?עולם חדש

עולם חדש ?

בהתחלה אמרו שהעולם לא יהיה אותו דבר אחרי הקורונה.

יש אנשים שאיבדו את היקרים להם, יש אחרים שאיבדו את עבודתם או את העסק שלהם.

האם משהו השתנה אצלנו ? בעדיפויות שלנו ? נעשינו אנשים יותר טובים ? נעשינו פחות רכושנים ?

טוב, תגידו, הקורונה עוד לא עברה מהעולם.

אבל אנחנו ? האם אנחנו חוזרים להתנהגויות הישנות ?

התחלתי לברר.....

פנסיונר אחד אמר לי: "אתמול מישהי נתנה לי להשתלב ביציאה מהחניה לכביש ראשי עמוס."

"יפה!" אמרתי והקשתי: "כמה לא נתנו ?"

חייך: "הרבה"

חשב רגע ואמר: "רוצה סיפור ?"

"בשביל סיפור אנחנו פה"

סיפר:

ביחד עם התפוגגות הסגר, אשתי רצתה לקנות כמה דברים באחר ממרכזי הקניות שמחוץ לעיר. בדרך כלל אני מתחמק. הפעם, אחרי חודשיים בבית, הצטרפתי אליה בשמחה.

באחת החנויות, טיפלה באנו מוכרת שמשכה את תשומת ליבי. גוף מפוסל, מכנסיים צמודים מחומר דמוי עור, שיער יפה, חיוך מרשים וגם קצת חולצה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון.

קנינו מה שקנינו וחזרנו הביתה.

בדרך אישתי לא מצאה את המשקפיים.

היה לנו כרטיס ביקור של מוניק (המוכרת המרשימה) אשתי התקשרה ושאלה אולי מצאו משקפי שמש.

מוניק בדקה וחזרה עם תשובה שלילית.

עברו יום או יומיים, אני מקבל טלפון לא מוכר.

נשמעת צעירה, "שלום מדברת מוניק."

"שלום מוניק."

מרגש, מוניק מצלצלת אלי. לא שמתי לב שהרשמתי אותה.

"משה", היא פונה בנימה אישית, "תגיד לאישתך שהמנקה מצאה את המשקפיים."

"תודה, תודה", אמרתי.

והוספתי: "כל הכבוד! - גם יפה וגם נותנת שרות כמו שצריך." עוד לא סיימתי את המשפט אשתי כבר היתה לידי.

אני עם חיוך ענק: "מצאו לך את המשקפיים."

למחרת התנדבתי להסיע את אשתי לחנות.

כשהגענו, אשתי אומרת לי: "אני רואה שאין כאן חניה, תחכה לי באוטו."

חיכיתי.

מתברר שמוניק לא הייתה בחנות.

והמשקפיים? - נמצאו !

הוא מסיים את הסיפור ושואל: "עולם חדש?"