Great minds think alike

למען הסדר הטוב, הרשו לי להקדים ולומר שבדרך כלל איני נוהג לפאר את עצמי, אך הסיפור הבא שיש בו גם מן הגאווה, אך כוחו דווקא בהדגשת המרחק של כחוט השערה בין הצלחה לכישלון.

לפני אי אלו שנים נסענו כמה זוגות לטיול לטוסקנה, אז לא היה מקובל לקחת טלפון נייד לנסיעות בחו"ל והאפשרות הזו לא עלתה על דעתינו, בנוסף לכך, שכרנו חמש מכוניות, שני זוגות בכל מכונית וטיילנו בשיירה. הטיול היה בשיטת הכוכב והלינה במקום כפרי לא רחוק מפירנצה.

הרעיון של נסיעה בחמש מכוניות, ללא תקשורת, לא היה מוצלח במיוחד, וכך מצאנו את עצמנו, מעת לעת, מכלים את זמננו בחיפוש אחר אחת המכוניות הנעדרות.

החבר'ה, מצאו "פתרון", הם ידאגו שאני (וכאן אני כבר חוטא בחטא הגאווה – להגנתי אומר שאני מביא את הדברים בשם אומרם) וידידי גדי (הדוקטור לפיסיקה אותו פגשנו בפוסט הייתי יכולה ליהיות חברה של דוקטור לפיסיקה http://cafe.themarker.com/post/1776887/....... ) נהיה תמיד רחוקים אחד מהשני ואז במידה ונתפצל, אנחנו כבר נדאג ששני החלקי הקבוצה יפגשו, מבחינת - Great Minds Think Alike שנינו נבחר את אותה נקודת מפגש וכך הקבוצה תתחבר שוב.

מצד אחד, אמון מוחלט של החברה ביכולות שלנו, מצד שני עדיף שלא נעמוד למבחן. מה שיקרה הוא שאני עלול לאבד, ביום אחד, את כל הקרדיט שרכשתי במשך שנים (בסוד, ולאוזנכם בלבד, אני יכול להגיד, הציפיות של החברה ממני אומנם מחמיאות, אך בוודאי מוגזמות).

מסוג הדברים שאתה יכול רק להפסיד מהם.

רוצה הגורל, בנסיבות שאיני זוכר(לפחות מבחינתי, החברה התכוונו להגיון ולא לזכרון) קרה פיצול בן שתי קבוצות, גדי ואני מצאנו עצמנו בקבוצות נפרדות. עכשיו הגיע רגע האמת. צריך לפרוע את השטר, אי אפשר להמשיך ולהיבנות על תדמית ולרוות סיפוק ממחמאות.

פונים אלי: "נו נעם, מה הצעד הבא?"

אין מה לשחק על זמן, צריך לנתח את הנתונים ולהמר.

האפשרות הבטוחה היא להתעלם מהפיצול, להמשיך לטייל ולהפגש בסוף היום במלון לארוחה משותפת.

בטיולים מהסוג הזה, אני לא מתעסק בניווט ומפות, יש נווטים גדולים ממני. אך הפעם אין מה לעשות, צריך להחליט.

"תביאו מפה", אני פונה לחברה. המפה מגיעה, אני פותח את המפה, לא רואה שום דבר, נדמה לי שהיא באיטלקית או אפילו בסינית, ופתאום אורו עיני, אני שם לב שאנחנו פחות מחצי שעה נסיעה משדה התעופה של פירנצה, מקום שם קיבלנו את המכוניות בתחילת הטיול. גם אני וגם גדי היינו במעמד ההוא ובתקווה שגם גדי יחפש מקום ששנינו מכירים, זה הכיוון...

"חבר'ה נוסעים לשדה התעופה, למקום בו קבלנו את הרכבים". ואז כל השיירה נוסעת בכיוון שדה התעופה (אני רואה שאני נסחף קצת, היו רק שתי מכוניות).

האמת הייתי קצת במתח, לא הייתי בטוח ששם אכן נפגוש את החבר'ה, אך במסגרת הנתונים, הייתי שלם עם ההחלטה. וכבר החלטתי, שבמידה ולא ניפגש שם, נחכה חצי שעה ונמשיך בטיול.

איך שעברנו את הפניה האחרונה, היה נדמה לי שראיתי את החברה. ואכן הם היו שם.

במקום לחבק ולשאת אותי ואת גדי על הכתפיים, אני שומע: "איפה הייתם? מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?" ביני לביני אני חושב, כל הכבוד לגדי, הוא הגיע לפה ראשון.

ההצלחה התקבלה כמובנת מאליה, אף אחד לא חילק מחמאות (זאת אולי המחמאה הגדולה ביותר – החבר'ה לא ציפו לפחות).

חיפשתי את קשר עין עם גדי. לחצנו ידיים, התחבקנו ושנינו הבננו למה מתכוונים כשאומרים "כחוט השערה" .. . אף אחד לא שם לב אלינו ,כולם כבר ממשיכים בתכנון הטיול.

לפחות במקרה זה, המיתוס של החבר'ה עבד.

לא נעים לחזור על המשפט, אבל נראה לי שנכון לסיים ב Great Minds Think Alike או בעברית סתם עיניין של מזל.

ואתם הקוראים תחליטו, היש משמעות לסיפור, או שזו סתם גאווה?