ירושלים, מסע למודי

הרבה נאמר על ירושלים, ביטויים כמו: "עיר מאוחדת", "עיר שחוברה לה יחדיו" והלוואי שהיה זה נכון.

בשבילי ירושלים, היא מקום הולדת הורי, היא עיר הסבים והדודים, שם מבלים בחגים, היא מקום של נוסטלגיה, תרבות ולצערי גם תת - תרבות.

באחד מערבי חנוכה, היינו מוזמנים למפגש משפחתי בירושלים. הזדמנות לטייל קצת ולבקר דודים שלא ראיתי כבר מספר חודשים.

חיה הציעה שנתחיל באיזה קפה-מסעדה שאנחנו אוהבים, חנינו בחניון תת קרקעי, "כיכר החתולות" , ליד שכונת נחלת שבעה. החניון אפל, טחוב, לא מצטיין בניקיון או בשילוט ולא זיהינו מעלית.

טיילנו לכיוון העיר העתיקה. ראינו שעל יד "קדוש" שברחוב שלומציון המלכה השתרך תור אז ירדנו במורד הרחוב ואכלנו ארוחה קלה ב"קפית". אחר כך טיילנו קצת בממילא (החניון היה מלא!) עד לשער יפו.

חזרנו לחניה, מכונת התשלום, אחת בלבד, נמצאת בקומה מינוס שתיים אנחנו חונים במינוס שש.

מגיעים לשלם ליד המכונה פוגשים גבר ערבי צעיר שנראה אובד עצות. בידו שטר של 200 ₪ שהמכונה לא מקבלת, החשבון שלו בסך 18 ₪ ויש לו רק שקלים בודדים.

לפי המכונית המסחרית, הוא היה בנסיעת עבודה, סוג של טכנאי. רציתי לעשות רושם טוב על חיה (צריך להשתדל גם אחרי שלושים ושבע שנות נישואין), אמרתי לבחור שאני אשלם את החשבון. לפני שהספיק להגיב שילמתי את החשבון בכרטיס האשראי שלי.

הבחור היה נבוך.

שאל: "איך אני אחזיר לך?".

עניתי: "בהזדמנות תחזיר למישהו שיצטרך עזרה"

הוא התעקש לתת לנו את ששת שקלים שהיו לו ונפרדנו.

התרומה המינימלית הזו, עשתה לנו הרגשה טובה.

אחר כך נסענו לדודים.

בדרך ראינו שב- "ירושלים המאוחדת" של חג, כמו בתל-אביב של חול, נהגים מרגישים פראיירים כשצריך לתת למישהו להשתלב בתנועה ומפעילים בעוז את צופר המכונית, כדי לזרז מכוניות בפקק התנועה.

במהלך הביקור אצל הדודים, סיפרנו את סיפור התשלום.

הדודה, בת שמונים וחמש, מסורתית, נמרצת וחדה. תרמה סיפור משלה, שחוותה באותו שבוע, ספרה על התנהגות יוצאת דופן, של רופא ערבי במוקד למתן שירות רפואי, הרופא רשם לה מרשם דחוף, יצא אחריה ממשרדו, כדי לוודא שהיא יודעת איפה בית המרקחת הקרוב.

מי יודע? אולי ללא כוהנים ומטיפים דתיים וללא פוליטיקאים שבויים בידי סקטורים וקונצפציות, היינו יכולים לחיות יחד בטוב.

בעניין זה, מאוחדת או לא, לירושלים יש מה ללמוד מחיפה ואפילו מתל אביב.

יצא שכעבור שעות ספורות התארחנו אצל קרובים חרדיים. ספרתי לבעל הבית את הסיפור ושאלתי בבדיחות הדעת אם המעשה נחשב לי כמצווה. בעל הבית אמר שאילו הבחור היה יהודי התשובה הייתה בוודאי חיובית.

תאשימו אותי בתמימות, אבל ציפיתי לתשובה ברוח היהודית של "דרכי שלום". משהו כמו עניי עירך קודמים, אבל מכיוון שלא היו שם נצרכים אחרים, לכן, טוב עשית.

חשבתי שהתשובה שגויה, למחרת התקשרתי לקרוב משפחה, איש משכיל וחכם שהסיווג (ומראש תסלחו לי על הסיווגים) הוא חרד"ליסט. סיפרתי לו את סיפור העזרה ושאלתי אותו האם זו הייתה מצווה.

"מצווה ?" הרעים עלי בקולו "זו עבירה!"

האם זו באמת ההלכה ?