על אנשים ועלבונות

הלכתי אתו לאכול צהריים, איש צעיר, 191 ס"מ בחור נחמד וגבוה. יכול להיות הבן הצעיר שלי, התפתחה שיחה.

דברנו על הגובה שלו.

"אני" הוא אומר לי "ממש נעלב כשאני רואה מישהו יותר גבוה ממני "

תארו לכם, שגם לי הייתה את השריטה הזו, 167 ס"מ עם נעליים, הייתי הולך ונעלב, הולך ונעלב בלי סוף.

תמיד זה מצחיק אותי, כשאני חושב שבגובה הזה (191ס"מ) אפשר לשחק תפקיד של "נמוך" בכדורסל.

עלבון זה בחירה, ככה לפחות חיה מלמדת (אבל לא תמיד מפנימה).

ככה בינינו, כשאני מנסה לפתוח דלת ומתברר לי בהפתעה שהיא נעולה, כמו דלת של חדר ארונות, או של שרותים, אני ממש מרגיש צביטה בבטן, עלבון צורב.

מה לא מעליב אותי? כאשר מישהו מנסה להעליב אותי. ראשית, יש לי איזה שהיא שמחה בלתי מוסברת, שכן הייתי מספיק חשוב למישהו "להשתדל" בשבילי. השמחה תמיד מהולה קצת בחמלה, מדוע המעליב בחר לגדול דווקא בדרך הזאת של הקטנת האחר וכמה המאמץ שלו (לפחות במקרה שלי) מיותר.

לפעמים העלבון היא דרך להעברת מסר.

למשל המשפט "אני רוצה שתדע שנעלבתי ממך" – למה בעצם לאמור אותו? אם המעליב התכוון להעליב אז הצליח לו. לכן יש לאמירה משמעות רק אם ה"מעליב" לא באמת התכוון, ואם כך, אז למה להעלב? – חזרנו שוב לשריטות והרגישויות של כולנו, לבעיות של גובה ודלתות, אך שם, אף אחד לא באמת אשם ופה המקום לקחת אחריות אישית ולא להעלב.

בכדורגל, איך אפשר בלי כדורגל – אנחנו שומעים הרבה על "הצעת שכר מעליבה" – שמעתי על כאלה שקבלו הצעה כל כך מעליבה שהעדיפו לעבוד בפחות שכר במקום אחר. וההצעה המעליבה כמה היא מעליבה יחסית למשכורת של מורה?

.

אז לאיזו מסקנה אני רוצה שתגיעו? – היו רגישים וקשובים אל תעליבו ואל תעלבו .

ובהקשר לראש השנה – בבלוג הזה, לא התכוונתי להעליב או להרגיז, רק לשעשע ולהאיר את הפינות האנושיות, היומיומיות והמעניינות.

סליחה על כל העלבונות שאליהם לא התכוונתי.

שנה טובה לכולם.