המלחמה נגמרה

העם תמיד יודע יותר טוב.

היום מישהי, נציגה אוטנטית של העם, הסבירה לי שהמלחמה נגמרה.

חיה בלתה בתל אביב עם הנכד אהוד וקבענו שהיא תאסוף אותי מתחנת השלום.

כל הפתיח כדי שתבינו למה נסעתי לתל אביב ברכבת.

עליתי לרכבת ביבנה, חיפשתי מקום שקט. חשבתי שמצאתי עד שהתברר שהחייל, שני ספסלים ממני מברר עניינים עם חברת האשראי. למדתי את שש הספרות האחרונות של כרטיס האשראי שלו, את מספר תעודת הזהות שלו ואת הפקס של אביו בחנות. אם מישהו מעוניין הכול שמור במערכת.

פתאום התיישבה מולי גברת קצת צעירה ממני, גברת עם נוכחות. לפי המחשוף הנדיב כבר הבנתי שיש לה אמירה.

תוך כדי שהתיישבה, פלטה איזה אנחה, חייכתי אליה ואמרתי "יהיה טוב".

היא חייכה ואמרה, "המלחמה נגמרה!" הישירה מבט וחידדה את דבריה "אולי נתניהו עוד לא יודע, העם כבר יודע, המלחמה נגמרה"

הדברים נאמרו בביטחון מעורר אמון "איך את יודעת?" שאלתי.

"תקשיב" היא אומרת.

מכאן אני מביא את סיפורה.

נהגתי באזור תל אביב לקראת אחת היציאות מהעיר. ראיתי תחנת דלק ונכנסתי.

אני אוהבת שרות מלא. ראיתי את העובד משוחח עם מישהו ועשיתי לו סימן שאני מחכה.

הוא הגיב ב "אני רק גומר אתו" שהוא מצביע על לקוח שגמר לתדלק.

בינתיים מגיעה לתחנה מכונית "בה. אם. וו." שחורה, יוצא בחור בשנות הארבעים ופונה אלי "מישהו עובד פה?"

אני מראה לו על המתדלק ואומרת "אני מחכה לו"

כעבור דקה או שתיים המתדלק פונה אלי.

הבחור מה "בה אם וו" אומר "אני הייתי קודם."

ראיתי את המבוכה על פניו של המתדלק.

הסתכלתי עליו בתימהון.

המתדלק, כנראה, מכיר את ה"טיפוס" התקדם לעברו.

"הבנתי" אמרתי לשניהם "המלחמה כנראה נגמרה" ונסעתי.

סיפור מרגיז.

"חארות" אני אומר לה "יש גם בזמנים שקטים"

"לא, לא" היא אומרת "המלחמה נגמרה!"