לפעמים המציאות מתעתעת

נכנסתי למלתחה אחרי השחייה. מצב רוח טוב, הורדתי 20 שניות בתוצאה, העולם נראה מחייך.

פתאום שמתי לב לבחור שישב מהורהר על אחד הספסלים, המראה משום מה עשה לי משהו. בחור צעיר, כל החיים לפניו, למה הוא עצוב?

בעודי מתלבש, מגיע מכיוון אחר במלתחה, בחור צעיר אחר פונה לבחור על הספסל: "יאללה איציק, סיימתי".

ה"עצוב" מחייך במלא פה ועונה: "אשתי עם המניקור והפן כבר רבע שעה בחוץ".

לא עצוב ולא אח שלו.

הרבה מדברים על כך ששני המועמדים, שהגיעו לסיבוב השני של הבחירות לרשות מפלגת העבודה, הם ממוצא מרוקאי.

נקודה מעניינת, אבל למרות סמליותה, חשיבותה זמנית. מה שאני מאחל לעצמי, שתהיה תוצאת הבחירות אשר תהיה, שני המעומדים יאחדו כוחות לקידום המפלגה. כשהמטרה לחזור ולהיות מפלגה עם גישה מעשית, לשלום, לכלכלה, לחברה, לשיח הציבורי ולמסורת. הדרך הזאת עלולה לא להביא לחילופי שלטון, אך בוודאי תשפיע לטובה על כול תחומי החיים במדינה.

בפעם הקודמת שעמיר פרץ ניצח, פרס ואחרים לא קבלו את "דין התנועה" ופרשו. למרות הערכתי הרבה לפרס, אני זוכר, את האי נוחות שלי מזה ששרון, היריב הפוליטי, ברך את פרץ על ניצחונו, אבל פרס לא ברך ופרש מהמפלגה.

הייתי רוצה לראות התנהגות אחרת.

הייתי רוצה לראות את המועמד ה"מנצח", קורא למועמד ה"מפסיד" לבוא ולקחת חלק חשוב בהובלת המפלגה למקומות משפיעים יותר.

רק כך מדינת ישראל תרוויח.

רק כך תמונת המועמד ה"עצוב" על ספסל המפסידים, יכולה להשתנות לתמונה של קהל שמח, קהל שרוצה בעתיד טוב יותר, תמונה של תקווה.

רק מפלגה גדולה עם גישה מעשית יכולה להשפיע.

בחלנו בבחירת יושב ראש חדש כל תקופת מינימום.