מאימתי קורין:

פוסט ראשון ובו אני מציג את הסדרה

ספוילר: את הספר 'קום קרא' כתב הסופר והמשורר שמעון אדף.

יש תעלומות קצת יותר גדולות הקשורות לספר הזה.

שאלתי את הספר מן הספרייה הסמוכה למקום מגורי, כלומר הספרייה המרכזית של רמת הנגב, כאן במדרשת בן-גוריון. שאלתי אותו באחד מימי הקיץ החמים, ולמען האמת הוא חיכה כמה שבועות על המדף לפני שקראתי אותו. התחלתי לקרוא אותו באיטיות, כמה עמודים ביום, אבל לאט לאט הגברתי את הקצב, ולדעתי סיימתי אותו ביום הכיפורים. ספר מורכב מאוד, ולדעתי גם מעניין מאוד.

במסגרת הסדרה '70 שנה 70 ספרים' הוקדש פרק שלם של ההסכת לספר.

הנה תיאור הספר מתוך האתר של תאגיד השידור:

אליש בן זקן, גיבור הטרילוגיה הבלשית שהחלה ב"קילומטר ויומיים לפני השקיעה" המשיכה ב"קובלנה של בלש" והסתיימה ברומן האנטי-בלשי "קום קרא", מת וזהותו מתפצלת בין חוקרים חדשים: אחייניתו תהל והמשורר, בן שדרות, נחום פרקש. אלא שחקירת מקרי מוות הופכת לחקירת מהות החיים והספרות.

גם במקומות אחרים, בעקבות ההגדרה של שמעון אדף עצמו, ובפרט בסוף הרומן עצמו מוזכר הספר 'קום קרא' כרומן אנטי בלשי. נראה כי רוב המבקרים, ואולי אפילו הסופר עצמו, בחרו להבין את הצירוף 'רומן אנטי בלשי' בתור רומן שמנסה לשחק עם התבניות של הסיפור הבלשי, או להנגיד אותן לספרות 'אמתית'. אבל אני בוחר להבין את הצירוף בצורה אחרת. אני רוצה לקרוא את הרומן כתעלומה שהקורא אמור לפענח.

הקורא אמור לאסוף את הרמזים במהלך הקריאה (ואולי אף לקרוא בספרים אחרים), הוא אמור לכנס את החשודים, להסביר את מעשיהם אחד אחד, ולבסוף לחשוף את הפושע.

מדוע אני בוחר לקרוא כך את הרומן? מפני שלדעתי הוא מזמין קריאה כזאת. ואנסה להדגים.

ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הרומן למשל באתר עברית. אנא לכו וקראו אותו, אני אחכה.

לדעתי כבר בפרק הראשון ישנן כמה תעלומות. למשל, הפרק נפתח כך:

בשיעור הבעה נעמד אחד מאויבַי, לא, בשיעור הבעה נעמד אויבִי המושבע, ודיקלם שורות חרוזות, מגוחכות, שסחפו את הבנים בכיתה התורנית. נושא החיבור שהתבקשנו לכתוב היה אירוע מפחיד בחיים.

במהלך כל הפרק לא מוסבר מיהו אותו אויב מושבע, מדוע הוא אויב מושבע, ומה עניין החיבור שקרא האויב המושבע.

בהמשך הפרק מופיע הרב שיח הבא:

אמרתי, כולנו חמורים.

דבר בשם עצמך, אמר מישהו.

שֵם, אמרה המחנכת.

אהוד ברדה, המורה, אמר הילד.

ואתה, שאלה המחנכת.

פרקש, אמרתי.

לא מובן מדוע המספר טוען שכל בני הכיתה הם חמורים, ואיש אינו שואל אותו מדוע הוא חושב כך.

עוד בהמשך הפרק המספר מתאר את שתי האחיות שלו כך:

שתי אחיותי הצעירות התישו אותי כל החופש הגדול בסכסוכיהן המטופשים. בבוקר שרתה ביניהן אחווה כשהלכו לקייטנה, אבל עם חזרתן, משהו מחימת השמש דבק בהן, והן היו מתנצחות. באחד הימים נשכה טובה את בשר זרוע ימין שלה, הצביעה על מעגל השקעים שהותירו שיניה ואמרה לשונטל, תראי, יש לי שעון. שונטל, שהיתה שמנמונת יותר, לא הצליחה לשחזר את התעלול. טובה הציעה לנשוך אותה. שונטל זעקה כשפיה של טובה נסגר על חלקת הזרוע. היא דחפה את טובה, אבל לסתותיה של טובה נותרו קפוצות.

מערכת היחסים המורכבת בין האחיות של המספר נשארת תמוהה במהלך הספר, וכן לא ברור מה עמדתו של המספר ביחס למערכת היחסים הזאת, ומה עמדת הוריו של המספר ביחס אליה. כאבא אני אומר שאם שניים מילדי היו מתנהגים כך, כנראה הייתי מנסה לעשות משהו…

בסוף הפרק מתואר אירוע מאוד דרמטי, המסתיים בבעיטת כדור מחוץ לאולם ההתעמלות, אבל לא מסופר לנו מה באמת קרה בסוף האירוע, ומה הייתה תגובתו של סגן המנהל.

בקיצור, יש הרבה מה לפענח ברומן, ואנסה לעשות זאת בסדרת הפוסטים הזו שתיקרא 'מאימתי קורין'. אם יהיה בכך כדי לעודד את קוראי הבלוג לקרוא את הספר, ואולי עוד איזה דבר או שניים, די לי בכך.

פוסט שני: 'קום קרא' כהתגנבות יחיד

לפני כתריסר שנים ישבתי בקורס 'היסטוריוגרפיה של הספרות העברית' של פרופסור יגאל שוורץ. אני זוכר את הקורס מאוד לטובה, כי הוא נתן תמונה רחבה וברורה של התפתחות הספרות הישראלית מקום המדינה ועד לשנת 2000 בערך.

יש שני משפטים שנחקקו בזכרוני במהלך הקורס:

1) ניתן לקרוא את הספרות הישראלית כספר גדול אחד.

2) שנת 1986 וסביבותיה היא 'שנת פלאים' בתולדות הספרות הישראלית, והיא ניכרת בין השאר בזכות ה'גל השמן'.

בעקבות קריאת הספר 'קום קרא' עלה בדעתי שכדאי לבדוק אותו על סמך המאפיינים של 'הגל השמן', אבל לא מצאתי מאמר בנושא. לא התעצלתי וכתבתי לפרופסור יגאל שוורץ, והוא ענה לי כי לא כתב שום דבר בנושא מאז שנת 1986 אבל בימים אלה הוא עובד על פרק בנושא לקראת ספר היובל לצבי לוז (שנפטר לצערנו ב1.11.2020). אני מצטט מתוך הטיוטה שהוא שלח לי.

הפרק פותח בתיאור המונח שנת מהפך בספרות, וטוען כי השנה 1986 התאפיינה בנפח גדול של פעילות ספרותית ובתשומת לב ציבורית רבה לספרות, וכן בכמה דורות ספרותיים שפעלו בו-זמנית באותה השנה. בהמשך הפרק משרטט שוורץ מספר 'מפות' שבעזרתן ניתן להבין את התופעה של הפריחה הספרותית הגדולה בשנה זו ובסביבותיה.

את שנת 1977 מכנה שוורץ שנת 'טרום המהפך', ובה הוא מזהה מגמה של כתיבת 'ספרי אשכבה', בפרט על ידי שני הסופרים המובילים את הספרות הישראלית עמוס עוז וא.ב. יהושע, ואף בצורה אחרת על ידי אהרון אפלפלד. וכך אנחנו מגיעים לשנת 1986 ולרומן 'קופסה שחורה' של עמוס עוז, לרומן מולכו (1987) של א.ב. יהושע, ולרומן 'בעת ובעונה אחת' (1985) של אהרון אפלפלד.

ואז הוא מוסיף ואומר:

"בשנת המהפך הספרותית 1986, בשנים 1988-1986, הופיעה קבוצת ספרים, שיש להם כמה מאפיינים משותפים ברורים, ההופכים אותם לקבוצה ספרותית נבדלת. כוונתי לקבוצת הספרים הבאה: התגנבות יחידים של יהושע קנז, 1986; שורשי אוויר של רות אלמוג, 1987; כולל הכל של אברהם הפנר, 1987; עת הזמיר של חיים באר, 1987; מלאכים באים של יצחק בן-נר 1987 ורומן רוסי של מאיר שלו, 1988."

ספרים אלה מתאפיינים לדעת שוורץ בהיותם כתובים על ידי 'האחים הצעירים' של הספרות הישראלית באותה העת, בהיותם בעלי רוחב יריעה ספרותי, בהיותם בעלי נפח משמעותי מבחינת מספר העמודים, הן ביחס לספרים של עוז, יהושע ואפלפלד, והן ביחס לספרים אחרים של אותם סופרים בשנים אחרות. לגבי שניים מהרומנים הללו: 'התגנבות יחידים' ו'עת הזמיר', מתייחס גם שוורץ לנושא הרומן העוסק בראייה פנורמית של יחידות לא לוחמות בצהל.

זה מפתיע עד כמה 'קום קרא' נכנס לתוך התבניות הללו.

שמעון אדף לא נחשב לאחד הקולות המובילים בספרות הישראלית, עד כדי כך שהוא אפילו לא נזכר בערך הויקיפדיה בעברית על ספרות ישראלית. עם זאת 'קום קרא' הוא ללא ספק רומן מונומנטלי שנכתב בשנת 2017, וקשה לחשוב על רומנים משפיעים שנכתבו על ידי סופרים ישראלים דווקא בשנה זאת. נראה כי מעבר לרומן 'קום קרא' עסקה הספרות הישראלית באותה שנה בעיקר בתרגומים.

'קום קרא' הוא ללא ספק רומן רחב יריעה, הן מבחינת אורך תקופת הזמן בה הוא עוסק - משנות השמונים של המאה העשרים ועד שנת 2024, הן מבחינת המרחב הספקולטיבי בו הוא עוסק ומספר ה'צללים' של העיר שדרות המופיעים בו, והן מבחינת מספר הדמויות המופיעות בו.

מכל הבחינות הללו הוא יוצא דופן בכתיבה של שמעון אדף לכל הפחות עד כה.

מבחינת היותו 'ספר שמן', 'קום קרא' הוא ללא ספק הספר העבה ביותר של אדף (608 עמודים). כך למשל, בספר הביכורים שלו 'המונולוג של איקרוס' (1997) יש 78 עמודים, ובספרו האחרון עד כה 'אהבתי לאהוב' (2019) יש 272 עמודים.

ובאשר לצבא, אדף בדרך כלל מנסה מאוד להתחמק מפוליטיקה אקטואלית, אבל כאן הוא מתאר פעילות צבאית בטחונית הן בעבר של שנות ה-90 של המאה ה-20, הן ספציפית במערכה של צוק איתן וההשלכות הנובעות ממנה, והן בעתיד של שנת 2024.

בניגוד לקנז, שהמספר בן דמותו הוא יליד פתח תקווה. החווה טירונות עם 'קיבוץ גלויות' שמביך ומאתגר אותו, כאשר ברור שהמספר של קנז הוא מן 'הצד הקולט' את קיבוץ הגלויות אל תוך מרחב חדש כלל ישראלי, המספר בן דמותו של אדף חווה בעיקר מפגש עם אנשים בני העדה המרוקאית, כמו המספר עצמו, אבל גם בני העדה הרוסית. תחושת הזרות הייחודית של המספר מתבלטת כנגד רקע זה ביתר שאת, שכן ניכר שהוא פשוט 'לא מבין את כללי המשחק' הצבאי, כללים שהם מובנים ונהירים לכל שאר המשתתפים ב'מחזה הצבאי' הזה, לא משנה מאיזו עדה. התחושה שעוברת באפיזודות הצבאיות - שהמפקדים של המספר מנסים ללכת לקראתו בשל היותו בן 'העדה הנכונה' - רק מעצימה את תחושת הזרות וחוסר השייכות שלו.

רבים מספרי ה'גל השמן', ובפרט 'התגנבות יחידים' ו'עת הזמיר', זכו להכרה ספרותית נרחבת זמן קצר מאוד לאחר שיצאו לאור. לצערי הרב זה כלל לא המקרה ביחס ל'קום קרא', שעד היום לא קיבל את ההתייחסות הראויה לו. ובכלל, נראה כי השנים האחרונות אינן 'שנות פלאות' עבור הספרות הישראלית. נראה כי הספרות הישראלית כולה צעדה כמה צעדים אחורה ופינתה את קדמת הבמה לאפיקים תרבותיים אחרים.

וכך ניצב לו הרומן 'קום קרא' כעץ אקליפטוס בודד בנוף של הספרות הישראלית העכשווית. כקריאה יוצאת דופן, שאנסה לפרט ולבאר בפוסטים הבאים.