא. האולם המתמלא מגרה את סקרנותה. האווירה רווית פוליטיקה וארוטיקה. נעשה חם, לוחשת לאמה, ומניעה שוב במהירות את מניפתה. היא מקרבת את המשקפת לעיניה הגדולות, סוקרת בקפדנות את הקהל, ונשימתה נעצרת. המורה שלה לפסנתר יושב שם למטה. אלוהים אדירים, מחשבותיה מכות בה ופעימות לבה מתקתקות בלי שליטה. הוא כה גבוה ואלגנטי, גברי כל כך, גם הוא מחזר אחרי, מצחקקת לעצמה, ומצמידה את המניפה אל פיה.

קולות הקהל משתתקים בבת אחת. גוסטב מאהלר, המלחין ומנהל האופרה, מופיע על הבמה, מרים את שרביטו, והתזמורת משמיעה צלילים ראשונים. אלמה מפנה מיד את המשקפת אליו. המניפה נופלת לפתע מידה. עוצמת המוזיקה שלו מכה בה ומבלבלת את חושיה. עוצמת זרועותיו מהממת אותה. היא מאגרפת את ידיה, מניחן חזק על בטנה המכווצת, מזיעה, מסמיקה, אינה יודעת את עצמה. היא מביטה בו כמהופנטת במשך דקות ארוכות, לא נהיר לה מה מלהיב אותה יותר, האם האיש, האם צליליו.

הוא מבוגר עבורי, וגרוע יותר, הוא יהודי, מנסה לבלום במחשבות את התפרצות רגשותיה.

היא עדיין לא הכירה אותו. הוא עדיין לא הכיר אותה.

היא תהיה אשתו.


הרהורים בהרי שוויץ / תמר מחלין

בעלי יבלה את היום מסוגר בתוך אולם הרצאות, חשבתי, ואני החלטתי לעלות לעבר הפסגות המושלגים. קלת רגליים הגעתי לתחנת הרכבת של מונטריי, בחנתי את לוח הזמנים ובחרתי את המסלול. אסע לקרחון ששמו בעברית 'השדונים'. מעטים היו הנוסעים שעלו על שני הקרונות שנראו לי שייכים לרכבת צעצוע, ואני צחקקתי משועשעת, כילדה היוצאת להרפתקה מלהיבה.

לאחר שחלפנו על פני עיירה קרובה, החלה הרכבת לטפס לאט, מתנשמת ומתנשפת, עוברת בזהירות מעקומה חדה ימינה לעקומה חדה שמאלה. ואני? נפשי כמו מרחפת בתוך חלום, מביטה מעלה אל הפסגות הגבוהים, מביטה מטה אל העמקים המוריקים, שבהם פרות רועות, אחדות לועסות בניחותא, אחרות רובצות בלי נוע. קרני השמש מלטפות בנעימות, לא צורבות כמו במקומותינו, חשבתי.

זיכרוני קפץ אחורנית, לעבר הרחוק, לסיפור 'היידי בת ההרים' שהדליק את דמיוני, דמיון הילדה שגדלה במישורים האינסופיים עד האופק שבדרום אמריקה. חייכתי לעצמי וגם חשבתי על הספר שהשארתי בחדרי במלון, עדיין באמצע קריאתו, מבוסס על דו-שיח חריף שהתנהל בין אפרים קישון לבין ירון לונדון, ורגש של קינאה דקר בי לרגע, באיזו אווירה שלווה בחר קישון להתגורר בשנותיו האחרונות!

מדי פעם השמיעה הרכבת צפירה, שמא אדם או חיה יופיע לפתע מתוך היער ויחליט לחצות בפזיזות את המסילה. בכפר שאת שמו לא הכרתי התבקשנו לעבור לאוטובוס, אליו עלתה להקה עליזה של תלמידים שמילאו את החלל בפטפוטים וצחוקים. הטיפוס נמשך. נאלצתי ללבוש את מעילי.

אחר כך עליתי על כיסא תלוי מכבל עבה, ריחפתי באוויר, מתנדנדת בין שמים כחולים לבין בתי הכפר שהלכו ורחקו, ואני, כולי רועדת, חרדה מכווצת את גופי, בעוד קול פנימי מלגלג עלי, פחדנית שכמותך! לאחר מכן נכנסתי לקרון מרווח צבוע באדום שטיפס אל מחוז חפצי, הקרחון ששמו 'השדונים'.

פסעתי בזהירות על פני השטח החלק, המסנוור בלובנו הזוהר. פסגות לבנים סביבי, רוח קרה סחטה דמעות מעיניי, אוויר צח הלהיב את ריאותיי, ודממה עטפה אותי, כאילו העולם חדל לפעום. עצמתי את עיניי ואמרתי לעצמי, עליי לנצור רגע זה של שלווה מזוקקת.

שבתי מחויכת למלון, אף בעלי שב, עייף מיום שלם של האזנה מאומצת. הוא נשכב על המיטה ואני לצדו, קולי פעמונים. סיפרתי לו בהתלהבות על המסע שלי אל פסגות הקפואות של האלפים. אף שיתפתי אותו בהרהורי החטא שלי, "אילו ניתנה לי האפשרות לחיות חיים נוספים," לחשתי מהורהרת, "הייתי בוחרת כנראה להתגורר בתוך היופי השליו הזה."

הוא עיכל את דבריי, הרים את ידו והצביע לכיוון החלון הפנוראמי דרכו נשקף האגם ז'נב. "את רואה את הגדה שמנגד ?" שאל. קו כהה ואורות מנצנצים נראו במרחקים. "שם נמצא הגבול בין שוויץ לבין צרפת." "כן? כל כך קרוב?" תמהתי ושאלתי את עצמי למה הוא חותר.

"את הגבול הזה ניסו יהודים לעבור, בניסיון נואש להימלט מהנאצים." הוא שתק לרגע קט. והוסיף, "וממנו הוחזרו היהודים לצרפת, אל גורלם."

"שוב לסורנטו" / תמר מחלין

בת אחד עשרה הייתי כשהשיר "טורנה א-סורנטו" – שוב לסורנטו – הדליק את דמיוני. ערב חורפי היה, המשפחה הייתה מכונסת במטבח, הרדיו ניגן ברקע, ולבסוף הגיעה התוכנית האהובה על אמי, חצי שעה של שירים איטלקיים.

המנגינה של השיר, מעין ברקרולה מנומנמת, הציתה בי כמיהה לנופים רחוקים, לא נודעים. קמו מול עיניי החולמניות הים התיכון עליו למדתי בכיתה, כחול ומפתה בקסמיו, בתים לבנים קטנים גולשים מטה במדרון התלול בטרם תנשק הקרקע את הגלים, כפריים מדברים בשפה הנשמעת כמו ליטוף עדין. חשבתי על המהגרים האיטלקיים שהכרתי בשכונה, הירקן החביב ואשתו, בעלי הפיצרייה, האיכרים שהוציאו את לחמם מן האדמה הפורייה של ארגנטינה ומכרו את מרכולתם מתוך עגלות רתומות על סוסים.

נאנחתי. קיוויתי. אולי פעם אגיע לסורנטו.

חלפו השנים, והילדה הפכה לאישה צעירה שהחליטה להפליג לעבר עתידה. הספינה עמדה לעזוב את מימיה הסוערים של האוקיאנוס האטלנטי, מפלסת את דרכה באיטיות בין מיצרי גיברלטר לעבר המים השלווים של הים התיכון. קבוצה גדולה של נוסעים נעמדה על הסיפון, סופגים את הרוח הנעימה, מתבוננים בחיוך רחב בנופים הנגלים לעיניהם. בצדם הימני נמצא החוף האפריקני, נמוך, חד-גוני, מציג צמחייה דלילה, בשמאלם התרומם הצוק השולט במקום וניצב כמו זקיף מחמיר פנים הבודק את הנכנסים לממלכה נסתרת. התרגשות אחזה בנו ולחשנו "הגענו לים שלנו". האיטלקים אמרו זאת בשפתם "מארה נוסטרו", בטון של אדנות. אני התכוונתי לים שזרמיו יובילו אותי לחופי ישראל, וגרוני נחנק.

אחרי שהספינה הרימה עוגן בנמל נפולי, המשיכה בדרכה דרומה. נופי סורנטו הופיעו מולי במלוא יופיים, אותם נופים שניסיתי לדמיין בילדותי. שעה בין הערביים הייתה זאת, שעה שקרני השמש הנוטה לשקוע פיזרה על פני המים את צבעי התכלת, הוורוד והכסף, ואלה ריקדו כמו במעשה של כישוף. המנגינה של השיר "שוב לסורנטו" ניעורה בתוכי. זמזמתי אותה וחשתי איך מלטף אותי גל של געגועים לילדות שנעלמה, ולמקום שהשארתי מאחור. הבתים והצמחייה שעל החוף התכסו במעטה דק של ערפילים. גם חיי העתידיים היו נתונים בתוך ערפל.

חלפו השנים, והייתי כבר לסבתא בת שבעים. אני פורשת שמיכה על השטיח בסלון ביתי, מתכוננת לשעת ההתעמלות שלי, חפצה לשמור על שארית הגמישות שעוד נותרה בגופי. הפעלתי את המערכת, וקולה של אחינעם ניני, צח ועדין, משמיע בעברית את השיר "שוב לסורנטו". אני מתחילה להיזכר גאתרי התיירות הרבים שבהם כבר ביקרתי בארץ המגף. אך בסורנטו עוד לא הייתי, לחשתי לעצמי, רק חלפתי על פניו, נוגעת בה לא נוגעת.

אני יוצאת למרפסת לשטוף את עיניי בנוף הכרמל והים, ומתיישבת. געגועים לגעגוע עתיק יומין מתעוררים בי.

אני שוב מאזינה לאותו שיר וממלמלת, "אולי פעם אגיע לשם".

ואם לא אגיע, אתן לזיכרון הנופים, שעדיין פועם בי ממרחק הזמנים, לערסל את נשמתי. וגם זה ישמח אותי.