איך הגעתי (בטעות) לשבילי הבאר
אני מתנדב בפרויקט בן יהודה שמעלה לרשת ספרים בעברית שפגו זכויות היוצרים שלהם או שהיוצרים אישרו את פרסומם. במסגרת הזאת הגהתי את הספר "חיפה" של לורנס אוליפנט. באחד הפרקים הוא מספר שהגיע למבצר ראש מיה שנמצא היום בלב שכונת רוממה הישנה, לא רחוק מביתי. מהמבצר ראה במרחק לא רב באר ולידה עצי זית והוא ירד לכיוון הבאר. יותר מאוחר חקר אותה והציע לשלטונות התורכיים להשתמש במימיה לפתרון המחסור במים בחיפה, שבאותו זמן היתה קטנה ורחוקה מהבאר. חיפשתי במפה באר בסביבה ומצאתי את באר ורדיה. במפת עמוד ענן ראיתי שיש שביל אל הבאר מגן המשחקים שליד מבצע יונתן 9 אבל היה כתוב שהשביל נסתם בסבך שיחים ומטפסים ואי אפשר להגיע לבאר, אז החלטתי לפתוח את החסימות. בדיעבד הסתבר שהבאר שאוליפנט ראה היתה באר רושמיה שקבורה היום תחת מגרש החנייה של היכל הספורט ברוממה, אבל ההחלטה כבר התקבלה. השביל הזה נסלל במקור על ידי עמותת "ירוק בלב" ובזמן הקורונה נוקה מחסימות על ידי אודרי לנגר ומשפחתה. מאז הוא נחסם שוב. הצמחייה סביב השביל צומחת במהירות, וללא תחזוקה שוטפת חוסמת אותו תוך זמן לא רב. קיסוסית קוצנית ופטל מתארכים בקצב של מספר ס"מ ביום אבל גם אלת המסטיק וצמחים אחרים תורמים את חלקם לחסימות, ומדי פעם נופלים עצים לרוחב השביל.
הנ"ל קרה לפני הפסקת האש עם איראן ולבנון. בערך באותו הזמן הבן שלי ומשפחתו באו מת"א לחיפה כדי להינפש מהאזעקות, בייחוד בהעדר ממ"ד או מקלט בביתם. הנכד בן השמונה ביקש לראות יער בחיפה, אבל היינו אמורים להישאר קרובים למקלט. נזכרתי שיש חורש קרוב, ממש מתחת לביתי ברחוב פטל, שבו לא טיילתי בעשרים וכמה השנים בהן גרתי כאן. אז יצאנו שנינו להרפתקה, הוא מוביל ואני עם מספרי גינה פותח חסימות. קשרנו בדרך סרטים ורודים כדי שנדע איך לחזור בריצה למקלט במקרה של אזעקה. כך נוצר הבסיס לשביל מרחוב הראל אל הבאר. אחרי הפסקת האש פתחתי את שני השבילים ועכשיו אפשר לרדת בשביל אחד ולעלות בשני במקום לחזור על עקבותינו.
באר או מעיין?
במפות כתוב "באר עין ורדיה". מבנה הבטון נראה כמו באר אבל זה כנראה מעיין שמימיו נתפסו מייד אחרי נביעתם. ההבדל בין באר למעיין הוא שבאר שקועה במי התהום (האַקוויפֶּר) ומעיין הוא "תקר" באקוויפר שדרכו המים פורצים מהאדמה. אקוויפר היא שכבת קרקע אוגרת מים שתחתיה נמצאת שכבה חוסמת מים (אקוויקלוּד). האקוויפר שלנו ניזון ממי הגשמים בחורף ולמרות אגן ההיקוות הקטן יחסית יש בו עדיין מים בסוף הקיץ (נכון ל-2026).
במפות מתחילת ואמצע המאה ה-20 המקום נקרא בערבית "עין אל עוּלֵייק" שמשמעו "עין פטל", כלומר זה היה מעיין ולא באר. גם נחל ורדיה נקרא עד שנות השישים של המאה ה-20 "ואדי עולייק" או "ואדי עין אל עולייק" (ראו דף מפות). מבנה הבטון נבנה בתקופת המנדט או אחרי הקמת המדינה. פרט לשמות במפות, לא מצאנו עדויות כתובות על המעיין ומטרת מבנה הבטון, כולל בארכיון העיר חיפה ובעמותה לתולדות חיפה.
התפתחות החורש
בערוצי הנחל והמדרונות סביבם יש כיום חורש צפוף עם עצים גבוהים וצמחייה סבוכה. טבעי לחשוב שכך היה תמיד. אבל כמו במקומות רבים בארץ, הנחל וסביבתו היו קרחים מצמחייה בתחילת המאה ה-20, כנראה עקב כריתת עצים ורעיית יתר. בתצלומי אוויר מ-1949 ו-1955 המקום נראה עדיין שומם (ראו תצ"א בדף מפות). מפתיע איך תוך כ-70 שנה צמח חורש כזה מפותח. ייתכן שגם פריצות ודליפות ביוב, עם שפע מים וחומרים מזינים, תרמו את תרומתן לעניין.
מחקר חולדות
השביל משתתף בפרויקט מחקר על תופעת למידה של חולדת העליות. בשנות ה-70 גילה חוקר ישראלי שבעקבות נטיעת יערות אורן ירושלים למדו החולדות לפרק את קשקשי האצטרובלים ולאכול את תוכן הצנוברים. זו תופעה חדשה יחסית וחשבו שהיא מוגבלת לארץ אבל מאוחר יותר התגלתה גם בקפריסין ועוד מקומות. מה שמעניין בעיקר הוא הורשת הידע לצאצאים, כולל שיטות כרסום שונות. קבוצת מחקר באוניברסיטת ת"א חוקרת את התנהגות החולדות ואמורה לעקוב בין היתר אחרי החולדות בשבילי הבאר. מתחת לעצי אורן בשבילים ניתן לראות את האצטרובלים המכורסמים בשיטות השונות. כתבה
איכות המים
בקיץ 2026 מי המעיין נבדקו ע"י עמותת צלול להימצאות חיידקים או שאריות תרופות. למרות פריצות הביוב שארעו בנחל המים נמצאו נקיים. המים ייבדקו שוב בחורף, כי אז מי הנגר עלולים לסחוף את שאריות שפכי הביוב אל מי התהום מהם ניזון המעיין. למרות נקיונם, לא מומלץ לשתות את המים.
הטבילה אפשרית (יש סולם) אבל על הקרקעית רובצת שכבת בוץ בעובי של 20 ס"מ ודריכה עליה מעלה ענני בוץ שמעכירים את המים. נעשה ניסיון לסלק את הבוץ, בינתיים ללא הצלחה.