שפת האמנות
שפה המורכבת מצורה, צבע, קו, מרקם, תנועה, קומפוזיציה, טכניקה
שפה המורכבת מצורה, צבע, קו, מרקם, תנועה, קומפוזיציה, טכניקה
צבע הוא הרושם המתקבל בעין על-פי אורך הגלים של האור.צבעי יסוד וצבעים משלימים, שחור ולבן, מונוכרום, נטורליסטים, צבעים חמים וקרים. שלוש האיכויות של הצבע: גוון (Hue) – האיכות המבדילה מצבעים אחרים. עוצמה\רוויה (saturation) – מידת הניקיון של הצבע. בהירות (brightness) – דירוג בין שחור ולבן.
צבע הוא הרושם המתקבל בעין על-פי אורך הגלים של האור.צבעי יסוד וצבעים משלימים, שחור ולבן, מונוכרום, נטורליסטים, צבעים חמים וקרים. שלוש האיכויות של הצבע: גוון (Hue) – האיכות המבדילה מצבעים אחרים. עוצמה\רוויה (saturation) – מידת הניקיון של הצבע. בהירות (brightness) – דירוג בין שחור ולבן.
צבעים חמים\קרים: החמים הם האדומים-כתומים ואילו הקרים הם הכחולים-סגולים. צבעים נסוגים ומתקדמים: הצבעים החמים נוטים להתפס כקרובים יותר ואילו הקרים כרחוקים יותר. משקל – צבעים חמים נוטים להיתפס כקלים יותר לעומת צבעים קרים. גודל – צבעים בהירים נראים גדולים יותר מאשר צבעים כהים. צבע מקומי: הצבע הטבעי של אובייקט כלשהו – ציור ריאליסטי או נטורליסטי ינסה לחקות את הצבע המקומי ואילו סגנונות שאינם שואפים לחקות את המציאות לא יהיו מחויבים אליו.
צבעים חמים\קרים: החמים הם האדומים-כתומים ואילו הקרים הם הכחולים-סגולים. צבעים נסוגים ומתקדמים: הצבעים החמים נוטים להתפס כקרובים יותר ואילו הקרים כרחוקים יותר. משקל – צבעים חמים נוטים להיתפס כקלים יותר לעומת צבעים קרים. גודל – צבעים בהירים נראים גדולים יותר מאשר צבעים כהים. צבע מקומי: הצבע הטבעי של אובייקט כלשהו – ציור ריאליסטי או נטורליסטי ינסה לחקות את הצבע המקומי ואילו סגנונות שאינם שואפים לחקות את המציאות לא יהיו מחויבים אליו.
קו הוא מעבר בין שתי נקודות. הקו יוצר צורות וגבולות. הקו מקשר ומפריד בין החלקים השונים בציור. הקו יוצר תחושה של תנועה וזרימה, וגורם לעין שלנו לעקוב אחרי כיוונו. ריבוי קווים יוצר שטח. סוגים שונים שלו קו יוצרים שטחים בעלי מרקם שונה וכהות משתנה. הקו הוא אמצעי הביטוי העיקרי בטכניקת הרישום. סוגי קוים: קו ישר, קו אלכסוני, קו מסולסל, קו מפותל, קו שבור, קו זוויתי, קו קצר, קו ארוך, קו דק, קו עבה ועוד. קו מתאר: קו התוחם את הצורה או הדמות ויוצר גבול בינה לבין הרקע של היצירה. אפשר לראות דוגמא טובה לכך ביצירותיו של האמן קית' הרינג.
קו הוא מעבר בין שתי נקודות. הקו יוצר צורות וגבולות. הקו מקשר ומפריד בין החלקים השונים בציור. הקו יוצר תחושה של תנועה וזרימה, וגורם לעין שלנו לעקוב אחרי כיוונו. ריבוי קווים יוצר שטח. סוגים שונים שלו קו יוצרים שטחים בעלי מרקם שונה וכהות משתנה. הקו הוא אמצעי הביטוי העיקרי בטכניקת הרישום. סוגי קוים: קו ישר, קו אלכסוני, קו מסולסל, קו מפותל, קו שבור, קו זוויתי, קו קצר, קו ארוך, קו דק, קו עבה ועוד. קו מתאר: קו התוחם את הצורה או הדמות ויוצר גבול בינה לבין הרקע של היצירה. אפשר לראות דוגמא טובה לכך ביצירותיו של האמן קית' הרינג.
לקווים אסוציאציות שונות: קווים אנכיים מתקשרים לעמידה ולחיים ולעבודה שהאדם הוא יצור זקוף. קווים אופקיים מתקשרים לסטטיות, תשתית, אופק, התפרסות ומוות. זווית ישרה בין קווים – מעוררת תחושה של יציבות וקו אלכסוני משדר אי יציבות וסכנה כמו קו מזוגזג ("ברק\חשמל") שמעיד על סכנת מוות. קווים מעוגלים על תנועה, זרימה ושלמות.
לקווים אסוציאציות שונות: קווים אנכיים מתקשרים לעמידה ולחיים ולעבודה שהאדם הוא יצור זקוף. קווים אופקיים מתקשרים לסטטיות, תשתית, אופק, התפרסות ומוות. זווית ישרה בין קווים – מעוררת תחושה של יציבות וקו אלכסוני משדר אי יציבות וסכנה כמו קו מזוגזג ("ברק\חשמל") שמעיד על סכנת מוות. קווים מעוגלים על תנועה, זרימה ושלמות.
צורה היא תבנית, דמות. הצורה מוגדרת על ידי קווי המתאר התוחמים אותה, ומעניקים לה אופי קווי, מעוגל או חופשי. נוהגים לחלק את הצורות לשתי קבוצות עיקריות: צורות יסוד וצורות מופשטות. צורות יסוד הן צורות הנדסיות בסיסיות: ריבוע, מלבן, משולש ועיגול. צורות מופשטות הן צורות חופשיות, דמיוניות, לא מוגדרות. צורות "סגורות" מול "פתוחות" או "מכניות" מול "אמורפיות", צורות "חיוביות" ו"שליליות"
צורה היא תבנית, דמות. הצורה מוגדרת על ידי קווי המתאר התוחמים אותה, ומעניקים לה אופי קווי, מעוגל או חופשי. נוהגים לחלק את הצורות לשתי קבוצות עיקריות: צורות יסוד וצורות מופשטות. צורות יסוד הן צורות הנדסיות בסיסיות: ריבוע, מלבן, משולש ועיגול. צורות מופשטות הן צורות חופשיות, דמיוניות, לא מוגדרות. צורות "סגורות" מול "פתוחות" או "מכניות" מול "אמורפיות", צורות "חיוביות" ו"שליליות"
פרספקטיבה ונקודת מבט: תחושת עומק בציור, להבדיל מפיסול או ארכיטקטורה, היא אשלייתית. האשליה מובילה אותנו לראות משהו שאינו קיים במציאות (עומק במדיום דו-ממדי). ישנו פער כפי שהדבר הוא באמת (ריבוע) ובין הדבר כפי שהוא נקלט על ידי העין הצופה (טרפז) ולכן פותחה שיטת הפרספקטיבה. שתי גישות לייצוג המרחב בציור: גישה מושגית: תיאור הדברים בהתאם להיכרות שלנו את צורתם – הצגה של הדברים מכמה נקודות מבט. (מצרי). גישה אופטית: תיאור הדברים כפי שהם נקלטים בעין, מכיוון שאנו קולטים את המציאות רק מנקודת מבט אחת. (יווני-רומי) . אקצרות: תיאור עצם לפי חוקי הפרספקטיבה – החלק הרחוק קטן מהקרוב. הסתרה: אובייקט אחד שמסתיר אובייקט אחר- כך שיש בניהם מדרג מבחינת עומק – אשליה מינימלית של עומק. ביוון וברומא ניתן לדגש לדרך שבה ראייה מעוותת תפיסה חזותית, וניסו לתרגם את העיוות גם לציור.
פרספקטיבה ונקודת מבט: תחושת עומק בציור, להבדיל מפיסול או ארכיטקטורה, היא אשלייתית. האשליה מובילה אותנו לראות משהו שאינו קיים במציאות (עומק במדיום דו-ממדי). ישנו פער כפי שהדבר הוא באמת (ריבוע) ובין הדבר כפי שהוא נקלט על ידי העין הצופה (טרפז) ולכן פותחה שיטת הפרספקטיבה. שתי גישות לייצוג המרחב בציור: גישה מושגית: תיאור הדברים בהתאם להיכרות שלנו את צורתם – הצגה של הדברים מכמה נקודות מבט. (מצרי). גישה אופטית: תיאור הדברים כפי שהם נקלטים בעין, מכיוון שאנו קולטים את המציאות רק מנקודת מבט אחת. (יווני-רומי) . אקצרות: תיאור עצם לפי חוקי הפרספקטיבה – החלק הרחוק קטן מהקרוב. הסתרה: אובייקט אחד שמסתיר אובייקט אחר- כך שיש בניהם מדרג מבחינת עומק – אשליה מינימלית של עומק. ביוון וברומא ניתן לדגש לדרך שבה ראייה מעוותת תפיסה חזותית, וניסו לתרגם את העיוות גם לציור.
נקודת מגוז: נקודה דימיונית שבה נפגשים קווים בתמונה – משמשת ליצירת פרספקטיבה.
נקודת מגוז: נקודה דימיונית שבה נפגשים קווים בתמונה – משמשת ליצירת פרספקטיבה.
פרספקטיבה אווירית: – "ספומטו" – העיקרון לפיו עצמים ממרחק נראים כאילו הם אפופים עשן כחלחל. הפרספקטיבה המדעית: שימוש במדידות אופטיות וחישובים מתמטיים בכדי ליצור פרספקטיבה שהחל ברנסנס. קביעת היחסים הפרופורציוניים בין מרכיבי התמונה נעשית על סמך גודלה של דמות האדם המופיעה בה. בשלב זה נולד עיקרון נוסף של קביעת נקודת המגוז באופק של הציור ושאליה נגוזים כל קווי-העזר. הרנסנס שאף להפוך את התמונה לדמוית חלון שקוף בעלת אשליה של מציאות תלת-מימדית.
פרספקטיבה אווירית: – "ספומטו" – העיקרון לפיו עצמים ממרחק נראים כאילו הם אפופים עשן כחלחל. הפרספקטיבה המדעית: שימוש במדידות אופטיות וחישובים מתמטיים בכדי ליצור פרספקטיבה שהחל ברנסנס. קביעת היחסים הפרופורציוניים בין מרכיבי התמונה נעשית על סמך גודלה של דמות האדם המופיעה בה. בשלב זה נולד עיקרון נוסף של קביעת נקודת המגוז באופק של הציור ושאליה נגוזים כל קווי-העזר. הרנסנס שאף להפוך את התמונה לדמוית חלון שקוף בעלת אשליה של מציאות תלת-מימדית.
עמדת צפייה חזיתית – הנפוצה ביותר ויש לה משמעויות הבעתיות. עמדת צפייה חזיתית המבוססת על ציר עומק: למעשה השימוש ב"זום" וה"מידע" שנכלל במסגרת של התמונה שיכולה להביט מקרוב או מרחוק על מושאה, עמדת צפייה חזותית המבוססת על ציר אופקי: מיקום הדימוי בצד, אמצע או המרכז – בחירה שיש לה מרכיב הבעתי. עמדת צפייה חזיתית המבוססת על קו אופק: מיקום נקודת המבט בקו האופק, מתחתיו או מעליו. יש לכך השפעה גם על המידע בתמונה וגם על התחושה שהיא יוצרת.
עמדת צפייה חזיתית – הנפוצה ביותר ויש לה משמעויות הבעתיות. עמדת צפייה חזיתית המבוססת על ציר עומק: למעשה השימוש ב"זום" וה"מידע" שנכלל במסגרת של התמונה שיכולה להביט מקרוב או מרחוק על מושאה, עמדת צפייה חזותית המבוססת על ציר אופקי: מיקום הדימוי בצד, אמצע או המרכז – בחירה שיש לה מרכיב הבעתי. עמדת צפייה חזיתית המבוססת על קו אופק: מיקום נקודת המבט בקו האופק, מתחתיו או מעליו. יש לכך השפעה גם על המידע בתמונה וגם על התחושה שהיא יוצרת.
אור הוא סוג של אנרגיה המועברת בצורה של גלים. האנרגיה פועלת על חוש הראיה, כלומר על רשתית העין, ומשם עוברת למוח, המתרגם את האנרגיה לצורות וגופים. צל הוא הכתם הכהה שמטיל גוף אחד על גוף אחר. באמנות, נוצרים האור והצל בדרכים שונות, וזאת בהתאם לטכניקה בה משתמש האמן: ברישום למשל, המקומות המוצללים יווצרו באמצעות רשת צפופה של קווים, והמקומות המוארים יווצרו על יד רשת מרווחת מאוד, או השארת חלקים חשופים מהנייר הלבן. לעומת הרישום, בציור, הנחה של כתם צבע בהיר תסמל מקום מואר, ואילו הנחה של כתם צבע כהה תסמל מקום מוצל. לאור ולצל תהיה לרוב משמעות סמלית ביצירת האמנות: לרוב האור יסמל את האלוהי, הטוב, הקדוש, את הדמות או האירוע ביצירה עליה האמן שם דגש, בעוד הצל יתקשר לחושך, מסתורין ומצב לא ידוע. בכל יצירה עלינו לברר מהו מקור האור (פנימי/חיצוני, מלאכותי/טבעי) ומה תפקידו ביצירה.
אור הוא סוג של אנרגיה המועברת בצורה של גלים. האנרגיה פועלת על חוש הראיה, כלומר על רשתית העין, ומשם עוברת למוח, המתרגם את האנרגיה לצורות וגופים. צל הוא הכתם הכהה שמטיל גוף אחד על גוף אחר. באמנות, נוצרים האור והצל בדרכים שונות, וזאת בהתאם לטכניקה בה משתמש האמן: ברישום למשל, המקומות המוצללים יווצרו באמצעות רשת צפופה של קווים, והמקומות המוארים יווצרו על יד רשת מרווחת מאוד, או השארת חלקים חשופים מהנייר הלבן. לעומת הרישום, בציור, הנחה של כתם צבע בהיר תסמל מקום מואר, ואילו הנחה של כתם צבע כהה תסמל מקום מוצל. לאור ולצל תהיה לרוב משמעות סמלית ביצירת האמנות: לרוב האור יסמל את האלוהי, הטוב, הקדוש, את הדמות או האירוע ביצירה עליה האמן שם דגש, בעוד הצל יתקשר לחושך, מסתורין ומצב לא ידוע. בכל יצירה עלינו לברר מהו מקור האור (פנימי/חיצוני, מלאכותי/טבעי) ומה תפקידו ביצירה.
תנועה היא חלק מהאמצעים האמנותיים שבעזרתם מבטא את עצמו האמן ביצירה. בתחילת המאה העשרים פעלה התנועה האמנותית "פוטוריזם" ששאפה לחקור את נושא התנועה. בשנים אלו התרחשו התפתחויות רבות ומהירות: קצב החיים המודרני, החידושים במדע והשינויים המהירים בתחומי חיים רבים, הביאו את האמנים הפוטוריסטיים לבטא את אופיה של התקופה, והם עשו זאת באמצעות חקר נושא התנועה.
תנועה היא חלק מהאמצעים האמנותיים שבעזרתם מבטא את עצמו האמן ביצירה. בתחילת המאה העשרים פעלה התנועה האמנותית "פוטוריזם" ששאפה לחקור את נושא התנועה. בשנים אלו התרחשו התפתחויות רבות ומהירות: קצב החיים המודרני, החידושים במדע והשינויים המהירים בתחומי חיים רבים, הביאו את האמנים הפוטוריסטיים לבטא את אופיה של התקופה, והם עשו זאת באמצעות חקר נושא התנועה.
תנועה ביצירה אמנותית יכולה להתבטא בכמה דרכים אפשריות: תנועה שהוקפאה – כאשר הדימוי ביצירה נראה כאילו הוא באמצע תנועה (ריקוד, ריצה, נסיעה), וכאילו הוא עוד רגע ממשיך לזוז. תנועה סטרובוסקופית – כאשר הצייר מכניס ליצירה את כל שלבי התנועה לפרטי פרטים. לצופה נדמה כאילו הוא רואה את התנועה בהילוך איטי, כאשר היא מפורקת לכל שלביה. תנועת עין כפויה – כאשר ישנו שימוש בריבוי של צורות או צבעים ביצירה, והצופה בה מרגיש כאילו העין שלו קופצת ממקום למקום, דבר שיוצר תחושה של תנועה. טשטוש – כאשר הדימוי מטושטש בכיוון התנועה שאליו רוצה האמן למשוך את עין הצופה. הטשטוש כאמצעי להעברת תחושת תנועה מושפע מהמצאת הצילום: תוצאה אשר נוצרת כאשר מצלמים אובייקט שזז. השפעות הטבע – תנועה הנוצרת מהשפעות "חוקי הטבע" (מים, רוח) על יצירות פיסוליות המוצגות בנוף.
תנועה ביצירה אמנותית יכולה להתבטא בכמה דרכים אפשריות: תנועה שהוקפאה – כאשר הדימוי ביצירה נראה כאילו הוא באמצע תנועה (ריקוד, ריצה, נסיעה), וכאילו הוא עוד רגע ממשיך לזוז. תנועה סטרובוסקופית – כאשר הצייר מכניס ליצירה את כל שלבי התנועה לפרטי פרטים. לצופה נדמה כאילו הוא רואה את התנועה בהילוך איטי, כאשר היא מפורקת לכל שלביה. תנועת עין כפויה – כאשר ישנו שימוש בריבוי של צורות או צבעים ביצירה, והצופה בה מרגיש כאילו העין שלו קופצת ממקום למקום, דבר שיוצר תחושה של תנועה. טשטוש – כאשר הדימוי מטושטש בכיוון התנועה שאליו רוצה האמן למשוך את עין הצופה. הטשטוש כאמצעי להעברת תחושת תנועה מושפע מהמצאת הצילום: תוצאה אשר נוצרת כאשר מצלמים אובייקט שזז. השפעות הטבע – תנועה הנוצרת מהשפעות "חוקי הטבע" (מים, רוח) על יצירות פיסוליות המוצגות בנוף.
מרקם (טקסטורה), מתאר את איכות השטח מבחינת תחושת המגע שהוא מעורר. המרקם מקשר בין חוש הראייה שלנו לחוש המישוש. המרקם ישתנה בהתאם לסוג הצבע, לכלים בהם הניחו את הצבע, לאופן הנחת הצבע, לחומרים נוספים שהונחו על הבד, ולסגנון האישי של האמן. המרקמים המתוארים בציורים או ברישומים משכנעים ביותר את הצופה, והוא חש כמעט כאילו היו ממשיים. מרקם חלק או מדומה: תיאור מדוייק של המרקמים של האובייקטים המצויירים, כך שהצופה יכול להבחין בין החומרים השונים של שלהם כגון: פרווה, עץ, זכוכית, בד. מרקם מחוספס: ציור שאינו מנסה להסתיר את משיחות המכחול, כדוגמת "אימפסטו" (ציור בצבע סמיך בשכבות עבות, בדרך כלל באמצעות סכין ציור ולא מכחול). המרקם שנוצר הוא מחוספס, כזה שחושף את החומר ממנו נעשה הציור ואינו מנסה לשכנע את הצופה שזהו חומר אחר מהמציאות. מרקם המשתמש בחומר עצמו: יצירה שבה האמן אינו מנסה לשכנע את עינו של הצופה שמדובר בחומר אחר מן המציאות, אלא עושה שימוש בחומר עצמו כחלק מהיצירה.
מרקם (טקסטורה), מתאר את איכות השטח מבחינת תחושת המגע שהוא מעורר. המרקם מקשר בין חוש הראייה שלנו לחוש המישוש. המרקם ישתנה בהתאם לסוג הצבע, לכלים בהם הניחו את הצבע, לאופן הנחת הצבע, לחומרים נוספים שהונחו על הבד, ולסגנון האישי של האמן. המרקמים המתוארים בציורים או ברישומים משכנעים ביותר את הצופה, והוא חש כמעט כאילו היו ממשיים. מרקם חלק או מדומה: תיאור מדוייק של המרקמים של האובייקטים המצויירים, כך שהצופה יכול להבחין בין החומרים השונים של שלהם כגון: פרווה, עץ, זכוכית, בד. מרקם מחוספס: ציור שאינו מנסה להסתיר את משיחות המכחול, כדוגמת "אימפסטו" (ציור בצבע סמיך בשכבות עבות, בדרך כלל באמצעות סכין ציור ולא מכחול). המרקם שנוצר הוא מחוספס, כזה שחושף את החומר ממנו נעשה הציור ואינו מנסה לשכנע את הצופה שזהו חומר אחר מהמציאות. מרקם המשתמש בחומר עצמו: יצירה שבה האמן אינו מנסה לשכנע את עינו של הצופה שמדובר בחומר אחר מן המציאות, אלא עושה שימוש בחומר עצמו כחלק מהיצירה.
טכניקה היא השיטה בה עושים שימוש לשם הכנת היצירה. ישנן טכניקות רבות, אך העיקריות הן: רישום, ציור, פיסול, צילום והדפס. הטכניקה מכתיבה את אופי היצירה מבחינת חומריות, צבעוניות ואופן העבודה.
טכניקה היא השיטה בה עושים שימוש לשם הכנת היצירה. ישנן טכניקות רבות, אך העיקריות הן: רישום, ציור, פיסול, צילום והדפס. הטכניקה מכתיבה את אופי היצירה מבחינת חומריות, צבעוניות ואופן העבודה.
קומפוזיציה (מִחְבַּר) היא האופן בו בנויה ומאורגנת היצירה; הצירוף של הצורה, הקו, הצבע, האור והצל, היוצר חיבור נכון למרחב בו היא פועלת. הקומפוזיציה היא תוצאת היחסים שבין האובייקט לבין מסגרת היצירה, וכן בין האובייקטים השונים בתוך היצירה. הקומפוזיציה היא אמצעי ביטוי מרכזי בכל תחומי האמנות. ישנן קומפוזיציות רבות ומגוונות הנבדלות זו מזו באופן שבו מאורגנים האובייקטים במרחב היצירה, כגון: קומפוזיציה סטטית, דינאמית, סימטרית, פירמידלית, פתוחה, סגורה, וקומפוזיציית "חתך הזהב".
קומפוזיציה (מִחְבַּר) היא האופן בו בנויה ומאורגנת היצירה; הצירוף של הצורה, הקו, הצבע, האור והצל, היוצר חיבור נכון למרחב בו היא פועלת. הקומפוזיציה היא תוצאת היחסים שבין האובייקט לבין מסגרת היצירה, וכן בין האובייקטים השונים בתוך היצירה. הקומפוזיציה היא אמצעי ביטוי מרכזי בכל תחומי האמנות. ישנן קומפוזיציות רבות ומגוונות הנבדלות זו מזו באופן שבו מאורגנים האובייקטים במרחב היצירה, כגון: קומפוזיציה סטטית, דינאמית, סימטרית, פירמידלית, פתוחה, סגורה, וקומפוזיציית "חתך הזהב".