חמץ שעבר עליו פסח

מאיפה התחיל הסיפור המופלא הזה?

אולי מהתמכרותו של שמואל-דוד לעוגיות כוסמת, או מבעית הצרבת ממנה סבל, או אולי מנטייתו של שמואל-דוד לשלמות או קיצוניות, או אולי ממחשבות טורדניות, או אולי מהרצון לייצר בעיה קשה ואחר כך לנסות לפתור אותה.

ראשית, רק על מנת להסיר ספק ולא שאני חושש חס וחלילה שמישהו לא יודע מה זה "חמץ שעבר עליו פסח", הרשו לי כאן , קצת לפרט בעניני הלכה (כפי ש "חילוני אורתודוקסי" רואה את זה).

חמץ, שהיה שייך ליהודי בפסח אסור באכילה לאחר הפסח. על מנת שלא לפסול לאכילה את מלאי החמץ של חברות מזון גדולות, מוכרים את החמץ לפני הפסח לגוי, כך שבזמן הפסח אינו שייך ליהודי ולאחר הפסח קונים את החמץ בחזרה מהגוי. ההסדר מקובל על ועדות הכשרות למיניהן והמשגיחים מטעמן.

יש מיעוט קטן, שמסיבותיו שלו, לא שלם עם המכירה לגוי ולא רוצה לאכול אחרי פסח מאכלים שיש להם חשש למרכיב של "חמץ שעבר עליו פסח". שמואל-דוד גיבורינו , הצטרף למיעוט זה. לא, הוא לא למד את זה בבית אבא, זהו חשש שנכנס לליבו בשנים האחרונות ומטריד את נפשו, ואין הוא יכול יותר לאכול משהו שעשוי לענות להגדרה של "חמץ שעבר עליו פסח".

מקשריו עם ועדות הכשרות השונות יש לשמואל-דוד את המידע המדויק של סדרות יצור ותאריכי יצור , בהם לא קיים מרכיב של חשש מ"חמץ שעבר עליו פסח". נעיר שבגלל המלאי של חומרים שמשתתפים בייצור ובמוצר ומלאי של תוצרת גמורה, יתכן שהייצור של סדרה כזו , יהיה חודש ויותר לאחר הפסח. מרכיב נוסף של הבעיה שגם למרכולים והחנויות יש מלאי שמנוהל בשיטת "ראשון נכנס ראשון יוצא" כך שסדרות ייצור חדשות מתעכבות מספר ימים נוסף.

אז מה הבעיה? שמואל-דוד יכול להסתפק במאכלי ירקות ופרות, ולהימנע מספר שבועות מחמץ. כאן מגיע המרכיב הנוסף של סיפורנו, שמואל-דוד סובל מבעיית צרבת, לפני מספר שנים התחיל לאכול סוג מסוים של עוגיות כוסמת. שמואל-דוד מכור לעוגיות האלה, הוא לא זז בלעדיהן ולדעתו הם פתרו לו את הצרבת הבלתי נסבלת. בלי עוגיות הכוסמת חייו אינם חיים. הצרבת משפיעה אפילו על שירתו (שמואל-דוד מקפיד להיות שליח ציבור במניין שלו מדי בוקר וערב), על יחסו לסביבה (שגם ללא הצרבת, טעון שיפור) ואפילו על ההנאה מחברת הילדים והנכדים.

העוגיות הללו מיוצרות באחד המפעלים של החברה המשווקת. שמואל דוד מכיר כבר את סדרות היצור ה"טובות". במרכול המיוחד שלו בבני-ברק כבר מכירים אותו ומעדכנים אותו בכל הקשור לשינוי במלאי עוגיות הכוסמת באזור. הסדרות כבר יוצרו, אך טרם הגיעו לחנויות.

מישהו הציע לקנות ב"חנות המפעל", מתברר שאין לחברה הזאת חנות מפעל. מישהו הציע לבקש מנהגי משאיות ההפצה "טובה". שמואל-דוד אינו מהביישנים, אך אינו עובר על חוקי המוסר. הוא לא מבקש "טובות" שיש בהם חשש לאי תשלום או ניצול כלשהו. הוא צריך לשלם כדת וכדין. ופתרון צריך להיות נקי מכל חשש לפגם הלכתי.

שמואל-דוד , כבר מומחה בשיטת ההפצה של החברה המשווקת, הוא יודע איפה מרכז ההפצה הארצי, איך המשאיות נוסעות, מסלולן, איך החברה מנהלת את המלאי. אך פתרון עדיין לא נראה באופק.

הזדמנתי לביתו בדיוק כשקיבל את מספר הטלפון של משגיח הכשרות של החברה. כאשר מתבצעת, שיחה כזו בין שני יהודים שומרי מצוות שלא מכירים אחד את השני, יש תהליך של זיהוי הדדי לאישור מהימנות הצד השני. לתהליך יש מספר מרכיבים: בירור אם המכשיר הנייד "כשר" .דהיינו שאין בו אפשרות, רחמנא ליצלן, של גלישה באינטרנט. אחר כך איזה ציטוט מהכתובים, משפט עממי אחד באידיש, מקצר את התהליך ועוד איזכור, כבדרך אגב, אם אתה לפני או אחרי תפילת מנחה.

לאחר שהמשגיח הבין ששמואל-דוד הוא מאנשי שלומו, דורשי טובתו, השיחה ממשיכה להתנהל כבין שני ידידים מנוער.

שמואל-דוד מסביר לו , שרשימת תאריכי הייצור ממרכיבים שלאחר הפסח , שקיבל מועדת הכשרות - כבודה במקומה מונח, אך היא לא פותרת את הבעיה שכן לא ניתן להשיג את סדרות היצור המומלצות. וכאן הוא מוסיף שמדובר אצלו בבעיה בריאותית. הצד השני הוסיף "אם זה פיקוח נפש, נמצא פתרון".

דקה דומיה למחשבה , מעבר לקו ואז המשגיח אומר: "בשבוע הבא מיצרים את העוגיות שלך, אני אשלח לך מספר חבילות".

שמואל דוד מרוצה, הבעיה נפתרת.

כעבור כמה ימים מתברר לשמואל דוד שהחבילה בדרך.

באותו לילה לא הצליח להרדם "איך הוא יעביר לחברה את התמורה?"

למחרת צלצל למשגיח, הודה לו על הטיפול המסור וניסה לברר איך משלמים? המשגיח אמר לו "הכל תקין, החבילות נלקחו מהיצור כחוק ואין צורך ואין דרך לשלם תמורתם, מחירם כמאה שקל, אתה יכול לתרום סכום כזה לצדקה"

שמואל-דוד תורם לצדקה הרבה יותר, אך כדי לצאת ידי חובה, תרם עוד 100 שקל לצדקה.

בלילה, שוב שנתו נדדה. הפתרון לא מספק, כי לא החברה המשווקת קבלה את התמורה.

למחרת התייעץ עם שני רבנים, עם עובדי החנות בה הוא קונה, עם מהנדס מזון ויועץ לחקר בצועים שעבד פעם בחברה המשווקת, אך פתרון אין.

עוד לילה ללא שינה, למחרת שוב חזר לחנות, הגורל כאילו התעלל בשמואל דוד, שכן הסדרה שלו כבר התחילה להופיע על המדפים, והוא עיניו כלות - לקנות מהחדש אינו יכול ולאכול מן המוכן לו בביתו אין הוא רוצה, כי עוד לא נפתרה בעיית התשלום.

שוב חקר את תהליך הפצת המוצר, דרך החלוקה, התשלום, ניהול המלאי, המחסן, הפריקה וסידור המדפים. תוך כדי שיחת עומק עם המחסנאי, שמואל דוד רואה על מדף במחסן - ארגז עם מספר שקיות קרועות של עוגיות כוסמת מסדרת הייצור המעודכנת יחד עם כמה בקבוקים פתוחים של נוזל נקוי חריף וכאשר הנוזל מטפטף על העוגיות.

"מה זה?" הוא שואל את המחסנאי

"החזרות" עונה המחסנאי "אנחנו מחזירים, סחורה פגומה או מקולקלת שהקונים החזירו לנו "

"ואיך מתחשבנים?" שואל גבורנו

"החברה המשווקת, מזכה אותנו בכסף"

"ומה החברה עושה בסחורה הפגומה?"

"ברור שהיא משמידה אותה , וכי איך אפשר אחרת"

"ולמה מעורבבים כאן שקיות עוגיות עם בקבוקי חמרי נקוי?"

"כי כל המוצרים הללו מיוצרים ומשווקים ע"י אותה החברה" עונה המחסנאי

פניו של שמואל דוד אורו , "כלומר, אם אני קונה כאן מוצרים פגומים במאה שקל החברה המשווקת צריכה להחזיר לכם מאה שקל פחות?"

"כך בדיוק" עונה המחסנאי

"מצאנו אם כך פתרון לתשלום של מאה שקל לחברה המשווקת"

לעיניהם הנדהמות של המחסנאי ומנהל החנות, נטל שמואל דוד את ארגז המוצרים הפגומים , הביאו לקופה ושילם טבין ותקילין עבור מוצרים פגומים בסך מאה שקל כולל עוגיות כוסמת , ללא חשש חמץ שעבר עליו הפסח ,ברוטב נוזל נקוי חריף שריחו נודף למרחוק ואז באנחת רווחה השליך את ארגז ההחזרות על כל תכולתו לפח האשפה.

באקורד מסיים , פונה שמואל דוד למנהל החנות ומבקש לאשר על שובר הקופה כי אכן סחורה פגומה בסך מאה שקל הושמדה במקום שתוחזר לחברה המשווקת.

"למי תציג תעודת השמדה זאת ?" שואל מנהל החנות.

"בבית דין של מעלה" עונה שמואל דוד בזחיחות דעת.

שמואל-דוד מעולם לא נהנה כל כך מעוגיות הכוסמת. הצרבת ונדודי השינה היו כלא היו. המניין מתנהל למישרין, קול התפילה של הש"צ צלול מאי פעם. ובעניין העוגיות יש לו הספקה לחודשים.

"נו", אני שואל אותו "מה יהיה בשנה הבאה?"

"רק שלא ישנו את נוהל ההחזרות" עונה לי שמואל-דוד