התכתבויות

הייתה לו פגישה בבית משרדים בתל אביב, בעצם זו לא הייתה באמת פגישה, הוא היה צריך לחתום שם על איזה מסמך.

אמרו לו לחנות בקומת הכניסה של החניה, בחניה מספר 77, זה הצחיק אותו, כי "מזל" זה שבעים ושבע בגימטרייה והוא לא מאמין בזה. מעניין אם זה מקרה. בכל אופן החנה את האוטו לפי ההוראות של המארח.

שיחת חולין קצרה עם המארח, לא סרב לקפה של בוקר, חתם על מה שחתם וחזר לחנייה.

החתימה הייתה קשורה לאיזה פעולה כלכלית, לכן, הרגיש שעשה משהו הבוקר.

רגוע ומרוצה, הגיע לקומת החנייה, יצא מהמעלית והתחיל להתקדם לכיוון האוטו.

היה נדמה שהוא שומע קולות רמים, מהמשרד של אב הבית, שממוקם בקומת החנייה. הוא בעצם לא יודע כמה מרוחק פתח המעלית ממשרד אב הבית, יכול להיות שהקולות הרמים היו בעצם צעקות.

במחשבה שניה, אלו היו צעקות.

הוא לא הבין אף מילה.

הוא חייך לעצמו. אנשים מרימים את הקול ואפילו צועקים, כדי להיות יותר ברורים. אז לא! בפועל כאשר צועקים, הדברים הרבה פחות ברורים. במקרה של הצעקות במשרד אב הבית, הסיפור קצת שונה, מי שצעק שם לא התכוון שהצעקות ישמעו ביציאה מהמעלית.

האיש שצעק באמת כעס!

גיבורנו הגיע לחניה 77 והבחין בפתק מוצמד לחלון המכונית שלו.

פתק צהוב.

"חוצפן" היה כתוב שם בפתיח עם שני קוים מתחת. הוא הבין שמישהו כועס. בהמשך היה כתוב "אבקש לא לעמוד בחניה זו. היא שייכת ל...... פשוט חוצפה"

ברור, הכותב כעס.

האם זה מתחבר לצעקות ממשרד אב הבית?

גיבורנו לא התחבר לתואר "חוצפן", הוא מעולם לא הרגיש כזה, מתמיד פעל לפי הכללים. הוא בהחלט יכול להבין את הכעס של מי שמגיע לעבודה, נפשו עורגת להגיע למשרד ופתאום איזה "חוצפן" תופס את החניה.

הוא שאל את עצמו: "האם גם אני הייתי כועס?"

הוסיף ושאל: "האם גם אני הייתי כותב פתק?"

כן ! הוא היה כועס. לא ! הוא לא היה כותב פתק ובטח לא צהוב.

גימטרייה או לא גימטרייה, מתברר שחניה 77 לא הביאה מזל לכותב הפתק, לפחות לא באותו בוקר.

אפילוג:

בתחקיר התברר שבעצם התכוונו לחניה מספר 67, אני לא רוצה להיכנס לגימטרייה של שישים ושבע.