ישראלי מצליח

אתם מכירים את זה, שני ישראלים נפגשים במילואים, בשדה תעופה בחו"ל או ב C&A , תוך שניות מבררים אם יש להם מכרים משותפים, זה מבורך. אם זה יוצא בטיסה, זה מה שהופך טיסה לסבירה. אם זה יוצא במילואים, יש לך כבר מישהו לחלק איתו שמירה. אם זה בשדה תעופה, יש לך מישהו לשמור על הטרולי כשאתה הולך לשירותים.

אז ככה, ישבתי לידו בטיסה חזרה לארץ. הוא בשנות השלושים, כתב לענייני מדע וטכנולוגיה, במסגרת פרויקט של העיתון, יצא לראיין ישראלים מצליחים בחו"ל. הוא התחיל לספר לי על מישהו, הצניעות, והפשטות נשמעו לי מוכרים. לחצתי עליו במתינות, והוא העיתונאי נעתר וסיפר לי ב"סודי סודות" במי מדובר. במקרה המיוחד הזה כששמעתי את השם, הבנתי מיד שניחשתי נכון, שכן למדתי אתו לתואר ראשון. למען הדיוק התחלנו יחד הוא גמר סימסטר או שניים לפני כולם והתחיל תואר שני.

הכתב מספר לי, שהנושא, של ישראלים מצליחים בחו"ל, קרוב לליבו. תמיד התעניינתי, הוא סיפר, במה גורם לישראלים להצליח, איך ה"מוחות" האלה עובדים.

הכתב ממשיך: יצא לי לדבר אתו, מדען מוכשר ביותר בעל הישגים בתעשייה ובאקדמיה.

נפגשנו במשרדו, בחברה בינלאומית בצפון אמריקה. שאלתי אותו על הצלחתו, על החיים בארצות הברית, על הקריירה האקדמית והתעשייתית ועל ההצלחות שרשם במספר חברות.

הוא הקרין בטחון וצניעות, חייך במבוכה, והתייחס לדברים בכנות ובפשטות.

(הערה שלי: אני הרי מכיר אותו שנים, וההגדרה כל כך נכונה, הוא התייחס לכל דבר בפשטות, באמת זה היה כוחו המיוחד, לראות נכוחה את העובדות ולא למצוא את עצמו לכוד בססמאות).

נחזור לעיתונאי, שהמשיך בסיפור, שאלתי אותו: "מה סוד ההצלחה שלך?"

הוא לא התיחס לכשרון, או לרקע האקדמי הוא ענה: "אני אוהב את העבודה שלי"

אחר כך הרחיב קלות "אני מתיחס לדברים האמיתיים וכנראה אני יעיל במה שאני עושה".

משיחות אחרות ידעתי שאינו עוסק ואפילו מנותק מהפוליטיקה הארגונית. אבל אל תטעו, הוא רואה במבט או שניים, מה שלאחרים לוקח ימים או שבועות.

(לדעתי העיתונאי פספס פה ואם היה מעמיק יותר היה מבין שאהבת העבודה מקורה אולי בדוגמא שלקח מאביו, בעל מלאכה, שהיה לו עסק קטן בדרום תל אביב, בו עבד האב, בדרך כלל בעמידה, עד גיל מופלג)

"במה אתה גאה?" שאלתי אותו, ציפיתי כמובן לשמוע על ההברקה האחרונה שלו, ששיפרה את ביצועי המערכת.

זו שאלה סטנדרטית, ששאלתי את כל המרואיינים בסיור, מרובם קיבלתי תשובות של כמו "תכננתי את הצ'יפ הקטן ביותר", הייתי הראשון ש...., קבלתי פרס...., הייתי פרופסור בגיל....וכו,

להפתעתי, הוא אמר לי, שמעבר לכל ההישגים הטכנולוגיים, הניהוליים, ההברקות, האקדמיה והכל, במה שהוא גאה זה באיזה דף מקומט שהחליט להשמיד.

כאן בא הסיפור של אותו הדף.

בתואר הראשון, הוא היה מהמוכשרים ביותר, הוא לא באמת היה צריך את כל אותם ה"רמזים" שהמרצים נותנים לפני בחינות.

טיבעם של המוכשרים שהם רואים את המשהו הנוסף שרובינו לא רואים.

זה היה באחד המקצועות שלמד לתואר ראשון. בשיעור האחרון של הסימסטר, הכיתה ביקשה - רצתה קצת רמזים לבחינה.

מישהו ביקש מהמרצה :"המרצה, האם אפשר לקבל קצת עזרה, באיזה נושאים להתמקד לפני הבחינה כי יש המון חומר......."

המרצה אמר "נקדיש לכך את חמש הדקות האחרונות בשיעור"

הגיעו חמש הדקות האחרונות.

המרצה הוציא מתיקו נייר, ממנו הקריא רשימת נושאים.

התלמידים שאלו על נושאים ספציפיים והמורה לפעמים עונה בע"פ ולפעמים מסתכל בדף, כדי לרענן זיכרון.

השיעור נגמר וגיבור הסיפור הבין שהדף זה בעצם תמצית המבחן, שם לב, למה שאף אחר אחר לא שם לב, הדף, נשאר ביד של המורה בסוף השיעור.

המורה, לא הכניס אותו לכיס, הדף נשאר מקופל ומקומט בכף ידו הקמוצה של המרצה.

ואז הוא, הסטודנט, התחיל לעקוב אחרי המרצה, שפסע לעבר משרדו שבבניין המתמטיקה. בשלב זה של הסיפור הייתי יכול להגביר את המתח ולהרחיב בתיאור פסטורלי איך עלו וירדו מדרגות, חצו מדשאות, חלפו בלי משים על מקבצי סטודנטים ובעיקר סטודנטיות שהיו כלא היו. אני כמובן אדלג על התיאורים האלו שאינן מעניינו של הסיפור.

בעודו עוקב אחר המרצה, עד לכניסה למעלית של בניין המתמטיקה. המרצה מושיט יד ולוחץ על הכפתור להזמנת המעלית ורק אז שם לב למה שידידנו יודע מזה דקות אחדות, שעדיין יש לו את דף המבחן ביד.

המרצה מסתכל ימינה ושמאלה רואה שאין מישהו חשוד בסביבה וזורק את הדף המקומט לפח.

המעלית מגיעה, המרצה נעלם במעלית. גיבור הסיפור מתקרב לפח, שולח את ידו לעבר הדף ואז משהו גורם לו להיעצר, הוא שואל את עצמו "בשביל מה אני צריך את זה?"

הוא מוותר על הדף ופוסע בנחת לשיעור הבא.

.

היום, אחרי יותר משלושים שנה, זה הסיפור שהישראלי המצליח בחר לספר למראיין.

תגובה