הזמן, כפי שהוא, נספר בדקות, בשניות, במעשיות, בטעויות.
פעם הייתי ככה, היום אני ככה....
נוצר מרחק בין מי שהייתי אז להיום, והמרחק הזה מעניק לי ידעה כי זמן עבר.
מרגישה אילוץ חסר מנוחה להסביר כל פעולה שלי עם הזמן שעבר עלי.
ואני מתרוצצת סביב עצמי כבר שנים, עם עבודה, בלי עבודה, בבית הורי,
בדירה שכורה, בסבלט, בגינה אצל שכנה, הרי הכל זה תפאורה
מרגישה שחסכתי כסף למרות שמעולם לא עשיתי אגורה.
ואני בסיבובים, סביב עצמי וסביבכם.
מחכה לשינוי שיקח את הזמן שעובר עלי, וימתח אותו, ישחק איתו, ילפף אותו סביב המצב הנוכחי שלי, ההווה.
כדי להעניק לי מרחק, מרחק המעניק לי ידיעה כי זמן עבר, יעני - התקדמתי.
זה קורה גם עם חברים, ככל שאתרחק ממישהו ככה הוא ירגיש יותר חלק מעברי.
ככל שאתרחק ממקום מסויים כך ירגיש שיקח לי יותר זמן להגיע אליו בחזרה.
אז אם המרחק הוא חלק בלתי נפרד מהזמן, ממש כמו תכונה הבונה אותו, אם כך,
מדוע איני שוכחת את כל עברי ברגע שארוץ רחוק, לארץ אחרת, ליבשת אחרת?
מדוע עדיין ארגיש את הזכרונות וההקשרים, את הדמויות והאנשים ?
כי כנראה הזמן לא נועד להחזיר אותנו לעצמנו, למחוק מאיתנו משהו לעד, לצייר לנו עתיד ורוד אלא לקחת אותנו לאנשהו
המרחק מעצמנו או מאחרים אשר היו קרובים אלינו, מעניק את האשליה שאנחנו בזמן אחר, אבל זוהי רק אשליה
כי המרחק והזמן הינם קשורים יחדיו עד אופק מסוים, עד העצמי, עד ההתמודדות הפרטית שלנו.
לכל אחד מאיתנו ישנה הפרדה (ברורה<--->מטושטשת) בינו לבין עצמו ובינו לבין העולם הסובב אותו
ועם הזמן, אנו מרגישים שעברנו עם הסביבה המון, אבל עם עצמנו, איכשהו הוא נשאר מעגלי, מבוקר, מעוגל, חוזר על עצמו וחוזר אלינו שוב , מתמודדים עם אותם פחדים, אותם סתירות, אותן שאלות , כאילו לא למדנו דבר, לא עברנו שום מרחק, תמיד היינו באותה נקודה,
ועם זאת עברנו שנים רבות.