על פקודות מפקדים ופיקודים

הכול התחיל מזה שאימו של המג"ד חלתה. המג"ד, בן מסור התעניין בסיבות והרופאים אמרו לו

שאם האם הייתה מבשלת עם פחות שמן היא הייתה בריאה יותר.

המג"ד החליט שהוא צריך לדאוג לבריאות הסובבים אותו.

לראשונה אחרי 5 שנות ניהול המטבח כאיש קבע, זומן לשיחה ראשונה עם המג"ד. ופקידת הלשכה ציינה שיביא את הפלט של הזמנת המזון לשבוע הבא.

אירוע חריג , כבר עבר 5 מפקדים ומעולם לא פנו אליו, למעט לקבל ארוחות מחוץ לשעות הפעילות, או שלא היו מרוצים מדבר כזה או אחר.

הרס"ר ידע שזה בוודאי לא פגישה חיובית מבחינתו.

המג"ד שם לב שההזמנה מכילה 400 ליטר שמן.

הנה ההזדמנות שלו להשפיע על בריאות החיילים. המג"ד אומר לרס"ר תוריד את הזמנת השמן ל 350 ליטר. כאן הרס"ר תהה מי הגורמים איתם התייעץ המפקד שהנחו אותו מה הכמויות הנדרשות לבישול ליחידה מפוצלת של כ-500 איש עם מציאות משתנה, אולם הוא בחור פיקח, הבין את רוח הדברים, שהם קשורים למחלת הורה, ומיד הסכים. הוא, כמובן, ידע שיש לו רזרבות (כמו כל מנהל ביד רמה), ולמעשה, הכול יתנהל כרגיל.

הוא יודע שצריך להוריד את הראש ולחכות שתעבור הסערה, בחישוב מהיר יש לו עוד 7-8 מפקדים כמוהו עד הפנסיה. לפעמים בעיתות שלום, "הפנאי" שלהם גדל, וכשיש להם עודף זמן וחוסר הוצאת "מרץ", הירידה שלהם לפרטים גדלה יותר.

כעבור מספר שבועות, הרס"ר מגיע שוב עם הרשימה ומקווה שהנושא ייגמר בזה. המג"ד ממשיך את באותו קו: "אני רואה שהסתדרת עם 350 ליטר, האוכל כרגיל טעים מאד תוריד ל 300 ליטר."

הרס"ר מעריץ את המג"ד שלו, אבל לבשל בלי שמן? זה כמו לצאת למלחמה בלי תחמושת מספקת.

היה לו כבר ניסיון בעבר עם "שניצלים בתנור" הוא זוכר איך חלק גדול חזר ומצא דרכו לזבל. הוא זוכר

שראו את שאריות ה"שניצלים בתנור" חוזרים מחדר אוכל, המשגיח כשרות עם דמעות בעיניים אמר:

"חראם על כול התרנגולות שנשחטו", שלא נדבר על האורז האוורירי.

החיילים לא פראיירים.

הפעם הרס"ר מנסה להתנגד לגזרת הקיצוץ.

הרס"ר משתמש בנימוקים כמו: "אני בעד בגדול, אבל אי אפשר, האוכל יהיה פחות טעים!"

המג"ד בשלו: "החיילים יהיו יותר בריאים!"

בדמיונו הוא רואה כשהאוכל לא טעים, כיצד התור אצל ה"גזלן" גדל. מול הכניסה לבסיס יש

מין קיוסק/מסעדה, התור המתארך הזה היה לו כמו דקירה בחזה. כל אחד רוצה שיהיו מרוצים

מהעבודה והסברים שהאוכל עכשיו "טוב" או "בריא" יותר לא יעניינו כמעט אף אחד.

הוא טרוד במחשבות, הוא חתום על כל מה שיוצא מהמטבח, זה המוניטין שלו, לחיילים מגיע אוכל

טעים, אצלו חיילים לא יהיו רעבים או יידרשו לקנות "השלמות".

הרס"ר התחיל לחשוב על פתרונות יצירתיים.

מה הוא עושה? אי אפשר לעבוד בלי שמן.

אולי לקנות שמן בדרך אחרת.

הוא יכול לעשות החלפה עם הרס"רים מהיחידות השכנות במחנה, יקנה יותר קמח או סוכר ויחליפו

ביניהם. אבל לתרמית הזו יהיו יותר מדי "שותפים" ובסוף זה יתגלה, והחברים יריחו את החולשה

וייקחו מחירים של שוק שחור, גם הוא היה עושה את זה להם אם המצב היה הפוך.

המטבח שלו לא יכול לתפקד בלי שמן והדבר האחרון שהוא רוצה שהחיילים יתלוננו על אוכל לא

טעים.

שניצל טוב צריך לטגן ובשמן עמוק ואורז עם פחות שמן זה לא אותו דבר.

הוא יודע שהמג"ד לא יסתפק בזה ובהזמנה הבאה, המג"ד יגיד שהגיעה השעה לעוד קיצוץ בשמן.

ואז הוא מוצא את הפתרון שישאיר את כולם מרוצים, המפקד ומצד שני יוכל עדיין לעבוד כמו שהוא

רגיל. משום מה נזכר בסיפור על החקלאי שהרגיל את הסוס לא לשתות מים וכאשר הגיע ליעד

הסוס מת, הוא רוצה סוף אחר למטבח שלו.

התסריט חוזר הוא מתבקש לקיצוץ נוסף, עתה הרס"ר יודע שהוא יכול לעמוד גם בקיצוץ של 100%.

אבל הוא חייב להפגין אי שביעות רצון והתפתלות מול המפקד בשיחה. מכאן ואילך המפקד פוסק .

לאחר התייעצות עם כל אנשי המקצוע אני סמוך ובטוח ש-250 ליטר לשבוע הינם היעד האחרון שצריך להגיע אליו.

במהלך הקדנציה של המפקד, הוא מהלל אותו פעמים רבות ומשוויץ ברפורמה.

כעבור כמה שנים המג"ד כבר התקדם בסולם הדרגות, פוגש את הרס"ר, שעדיין נמצא באותו מקום

חיבוק, מעלים זיכרונות.

המג"ד אומר בנוסטלגיה: "אתה זוכר, איך הורדנו 40% בצריכת השמן? אני מקווה שהתמדת בזה".

הרס"ר מהסס ואומר: "המפקד, אני חייב להוריד משהו מהלב"

לוקח אויר וממשיך: "אני חייב לספר לך את האמת".

בתוכו הוא קצת חושש, משפיל עיניים וממשיך: "לא יכולתי להוריד את השמן, הייתי מרגיש שאני בוגד

בתפקידי, פשוט הזמנתי את יתרת השמן בשובר נפרד".

אמו של המפקד עדיין אתנו בריאה מתמיד עד 120, אולי שמן זה לא דבר כ"כ גרוע....

הרס"ר מרים עיניים ורואה שהמג"ד צוחק, לא מרוצה מזה שלא ביצעו את הפקודות שלו,

אבל עדיין מצליח למצוא את הסיטואציה משעשעת.

.

לפחות בשדה הקרב כולם הולכים אחריו.

נכתב על ידי אבנר ונעם דימנט