עושה ניסים

יחיאל היה ניצול שואה.

הוא שרד.

לארץ הגיע עם אונית מעפילים. כך גם שרה אשתו.

בארץ התחתן, נולדו בת ובן, עשה מילואים. בהתחלה עבד בטקסטיל, סופה של קריירת הטקסטיל הגיע לכשנבחר להיות ראש הוועד. לא בדיוק הבין מי נגד מי (הוא חשב שתפקידו לעזור לפועלים) ובחר לעזוב למרות אתנן שהוצע לו. אחר כך פתח חנות מכולת, אותה ניהל עשרות שנים עד שנולד הנכד הראשון.

אדם צנוע, מסורתי.

בשני דברים לא חסך: בעשייה למען אנשים ובמתנות לאשתו.

המתנות תמיד היו תכשיטי זהב משובצים ביהלומים. שרה מעולם לא ביקשה, לפעמים ענדה את חלקם, רובם נשמרו בציפה של כרית בארון.

המתנות היקרות וענידת תכשיטים יקרים לא התאימו לאופי המשפחה.

למה יחיאל המשיך לקנות לאשתו?

פעם אמר לי, שמעיל טוב ונעליים טובות עושים את ההבדל בין מי ששרד ומי שלא.

היתה לי הרגשה שהוא עדיין לא לימד אותי את כל התורה.

שאלתי אותו: " זה הכול ?"

חשב, השתהה ולא ענה.

בתחילת המלחמה ברח לרוסיה, בשלב מסוים, בגלל המרחק מהמשפחה, החליט לחזור מרוסיה לפולין והשאיר את המעיל המחמם לחבר.

לימים יחיאל פגש את אותו חבר בגטו לודג', החבר חיבק אותו וסידר ליחיאל עבודה ששמרה עליו עד השחרור של הגטו.

תארו לכם שאתם צריכים לארוז את כל הבית בצרור אחד, מה תיקחו ?

יחיאל ידאג שתיקחו: מעיל, נעליים וגם צרור קטן של תכשיטים יקרים שיעזרו לכם לעת מצוא.

השנים עברו, הילדים התחתנו ונולדו נכדים. שרה זכתה לחבק ולטפל בארבעת הראשונים.

שרה נפטרה ראשונה ומספר שנים מאוחר יותר יחיאל.

מה עושים עם התכשיטים ?

הבת הגדולה, בתקופה הזו כבר נשואה עם ילדים, התעסקה כמה שנים עם התכשיטים.

חלקם פורקו ועוצבו מחדש. חלקם נמכרו. בסופו של דבר נשארו שלשה יהלומים. היהלומים נעטפו בנייר והוחבאו בטלית של בעלה, ה"חתן".

הבעל, החתן של יחיאל, יליד הארץ, במקור משפחות ההורים מהעדה החרדית בירושליים. הוריו לא היו דתיים. הוא התייחס לדת בכבוד ואהב את המסורת, אך לא קיים מצוות, לא התפלל ולכן לא השתמש בטלית.

הטלית נחשבה למקום בטוח ליהלומים. אולי יותר בטוח מכספת.

יתכן שהבת הושפעה מהתמונות בבתי משפט, שם רואים בהרבה מקרים נאשמים עם כיפה.

מי גונב טלית ?

ואכן הטלית, אותה קיבל מיחיאל לכבוד ה"שבת חתן", במשך שנים לא הייתה בשימוש.

החתן לא ידע שהיא משמשת ככספת והבת אולי כבר שכחה את היהלומים ואיפה החביאה אותם. ואולי הופעת הנכדים מיסכה את היהלומים. מבחינת שיעור של מה באמת חשוב בחיים.

כך נחו להם היהלומים, בין כפלי הטלית, שנים, אולי עשרות שנים. ויתכן שהיהלומים היו נחים שם עוד שנים רבות.

הבת ובעלה יצאו לגימלאות ונהנו מחיי גמלאים.

הבעל(החתן), במסגרת פעילות התנדבות, לימד שיעורי עזר במתמטיקה והתגלגל להיות חונך של ילד יתום.

הילד הגיע לגיל הבר מצווה, והיה צריך ללוות את הנער לטקס העליה התורה.

החתן ניסה להתחמק, אבל הבין שזה חשוב למשפחה ולנער.

החתן הגיע בשבת לבית הכנסת, התייחסו אליו בכבוד רב.

מחשבתו, מבלי משים, נדדה ליחיאל חמו, עכשיו הוא היה צריך את יחיאל שיעזור לו עם הטלית.

הציץ מה אחרים עושים והעתיק את התנועות הטקסיות, פרש את הטלית בתנועה מעגלית מעל ראשו, מלמל את הברכה ואחרי המהלך, הטלית התיצבה על כתפיו באופן המקצועי ביותר. כמעט ואי אפשר היה להבחין בינו לבין מתפללים אחרים.

תוך כדי פרישת הטלית, הנייר עם היהלומים התעופף באוויר, נפתח ושלשת היהלומים התפזרו לכל עבר.

אף אחד לא שם לב, אבל כל אחד מיהלומים, מצא לו מקום חדש. מחכים לצעד הבא של הגורל.

יהלום אחד נתקע ליד הבמה המרכזית המשמשת לקריאת התורה. שני מצא את מקומו בחריץ בין שני אריחי ריצוף של רצפת בית הכנסת , כשני מטר מארון הקודש, היהלום השלישי החליק על טלית אחרת והגיע לכיסו של אחד המתפללים.

בסוף התפילה, החתן קיפל את הטלית, הכניס אותה לתיק הקטיפה, החזיק בידו את התיק, הוקל לו, חש מרוצה. התיק גם איבד ממשקלו כשלשה קראט של יהלומים, שזה קצת יותר מחצי גרם.

יהיו שיגידו שדרכם של היהלומים תוכננה כמו "מסילת הברזל" של הגורל וכך שלשה יהלומים, בכוונת מכוון, התפזרור בבית הכנסת ובקהילה.

מי יודע אולי ליהלומים האלה יועד תפקיד... .

נ.ב.

סיפור דמיוני בחלקו

נכתב לזכרם של שרה ויחיאל נוימן, עליהם השלום.