סיפור על משהו מוצנע
אני לא רוצה להתבכיין אבל לאחרונה עברו עלי מספר שבועות קשים.
אני הולך כאן בין הטיפות, מצד אחד אני לא רוצה לתת יעוץ רפואי כי כל מה שאני יודע הוא על מקרה אחד, ייחודי, חשוב לי, המקרה שלי ואין להסיק ממנו מסקנות רפואיות.
ומצד שני זה סיפור על פיפי או מתן שתן (אני צריך לשאול את העורכת איך יותר נכון להתבטא).
והאם בסוף זה רק סיפור על שתן ?
עכשו אני מבין שגם לתת שתן זה לא נושא מובן מאליו ומשעמם, לפחות לא אותי.
סוף סוף, אני מבין את אבא של רֵבּ דוד שנהג להגיד: "אַבִּי מִ כֵּן פִּישֵן" - שפרושו: העיקר שהצלחתי לתת שתן.
אם צלחתי את המשימה או לא תחליטו אתם.
הכל התחיל לפני כמה חודשים. כמו רבים מבני גילי אני "סובל" מערמונית מוגדלת. נמצא במעקב וחי איתה ועם האורולוג בשלום. מידי פעם אני שואל את עצמי, מה הביא את הטבע להגדיל את הערמונית לבני גילי ?
דווקא את הערמונית ? הייתי יכול לחשוב על אלטרנטיבות.
לפני כחצי שנה, במסגרת בדיקת דם שנתית, התגלה שחלבון ה PSA בדם עלה והגיע לערך של 5.5 . לפי הפרוטוקול האורולוגי הדבר דורש בירור עמוק.
אני צריך לעבור ביופסיה של הערמונית.
האורולוג המליץ על שיטת fusion ,שפירושה: בדיקת MRI מקדימה שתפקידה ליעל ולכוון את תהליך לקיחת הביופסיה לאזורים חשודים.
לא מיהרתי, לא קיצרתי תור דרך ביטוח פרטי, הלכתי כדרך כל אדם דרך קופת חולים כללית.
עברתי MRI וראיתי שדורגתי בדרגת סיכון 4 מתוך 5.
קבלתי תור לאישפוז יום בקפלן לצורך לקיחת הביופסיה.
הבדיקה עברה בשלום לקראת הצהריים הייתי כבר בבית.
הכול כמעט תקין, רק הפיפי לא כל כך....
בשבת רציתי לשחק במוקדמות אליפות הארץ לסניורים בברידג'. כל כך רציתי שהתעלמתי מעצירת השתן.
בסוף גם לא שיחקתי וגם מצאתי את עצמי בחדר מיון.
בתהליך יעיל למדי ניקזו לי כמעט שני ליטר שתן ומצאתי את עצמי עם קטטר לחמישה ימים.
חמישה ימים עם קטטר כשכל האיזור רגיש ומגורה, נראה לי נצח.
אני שונא את הקטטר. ללכת עם צינור תקוע באחד המקומות הרגישים בגוף, לא התלהבתי. כל שינוי תנוחה, כל צעד מביא הפתעה בדמות גירוי או צריבה או כאב.
לא ממליץ!
אני מסתכל מהחלון ורואה אנשים עוברים ברחוב, לא כולם שמחים. מה, הם לא יודעים שאין להם קטטר? חברים באים לבקר, כל ביקור מעלה דילמה האם לספר כמה אני סובל או לתת איזה משפט אלמותי שיעבור לדורות הבאים.
תוך כדי התהליך רופאת המשפחה מתקשרת ומעדכנת אותי שהביופסיה נקיה ממאירות. לא הבנתי את גודל הבשורה, הייתי מרוכז בקטטר.
חמשת הימים עוברים. מוציאים את הקטטר. הפעם אני ער למצב מנהל מעקב וחישוב נפחים לראות מה מצב.
מזל שאפשר לשחק ברידג' ברשת איכשהו הברידג' משכיח לי את הקטטר.
כעבור כמה ימים, בהוראת רופאת המשפחה,חזרתי שוב למיון.
שוב קטטר, במיון מחליטים על שבועיים.
"מה????" נפלט לי
בסיכום רשמו שבוע עד שבועיים.
הקטטר מנהל לך את החיים, מקומו בהיררכיה מאוד גבוה, מתחרה אפילו בנכדים.
כעבור שבוע הוזמנתי למרפאת חוץ בקפלן לקבל תשובה רשמית על הביופסיה.
הרופא היה נחמד וענייני שמח לספר לי על התוצאות המרגיעות של הביופסיה.
בקשר לעצירת השתן אמר: "תופעה לא שכיחה אך ידועה" ורשם לי תרופה לערמונית.
בלי קשר לפרשיית הערמונית, כחדש לפני כן, התחלתי לקחת תרופה ללחץ דם שהתגלה אצלי לאחרונה.
הפסקתי את התרופה אחרי הביקור הראשון בחדר מיון, כי הבחנתי בבצקות ברגליים ועלייה לא מוסברת במשקל.
רציתי לשאול את הרופא מה דעתו, האם ייתכן שהתרופה להורדת לחץ הדם גרמה לבצקת.
הרופא חייך, הביע הבנה לחוסר סבלנות שלי, המאפיין אנשים עם קטטר והוסיף: "כאן זה לא מוסך! אנחנו מטפלים רק בענייני אורולוגיה"
למרות התשובה, הרופא העביר מסר נחמד, מה שגרם לחיה לנסח את השאלה מחדש: "האם עצירת שתן יכולה לגרום לבצקות?"
הרופא ענה: "לא!"
חזרנו הביתה. לילה אחרון עם קטטר.
למחרת אחות קופת חולים הוציאה לי את הקטטר.
אני שוב עוקב אחרי כמויות השתן.
צורב, כואב, אבל יש אור בקצה המנהרה.
ביום הרביעי של הגמילה השנייה, ביום שישי, הפסקתי לקחת משככי הכאבים (לא להיבהל הסתפקתי באקמול)
ביום שבת כבר שחקתי ברידג' במועדון.
במוצאי שבת אחרי חמישה ימים של גמילה שניה מקטטר, ישנתי כמו שצריך. פעם ראשונה מזה חודש.
עכשיו אני מבין את המשפט של אבא של רבּ דוד.
"אַבִּי מִ כֵּן פִּישֵן"
