היא חייכה מאוזן לאוזן
קובי היה הראשון שראה אותה.
ביום ראשון כשירד לשחות בבריכה של בית האבות הבחין בה.
מצילה חדשה. צעירה, בלונדינית, יפיפייה. פתאום הוא הצליח להוציא את הראש ולנשום גם לצד ימין.
קובי הוא לא מהדברנים, הוא חייב את אבי לידו שיפתח לו דלת.
למחרת כבר הם היו ארבעה, אחרי השחייה, בניגוד להרגלם, ישבו סביב שולחן ושתו מים באיטיות.
המצילה הזאת באמת מהיפות.
אבי הגיע ביום השלישי.
אבי נכנס באיטיות למים, השתכשך קצת ויצא לשבת ליד ה"בחורים".
קובי פנה אליו: "מה אתה אומר על המצילה החדשה?"
אבי חיפש בתיק. בסוף מצא את המשקפיים. הרכיב אותם והתבונן דקות ארוכות.
קם בכבדות והתחיל להתקדם לעבר המצילה החדשה.
ארבעת הזקנים עקבו אחריו בדאגה.
הם ראו אותו מתקדם באיטיות של מי שסובל מכאבי גב. התקדם אל המצילה, אמר לה משהו. בתגובה היא חייכה, מה זה חייכה? חיוך מאוזן לאוזן שתוך שנייה הפך לצחוק מתגלגל. היא ניגשה אל אבי, חיבקה אותו, לחשה לו משהו באוזן וחזרה בצעדי ריקוד קלים לעמדת המציל.
הזקנים היו המומים.
קובי אמר: "גיל או לא גיל, בקטע הזה אבי עדיין בשיא הכושר"
אבי חזר באיטיות לשולחן ה"בחורים"
לרגע הוא נראה יותר זקוף.
"מה אמרת לה?"
אבי, נהנה מהרגע, ומשתהה בתשובה.
"נו, באמת אנחנו לא בני שש עשרה, אנחנו מתים לדעת"
אבי מחכה עוד כמה שניות ואומר: "שאלתי אותה מתי היא מתגייסת?"
החברה: "ואיך היא הגיבה?"
"ראיתם לא?"
חסרי סבלנות: "מה היא אמרה?"
אבי מחכה ובסוף אומר: "אמרה שהבן שלה מתגייס עוד מעט!"
הזקנים מסכמים: "יש לו את זה!"
