נשות החופש

כפי שאתם יודעים אני עדיין באבל על מות אימי. חיה החליטה שצריך לראות סרט עצוב. אז ראינו את "נשות החופש".

סרט דוקומנטרי עצוב. הסרט הוא על התופעה של רצח נשים פלסטיניות במגזר הערבי בארץ, בעזה וביהודה ושומרון.

אנחנו נוהגים לקרא לרציחות האלה: "רצח על כבוד המשפחה" ובחלק מהמקרים, יתכן שהדבר נכון.

לפעמים, הסיווג הזה כאילו משחרר את הרשויות מלמצוא את הרוצחים. כאילו אנחנו מסתכלים בהבנה ואומרים "טוב זו התרבות שלהם" וכך יוצאים ידי חובתנו.

הסרט מדבר על תופעה של רצח נשים. רציחות של נשים שנעשו בעיקר מכיוון שהן נשים. את הסרט עשתה אישה עביר זייבק חדאד.

זה הסרט השלישי שאני רואה השנה שנעשה על יד אישה מהמגזר הערבי.

קדמו לו: "עניינים אישיים" של מהא חדג' ו "לא פה לא שם" של מייסלון חמוד.

שלשת הסרטים, היו שונים, טובים ומלמדים.

שלשת הסרטים מלמדים שאפשר להעביר מסר משמעותי ולאו דווקא באופן מתלהם וקיצוני. לתשומת ליבם של עיתונאים מסוימים ב"הארץ" וקומץ מאוהדי ביתר ירושלים.

הרשו לי לצטט את עצמי אומר בשני מקרים שונים השנה: "מנשים תצמח הישועה".

בפעם הראשונה שנודע לי שחברתי מפעם "יעל אדמי" היא מהמובילות של "נשים עושות שלום", ובפעם השנייה כשיצאתי מהסרט "לא פה לא שם" שהקרין תובנות על החברה הערבית שלא הכרתי קודם.

הסרט "נשות החופש" החזיר לי שוב את ההרגשה הזו.