על זיקנה ואופטימיות

שנה מאז שעזבה את הדירה שלה.

היא נזכרת, כמה טוב היה לה אז ... ?!.

זה מקרוב חצתה את התשעים. בבית, בעזרת המטפלת הפיליפינית, ניהלה את ענייניה בעצמאות. תשלומים, הניהול הכספי בבנק, התורים לרופאים השונים, משחקי הברידג' וניהול הבית.

בריאותית, חוץ מהברכיים שכואבות והראיה שנחלשת, בלי עין הרע !. בין האורתופד, רופא העיניים, רופא השיניים, הרופא הכללי והרופא הגריאטרי היא מתמרנת.

עד אותו רגע....

תנועה אחת מיותרת ובום מצאה את עצמה על הרצפה עם כאבים עזים בירך.

הכול בגלל החולצה שהייתה על הכיסא במקום בארון.

היא רק רצתה לשים אותה בארון. למה? למה זה היה חשוב?

ואולי זה היה קורה בכל מקרה.

האמבולנס, הכאבים, הציפייה האינסופית בחדר המיון, ההבחנה – שבר בראש מפרק הירך.

הניתוח עבר בהצלחה, כך אומרים.

אחרי חודש האורתופד-המנתח, אמר שהמסמר זז וצריך לנתח שוב. המסמר מתקרב למפרק.

לה זה היה ברור, לא רוצה ניתוחים נוספים!!.

הבן התרוצץ בין הרופאים האורתופדים ובסוף התהליך, כולם הסכימו שלא צריך לנתח. אחרי חמש חוות דעת הגיעו כולם למסקנה: "לא כואב לא מנתחים!"

ומה עם הכאבים ? הברכיים כואבות פחות מאשר בעבר.

מתנהלת בכיסא הגלגלים, נעזרת במעט השגחה בללכת לשירותים ובמעבר מכיסא למיטה.

אחרי שלשה חודשי שיקום עברה למחלקה סיעודית בבית אבות.

ביציאה מבית החולים השיקומי, הרופא הבכיר בשיקום, לחש לבנה: "עשיתם החלטה טובה שלא הלכתם לניתוח נוסף"

הבן אמר "תודה" .

האמת שחודש קודם, כשהיא קיבלה את ההחלטה, אז, הייתה זקוקה מאד לאמירה הזו.

הגיעה למחלקה סיעודית.

ארוחה ראשונה במחלקה הסיעודית.

הושיבו אותה מול גברת נחמדה. הגברת הופכת את הטבעת על האצבע ואומרת "אני הופכת את הטבעת כדי שאזכור לקחת תרופות אחרי האוכל"

במהלך הארוחה החליפו קצת דברי נימוסים.

בסוף הארוחה הגברת ממול אומרת "הפכתי את הטבעת ואני לא זוכרת, למה?"

היא עונה: "כדי לקחת תרופות!"

הגברת שממול: "תודה, תודה"

היא מחייכת לעצמה: "אני עוד תורמת כאן משהו"

עכשיו היא כבר מוכנה למשימה הבאה : לארגן רביעיה לברידג'.