סיפורי בנות

בעוונותיי, לא יצא לי להיות אב לבנות. לכן אולי, כל כך התרשמתי מהסיפור הבא.

ראיתי שהוא רוצה לדבר.

שאלתי מה מטריד אותו ואז הוא סיפר.....

"יש לי יחסים מצוינים עם הבת, אבל בדרך כלל, בדברים רבים, היא מתייעצת עם אישתי. לאחרונה קבלתי את ההזדמנות של חיי וכמעט פספסתי אותה."

הסתכל עלי.

אמרתי: "דרך טובה להתחיל סיפור, השגת את סקרנותי."

המשיך....

"לפני שנה , הבת התגייסה לצבא, ילדה חיובית, מדריכה בצופים, מתנדבת ומוכשרת. בהתחלה הכול עבר די חלק, טירונות, קורס מעניין ובסוף הצבה בבסיס קרוב לבית. שם הכול התחיל.....

היא לא הייתה מרוצה מההצבה, והייתה מלאת תלונות וקיטורים."

נשם רגע ואמר: "כאן עשיתי את הטעות הראשונה."

חיכה רגע והמשיך.......

"בניגוד למצב רגיל שהיא מתייעצת עם אישתי, הפעם היא פנתה אלי. היתה לי קצת הפתעה ואולי אפילו לא הבנתי שהיא במצוקה."

במאמר מוסגר, אני הייתי מרוצה שהיא משרתת קרוב וכמעט כל יום בבית ולא הבנתי את המצוקה. עניתי: 'כמה אפשר להתלונן על שרות בקרייה?'

היא כמובן לא אהבה את התשובה.

בניגוד להרגלה, חזרה אלי ושאלה: 'רוצה לשמוע את הפרטים?'

למזלי, היה לי רגע של התעלות.

ראיתי שידור כדורגל, הדחף הראשוני היה להתעלם. אולם הבנתי שמשהו חשוב מטריד את הילדה, זו אולי גם הזדמנות בשבילי, למען האמת המשחק היה משעמם.

עניתי: 'כן'

ואז היא סיפרה.....

היא כן מרוצה מהתפקיד, היא אפילו אוהבת את המקצוע הצבאי שלה, הבעיה היא הרב-סרן האחראי.

הסגנון שלו כמו אגרוף לבטן הרכה. תמיד בתקיפות ובציניות. כשיש לה תפוקה מקורית או טובה במיוחד הוא יגיד "בזה כבר אי אפשר להיכשל" או "סוף סוף מצאנו משהו שאת כן יכולה לעשות."

שאלתי: "ואיך האחרים מגיבים ?"

ענתה שהוא בוס של מעט עובדים, חלקם מחכה לשחרור, אחת מאוד ותיקה ואליה הוא מתנהג יפה , אומרים שהוא מאוהב בה קצת והאחרים מעבירים את הזמן.

שאלתי: "נסית להגיב ?"

הילדה אומרת: אבא ? זה צבא ! אני בעיקר מנגבת את הדמעות. מבחינה מעשית הפסקתי להתאפר כדי שהדמעות לא ילכלכו לי את כל הפנים.

המילים האחרונות עשו לי צביטה בלב.

איך עוזרים לילדה?

ואז נזכרתי במשפט שקראתי, אני מבקש מראש סליחה מהמחבר או המחברת שאני לא זוכר ולכן איני יכול להביא את הדברים בשם אומרם.

אמרתי לילדה: "להיעלב זו בחירה!"

הסתכלה עלי בהשתוממות והגיבה: שוב עם אמירה לא מעשית, מה אני עושה עם זה, הדמעות זולגות והעלבון מציף.

החזקתי לה את הידיים והסתכלתי לה בעיניים ואמרתי: "הרב סרן הזה הוא נכס גדול!"

פתחה זוג עיניים תמהות.

נסתי להסביר: "תראי, הוא אולי 'חרה של בן-אדם' או סתם מסכן שלא מכיר התנהגות אחרת, עבורך הוא נכס. פגשת כאן בן אדם שמגרה לך את החולשות, מכאיב לך במקום הרגיש. טוב שזה קורה לך כשאת צעירה, מוכשרת, מלאת מרץ וחזקה. יש לך כאן מגרש אימונים, איך לא להיות מושפעת מההתנהגות שלו ולהמשיך לתפקד. תפתחי טכניקה בהתחלה רק לשלוט בדמעות, אחר כך לקחת רק את החלק הנכון בביקורת ובסוף אולי להפוך לו למורה"

ראיתי שהילדה לא מרוצה מהשיחה.

עברו שבועיים, בארוחת יום שישי, שאלתי: "מה עם הרב-סרן?"

הילדה צחקה: "איזה רב-סרן?"

לא ידעתי איך להגיב.

חייכה והוסיפה: "תודה אבא, התחלתי להתאפר מחדש"

תגובות - רשמו תגובה, לחצו שליחה ובצעו ריענו