הספד לאימא

היום לפני 94 שנה אימא נולדה בירושלים.

עכשיו היא כבר תצטרף לאבי שנפטר לפני שמונה עשרה שנה ושם למעלה בגן עדן, תוך כדי משחק פוקר חברתי, הוא מחכה לה, סבלני מטבעו, כבר מכין את כולם שהיפיפייה הירושלמית, מרחוב יהודית מול המשטרה של מחנה יהודה מגיעה. הימים הראשונים שם למעלה לא יהיו קלים בגלל הציפיות שהוא יצר אבל האיחוד הזוגי יעפיל על הכול.

אימא נפטרה בשיבה טובה, ביום שלישי לפני שלשה ימים.

הכול התחיל עם ההורים של אימא. צביה ושמואל ז"ל, שניהם ילידי ירושלים, התחתנו בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. ולימים נולדה להם תינוקת יפיפייה – נחמה.

התברר שהילדה שמאלית, פגם רציני באותם הימים.

בדרך היו כמה מכשולים כמו מחלת הטיפוס אותה עברה בילדות.

לפני קרוב לשבעים ואחת שנה שנה, ב 22 ליולי 1946, שרדה אימא פיצוץ עז במלון המלך דוד בירושלים. אימא עבדה במלון, בו שכנו בנוסף למפקדה הראשית של הצבא הבריטי גם משרדי ממשלת המנדט. היא עבדה כמזכירה, בלשכתו של ג'וליוס ג'יקובס, יהודי אנגלי, ראש הועדה לאספקת ציוד למלחמה, שנהרג בפיצוץ. הכול עניין של כמה צעדים, לפה או לשם וסבתא נחמה הייתה מצטרפת ל- 91 האנשים שנהרגו בפיצוץ.

שפר גורלה ובוודאי גורל הצאצאים שלה והיא ניצלה.

מכיוון שעבדה בממשל הבריטי, האגדה אומרת שהמחתרות שלחו לה את מיטב הבחורים כדי שתתאהב בהם ותעביר להם ידע מודיעיני. היא כמובן עזרה איפה שיכולה הייתה. מכולם בחרה באבי.

עם גמר מלחמת השחרור עברו לתל אביב לשכונת מונטפיורי ומשם ליד אליהו. ביד אליהו גדלנו, והתבגרנו. ההורים נשארו ביד אליהו עד למעבר לנס-ציונה לפני כעשרים שנה.

שנים ארוכות עבדה בבנק יפת שהפך לבנק הישראלי אמריקאי כמנהלת לשכת המנכ"ל. חמישה מנכלים עברו תחת ידיה.

לכשפרשה מהבנק, הספיקה להסתובב ארבע שנים, במדשאות אוניברסיטת בר אילן כסטודנטית לספרות אידיש.

ניסיתי לשכנע את ההורים ללמוד את משחק הברידג' . בסופו של דבר אימא עשתה את המעבר למשחק והשתלבה מצוין במועדוני הברידג' של רחובות ונס-ציונה.

כשעברה לנס ציונה והיא כבר בגיל שבעים וארבע, למדה להשתמש במעבד התמלילים תוך כדי שהיא משדרגת את הכרותה עם לוח המקשים מתקופת עבודתה ככתבנית.

באותה תקופה התכתבה עם נכדיה בישראל ובקנדה בעזרת הדואר האלקטרוני.

כשיאיר טייל בהודו, נכנס לאיזה אינטרנט קפה ורצה להרשים מישהי הוא אמר לה שהוא מתכתב עם סבתא. הבחורה הייתה המומה: "יש לך סבתא שכותבת אימיילים?".

אני מקווה שיצא לו משהו מההתפעלות.

בגיל קרוב ל 75 הצטרפה למערכת של כיוון חדש, עיתון גמלאים של נס- ציונה.

הרשו לי לצטט ממה שכתבה על עצמה בגיל 75, היא שומרת על צניעות וכותבת בגוף שלישי: "עכשיו היא בת 75, הרבה דברים קרו לה מאז שעזבה את המוסד הבנקאי. היא טוענת שאין לה כוח, אבל היא פעילה ויש לה עוד תכניות- והרשימה ארוכה." הציטוט מעיתון הגמלאים של נס-ציונה, כיוון חדש.

שימו לב לתחכום והספק סרקזם, בעניין ה"אין לה כוח" היא ספקנית לגבי עצמה.

באותה תקופה כתבה מאמר על משחק הברידג' ובו כתבה "לאלה הנרתעים מעצם המילה קלפים, יש לאמור שהקלפים הינם, לגמרי במקרה, הכלים של המשחק....ובהמשך המאמר...."פער הגילים במועדון גדול, אך אינו מורגש." והפרשנות שלי: אימא ניסתה למכור את המשחק דרך ההתערבבות עם הצעירים.

במקום אחר, אימא כותבת שיום אחד עשתה מאמץ כדברי השיר, "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב..." אימא מתארת את אותו יום ומסיימת "יום ללא אירועים מי יודע מה אבל שליו ומהנה. והכול רבותי בגלל החלטה לקום עם שיר חדש בלב"

בשנת אלפיים כתבה מכתב לשר האוצר בקשר למיסוי של הגמלאים ואת המכתב והתשובה של דובר המשרד, פרסמה בכיוון חדש.

בגיל 81 כתבה בעיתון הגמלאים כתבה בשם: "ליהנות מהנכדים בכול גיל" גם כתינוקות, גם בטיולים בהודו, גם בשרות הצבאי וגם מעבר לים.

בשלש השנים האחרונות גרה באחוזת ראשונים במחלקה סיעודית.

בתקופת שהותה במחלקה הסיעודית לא נתנו לה לרדת לשחק ברידג' במועדון המקומי בקומת העצמאיים. יש מקומות שמדירים כסאות גלגלים.

היא נלחמה.

נלחמה ונצחה מתברר שהיא הראשונה במחלקה הסיעודית שירדה לשחק ברידג' במועדון של האחוזה בימי שלישי.

בשנים האחרונות כשאני כותב בלוג ומשתדל להתמיד בפוסט שבועי. היא הייתה הראשונה לקרוא ולהגיב. גם שאהבה וגם שפחות אהבה. בחודשים האחרונים שהתעניינותה הלכה ופחתה, גם לי יותר ויותר קשה להתמיד.

אני ממשיך להשתדל.

מי שקורא את הבלוג שלי ומי שמכיר אותי יודע שאני מתחבר יותר בקלות לדברים הטובים והמשעשעים בחיים.

אצלנו במשפחה, בהשראת שני הורי, תמיד השתדלנו להתחבר במידת האפשר לחיובי בחיים.

ואם לדבר על הדברים הטובים, יותר מכל הייתה גאה בנכדיה: תומר הארכיטקט, יאיר הפיסיקאי, אבנר אבא ורואה החשבון , נירה אימא ועובדת סוציאלית, אלון בוגר מדעי המחשב ורותם הצעירה בחבורה ששולחת ידה בכתיבה וציור תוך כדי למודים לתואר שני בספרנות.

שלא לדבר על הנינים: אהוד בנס ציונה כבר בוגר שני מוסדות חינוך ביבנה ובנס ציונה והוא עדיין לא בן שלוש ונטליה עדיין בחינוך ביתי בוויניפג.

ליסה, אשתו לשעבר של עדי, כתבה לנו אימייל ניחומים בו היא מציינת את היחסים החמים עם אימא כמי שקבלה אותה, באהבה, בקבלה ובחום וללא כל שיפוטיות. חיה אשתי היקרה נהנתה מאותו יחס, חם, אוהב ומפרגן. בדור הבא כשהגיעו בני הזוג של הנכדים, נלסון הבעל של נירה בקנדה ויעל כלתנו האהובה בארץ, הם זכו לאותו יחס חם, אוהב ומקבל.

את החגים והחגיגות המשפחתיות אנחנו בדרך כלל חוגגים עם דובי ועדנה והילדים. אימא העריכה ימים אחרי שלילדים של דובי ועדנה כבר לא היו סבים וסבתות, היא נכנסה לתפקיד הסבתא המאמצת. כפי שיובל בן הזקונים אמר: "זאת הסבתא האחרונה שלנו".

ויש מורשת.

במשך שנים לימדה אותנו לחיות לפי המשפט:

"If you have to do something do it gracefully"

כשאתה חייב לעשות משהו, תעשה את זה כמו שצריך. לכשתרצה תבחר את המקומות החשובים להיאבק עבורם, ברוח טובה ולגופו של עניין.

אימא הייתה אופטימית, לסיום אני רוצה לספר לכם סיפור קצר שסיפרה לי לפני מספר שנים ופרסמתי בבלוג שלי.

"לפני מספר ימים כשרחצה ידיים, שמה לב שקיבלה כוויה בזרת, לא זכרה מתי וכיצד, כנראה לא שמה לב כשקיבלה אותה. כוויה בגודל של מטבע של שקל. העור נראה שם היה אדמדם ומקומט.

מה עושים? שמה פלסטר להגנה.

בכל מקלחת הפלסטר נפל, היא חזרה ושמה שוב.

באחת הפעמים שכחה לחדש את הפלסטר. יום או יומיים מאוחר יותר נזכרה בכוויה ורצתה לבדוק את מצבה.

ראה זה פלא, הכוויה נעלמה, עור חדש, חלק ורענן הופיע במקום הכוויה.

חיוך התפשט על פניה........משהו עוד עובד ומתחדש פה.

היא נתמלאה באופטימיות. "

אימא יקרה, אוהבים ומתגעגעים.

יהי זכרה ברוך!