Ice Climbing and Long Distance Running

Trails around Jerusalem, Winter 2022 -- מסלולים בהרי ירושלים, חורף 2022

Climbing Mount Alpamayo, 5,947 m, Huaraz, Peru, 2008

עופר ישראלי, ״החיפושים אחר אשר (זאב) גרין, ז״ל, קניון קולקה, פרו, 2007, #3.

עופר ישראלי, ״החיפושים אחר אשר (זאב) גרין, ז״ל, קניון קולקה, פרו, 2007, #2.

שלום לכולן/ם.

ביום שלישי בערב, 8 בינואר 2008, נערכה בירושלים הלווייתו של אשר (זאב) גרין ז"ל, אחיה של עדן אשתי. כידוע לכם, אשר נעלם לפני כחודשיים בפרו, באזור קניון קולקה. במהלך התקופה הזו, ניהלה המשפחה מבצע איתור אדיר וחובק עולם כדי למוצאו בריא ושלם. לצערנו הרב, התוצאה המקווה של מציאתו חי, בריא ושלם, לא צלחה. שכן, אשר נמצא בלא רוח חיים; ואולם, הנחמה אולי תימצא בכך שהשבנו אותו ארצה לקבר ישראל.

לאחר שובי מפרו לפני כחודש ובסיומן של שבועיים מרוכזים בהן ניהלתי את החיפושים אחריו בשטח, נותרו לעבוד במקום מספר גורמים. הגורם המשמעותי ביותר היו אנשי משטרת ההרים הגבוהים, איתם עבדתי במהלך שהותי במקום. 15 חברי הקבוצה בראשות מפקדם רוברט, המשיכו לחפש אחר אשר מדי יום ובלא מנוחה, כולל בערבי החג שלהם. החיפושים רוכזו בתקופה זו בקניונים ובנקיקים מבודדים ובלתי ניתנים לגישה ברגל, אותם לא הספקנו לסרוק בעת שהותי במקום; מקומות אלו מצריכים שימוש בחבלים ובאמצעים מיוחדים לגלישה ולטיפוס מצוקים; החברים התקדמו באיטיות, שכן ניתן לסרוק כ 100 עד 300 מטר בלבד לאורך המצוק בכל יום, אולם בהתמדה; העבודה התבצעה בהתאם לתוכנית עבודה אותה הכנתי עם רוברט, מפקד היחידה, לפני יציאתי מפרו; לאחר שובי ארצה, שוחחתי מדי ערב, שעון ישראל, עם משרד היחידה שבעיירה צ'יוואי, ועדכנתי את המפות שברשותי; לאחר ניתוח הנתונים, הייתי מחליט בשיתוף מלא עם רוברט מפקד היחידה, על האופן שבו יימשכו החיפושים בשטח תוך התייחסות לתנאי מזג האוויר, מספר המחפשים הזמינים ונתונים רבים אחרים.

לאחר כחודשיים ממועד היעלמותו, מצא את אשר תושב הכפר קבנקונדה בן 43 בשם דיאגו, העוסק לפרנסתו באיסוף צמחים לתעשיית הקוסמטיקה. דיאגו, אשר צעד במקרה בשביל לא נגיש במושגים מערביים בעת שקיצר את דרכו לביתו עקב הגשם שהחל לרדת, נתקל בתיק של אשר ולאחר מכן זיהה גם אותו. מהלך של כשעתיים טיפוס לבני המקום המיומנים וכשש שעות ויותר לאחרים, הובילו את דיאגו אל תחנת המשטרה המקומית בכפר קבנקונדה. כפר ציורי זה, משמש כנקודת יציאה למרבית הטרקים בקניון ושימש ככל הנראה גם כנקודת היציאה לאשר.

מכיוון שעונת הגשמים החלה זה מכבר, לא ניתן היה לחלץ את גופתו של אשר באופן מידי והביצוע נדחה ביומיים נוספים. לבסוף, יצאו חברי משטרת ההרים הגבוהים לכיוון מקום הימצאו של אשר בשעה 3 לפנות בוקר של יום חמישי, 3 בינואר 2008. לאחר כשלוש שעות של טיפוס מטה, מונח מקצועי המשמש מטפסי הרים, הם הגיעו אל אשר. לאחר כשעתיים נוספות, הם החלו בחילוצו אל הכפר קבנקונדה. מסלול קשה זה, שאינו משמש כמסלול הליכה קונבנציונלי אלא משמש בעיקר למעבר של חיות בר, הציב בפני המחלצים אתגרים עצומים. בנוסף, מספר שעות לאחר תחילת החילוץ, החל לרדת גשם שוטף שהגביר אף הוא את הסיכון הרב שקבוצת המחלצים עמדה בפניו. לבסוף, לאחר כ 12 שעות נוספות מתחילת החילוץ מעלה — החילוץ החל בסביבות השעה 7 בבוקר והסתיים לקראת השעה 19:00 בלילה — הגיעו המחלצים לכפר קבנקונדה שבראש המצוק.

במקביל, יצאנו לפרו אני ובועז, אחיו של אשר. מטרות הנסיעה היו לדאוג לכל תהליך העברתו המהיר והנכון מבחינה הלכתית של אשר לישראל, לשלם את הפרס אותו הבטחנו למי שימצא את אשר, ויותר מכל להודות לאנשי משטרת ההרים הגבוהים שפעלו ללא לאות במהלך החודשיים האחרונים והיו אלו אשר חילצו אותו מהקניון בסופו של דבר.

לאחר נחיתתי בלימה בירת פרו ביום שישי בלילה, יצאנו לזהות את אשר. התהליך היה ארוך ומזעזע עבורי וקשה לי מאוד לאמוד כרגע את השפעותיו ארוכות הטווח. מיד לאחר מכן, בשעה 4 בבוקר של יום שבת, יצאתי בטיסה לעיר אריקיפה. משם, יצאתי בנסיעה נוספת של כארבע שעות לעיירה צ'יוואי, אותה עיירה ממנה ניהלתי את החיפושים בביקור הקודם שלי בפרו לפני כחודש. מהלך של כשלוש שעות נוספות, הובילו אותי לכפר קבנקונדה. לאחר בדיקת התיק שאשר נשא עמו, יצאתי עם חברי משטרת ההרים הגבוהים לנקודה הקרובה ביותר למקום מציאתו של אשר; עקב תנאי מזג האוויר, לא ניתן היה לחדור בבטחה אל הקניון ולהגיע אל הנקודה המדויקת בה הוא נמצא. עם הגיענו למקום, קיבלתי ממספר חברי היחידה בראשות מפקדם רוברט, תיאור מפורט על הליך החילוץ. מאוחר יותר, ביצעתי במקום טקס אישי ודתי קצר שבו גם הקראתי מתהילים פרק צ"א. בחרתי לצטט לכם מפסוק י"ב: "...פן-תיגוף באבן רגלך"; מדהים עד כמה מתאימים הדברים הללו למה שארע בסופו של דבר לאשר.

מאוחר יותר בלילה, ביצעתי טקס קצר נוסף, שבו מסרתי לדיאגו, האדם שאיתר את אשר, סכום של 1,500$. וזאת, כפי שהובטח במודעה אותה פרסמנו לפני חזרתנו ארצה. במהלך הטקס, התברר לי שדיאגו ומשפחתו הנם עניים מרודים ועבודתו הקשה מנשוא איננה מאפשרת להם לחיות בכבוד. מצאתי נחמה רבה, בכך שהפרס נמסר בסופו של דבר למשפחה שאכן זקוקה לו נואשות ולא לגורם בעל אמצעים.

מאוחר עוד יותר, פגשתי את אלחנדרו, "מכשף" מקומי שעבד עם משטרת ההרים הגבוהים במהלך כל התקופה. אדם מדהים זה, לא היה מוכן לקבל שכר על עמלו ואני פיציתי אותו ברכישת מוצרי מזון בסיסיים (אורז, קמח, סוכר, שמן וכד'). למחווה מעין זו, לא יכול היה אלחנדרו לסרב. במהלך תקופת החיפושים, היו עמנו בקשר מספר רב של מדיומים: אלחנדרו ומדיומים מערביים רבים. בסופו של יום התברר כי מכולם, אלחנדרו היה הקרוב ביותר מבחינת תיאור המקרה — הן מבחינת הנסיבות והן מבחינת המיקום שבו מצאנו את אשר. בידכן/ם ההחלטה באם ישנם דברים בגו.

למחרת, יום ראשון 6 בינואר 2008, שהיתי עם 15 חברי משטרת ההרים הגבוהים, שעבדו כמעט חודשיים בחיפושים אחר אשר. במהלך תקופה זו, סיכנו חברי היחידה באופן ממשי ולא אחת את חייהם. חובתי האישית וחובת המשפחה כולה כלפיהם היא עצומה ובלתי ניתנת להערכה. מחויבות זו הובילה אותי לנסות ולפצות אותם בכל דרך אפשרית. ואולם, הכבוד המאפיין אנשי הרים התגלה כאן במלוא עוזו: הקבוצה כולה בראשות מפקדם, סירבה בכל תוקף לקבל כסף מידיי. וזאת, אני חייב לציין, בניגוד גמור לגורמים רשמיים אחרים בפרו.

לבסוף, מצאתי את הנוסחה המתאימה: לאחר דין ודברים עם מפקדם רוברט, הצלחתי להביאו להסכמה כי קבלת ציוד איננה פגיעה בכבודם. שכן, היא תשפר את היכולת העתידית שלהם לאתר ולחלץ אנשים, פרואנים ותיירים כאחד, שייקלעו לסכנה באזור. לאור הסכמה זו, ביצעתי מספר פעולות:

1. ראשית, שילמתי בעבור תיקון הרכב, שאינו במצב נסיעה גם לפי הסטנדרטים המערביים הנמוכים ביותר;

2. שנית, רכשתי להם כמות גדולה של מזון קר, דוגמת קופסאות שימורים, לשימוש בעת יציאה לשטח. חשוב לציין כי במהלך כל התקופה מאז שעזבתי את פרו ועד למציאתו של אשר, ביצעו חברי היחידה את החיפושים בלא לאכול במהלך החיפושים בשטח. שכן, המשטרה רוכשת עבורם רק מזון גולמי, דוגמת אורז וקמח, ולא מוצרים הניתנים לנשיאה בעת יציאה לשטח;

3. שלישית, רכשתי עבורם מדים. שכן, החברים הללו נדרשים לרכוש את מדי המשטרה הייצוגיים בכספם;

4. רביעית, רכשתי להם ציוד ייעודי נוסף, דוגמת חבלים איכותיים. וזאת, מכיוון שהחבלים שהיו ברשותם התבלו במהלך תקופת החיפושים אחר אשר.

בנוסף לכך, ביצעתי אתם מעין תהליך של תרפיה קבוצתית: ישבתי אתם במעגל במשך מעל לשעה, ואפשרתי להם "לשפוך" בפניי ובפני חבריהם את אשר על ליבם. בנוכחותי ולאחר שהם צפו בי לא אחת בוכה בכי תמרורים, הם יכלו להתגבר על המחסומים המאצ'ואיסטיים המאפיינים את התרבות המקומית, ולשתף אותי ואת האחרים בקשיים שהם עברו במהלך כל תקופת החיפושים ובעיקר במהלך החילוץ הארוך והמשמעותי של אשר לכפר קבנקונדה.

בשעה 17:00 ביום ראשון, יצאתי בטיסה ללימה. בחצות, יצאתי בטיסה נוספת לניו-יורק וביום שלישי בבוקר, 8 בינואר 2008, שבתי ארצה.

לאחר שובי ארצה ולפני הלוויה, ביצעתי תחקור מעמיק של התמונות וקטעי הווידאו שצילמנו אני וחבריי, אנשי משטרת ההרים הגבוהים, במהלך תקופת האיתור והחילוץ של אשר. לאחר סיכום הדברים, אני יכול לקבוע בסבירות די גבוהה, את הדברים הבאים: 1) ככל הנראה, אשר טעה בדרכו מיד לאחר יציאתו מהכפר קבנקונדה ונכנס אל ערוץ לא מתוייר ולא מטויל. זו גם הסיבה, ככל הנראה, שלא איתרנו ולו גם אדם אחד שפגש בו; 2) לאחר כניסתו אל המסלול המאתגר הזה, הוא המשיך ככל הנראה "לטפס מטה", מכיוון שלא העריך נכונה את מידת הסכנה הנשקפת לו; 3) אשר החליק מטה אל מותו ממפל בגובה של 40-80 מטרים, שהוא נמצא שכוב בתחתיתו; 4) הנפילה מטה לא הותירה לו כל סיכוי והוא סיים את חייו באופן מידי. מסקנה זו, שללה את האפשרות הנוראית שהוא נותר בשטח תוך המתנה לחילוצו; 5) האיתור שלו היה מקרי. שכן, המסלול בו הוא צעד כלל איננו משמש להליכה ודיאגו עבר בו רק במקרה; 6) על-פי תוכנית העבודה שהתוויתי, היו אמורים אנשי משטרת ההרים הגבוהים להגיע לנקודת מציאתו של אשר כעשרה ימים לאחר מציאתו בפועל; 7) ואולם, ייתכן מאוד שבמידה ודיאגו לא היה מאתר את אשר, לא היינו מצליחים לאתר אותו לעולם. וזאת, מכיוון שאנחנו מצויים כרגע בתחילת עונת הגשמים. תקופה זו מאופיינת בימים רבים ולעיתים בשבועות שלמים בהם יורדים גשמים עזים שאינם מאפשרים את הכניסה לשטח ובוודאי לא את הביצוע של פעולות האיתור המסובכות והמסוכנות. הימים היבשים, לעומת זאת, נדירים מאוד. בנוסף, אשר היה מוטל בתחתיתו של מפל גבוה הזורם כרגע במתינות. הגשמים הרבים והעזים מגבירים מאוד את קצב זרימת המים וזה היה מוביל ככל הנראה לשטיפתו מטה לנהר הקולקה, המצוי כמאתיים מטרים למטה, והזורם בסופו של דבר אל נהר האמזונס האדיר ומשם לאוקיאנוס האטלנטי.

סיכום התקופה האינטנסיבית הזו באופן מלא במרחק זמן כה קצר איננו אפשרי ככל הנראה. עם זאת אנסה לציין כמה דברי סיכום

1. ראשית, השאיפה הגדולה מכל להשבתו של אשר בריא ושלם ארצה לא הושגה. שכן, אשר נפל אל מותו. ואולם, ניתן למצוא נחמה גדולה בכך שהשבנו אותו לקבר ישראל;

2. שנית, לאחר חדירה אל נבכי מחשבותיו והגיגיו של אשר באמצעות קריאה מפורטת של היומנים והמכתבים אותם הוא כתב כמו גם ההודעות אותם הוא שלח לחברים ולבני משפחה במהלך שהותו בפרו, אני יכול לקבוע כמעט בוודאות כי אשר היה בתקופה המאושרת ביותר מעולם. הוא היה מצוי בעיצומו של תהליך הכרה עצמית וגיבוש עצמי. הוא הכיר בתקופת שהותו בפרו אנשים רבים שאהבו אותו והוא אהב אותם חזרה, ועוד;

3. שלישית, אשר לא סבל ולו לרגע. נפילתו מטה מגובה כה רב, לא הותירה לו כל סיכוי. מסקנה זו הנה עבורי אולי המשמעותית ביותר. במהלך השבועות הראשונים, לא זנחה אותי ולו לרגע המחשבה הנוראית שהוא פצוע בשטח וממתין ש"אחיו בנפש", אכן כן, כך כינינו האחד את השני, יגיע אליו כדי לחלצו. עדות מעין זו, במידה והייתה מתגלית, לא הייתה ככל הנראה מאפשרת לי מנוח לעולם;

4. רביעית, אשר אהב את היבשת המדהימה הזו ואת האנשים שהוא פגש בפרו. האנשים הללו השיבו לו אהבה במהלך שהותו במקום. את זאת אני קובע בהתבסס על דברים מפורשים שהוא כתב ביומנו. ואולם, גם לאחר מותו, מקומיים כה רבים הקדישו תקופה משמעותית מאוד מחייהם, מעל לחודשיים, כדי למוצאו. וזאת, תוך כדי סיכון חיים ממשי. נקודה זו משמעותית עבורי לא פחות. שכן, אהבתי הרבה ליבשת הזו, ובעיקר לאזור האנדים של פרו ובוליביה, גרמו לי לחשוש מאוד מכך שאשר נפל קורבן לפעולה אלימה כלשהי מצד אנשי המקום. שלילת האפשרות הזו, חיזקה בי עוד יותר את אהבתי הרבה למקום.

לסיום. "אחי בנפש" אשר. במהלך התקופה האחרונה היינו כולנו במעגל נוראי של ציפייה לגרוע מכל. עשינו כל שניתן כדי להשיבך בריא ושלם ארצה, אולם בסופו של דבר, התוצאה נוראית מבחינתנו. אני עצמי, אכן איבדתי "אח בנפש". ואולם, מצאתי לך ולי 15 "אחים בדם" חדשים. אלו הם אותם אנשי משטרת ההרים הגבוהים אשר סיכנו את חייהם כדי למוצאך. להם, אני, אתה וכלל חברי המשפחה, חבים רבות.

כולי תקווה שבהודעה זו, מסרתי לכם באופן המדויק ביותר את עיקרי הדברים. וכן, העברתי לכם את ההערכה הרבה שלי, על העזרה שהגשתם לעדן ולשלושת ילדיי המקסימים במהלך התקופה האחרונה.

בידידות, עופר.

Searching Asher Zeev Green, Colca Canyon, Peru, 2007, #2.

Greetings,

On Tuesday, January 8, 2008, the funeral of Asher Zeev Green of blessed memory, my wife’s brother, was held in Jerusalem. As you know, Asher disappeared about two months ago in Peru in the Colca Canyon. During this time, the family set in motion an enormous effort, spanning continents, to find him alive and well. To our great grief, the hoped for result of finding him alive, safe and sound, was not achieved. Asher was found dead. However, some consolation may be found in that we brought him back to Israel for burial.

After my return from Peru about a month ago, after two intense weeks during which I oversaw the searches for him on the ground, several groups remained in place and continued working. The most significant of these was that of the High Mountain Police of Peru, with whom I had worked during my presence there. Fifteen members of the group, under the command of Robert, continued to look for Asher every day without cease, including their holidays. The searches were concentrated at that time in isolated canyons and gorges, inaccessible by foot, where we had not managed to search while I was there; these places require the use of ropes and special means for rappelling and climbing cliffs; our comrades progressed slowly, because it is possible to survey only from one to three hundred meters along the cliff every day — but they persisted. The work was done according to a plan that I had prepared with Robert, the commander of the unit, before I left Peru; after my return to Israel, every evening, Israel time, I spoke with the office of the unit in the city of Chivay, and I brought the maps in my possession up to date. After analyzing the data, I would decide, with the full cooperation of Robert, the commander of the unit, on the way in which the searches on the ground should continue, taking the weather conditions into account as well as the number of men available for the searches and many other factors.

About two months after his disappearance, a forty-three-year-old resident of the village of Cabanaconde named Diego found Asher. Diego, who earns his living by collecting herbs for the cosmetic industry, happened to be walking along a trail, which is inaccessible in Western terms, having taken a shortcut home because rain began to fall, and he came upon Asher’s pack. Afterward he discovered his body. A two-hour hike — which would take more than six hours for other people — brought Diego back to the local police station in the village of Cabanaconde. This picturesque village is the point of departure for most of the treks in the canyon and apparently was also Asher’s point of departure.

Because the rainy season had begun, it was not possible to recover Asher’s body immediately, and the operation was postponed for two more days. Finally, the members of the High Mountain Police set out for the place where Asher had been found at three a.m. on Thursday morning, January 3, 2008. After about three hours of descent, using mountaineering techniques, they reached Asher. After another two hours, they began his removal to the village of Cabanaconde. This difficult trail, which does not serve as a conventional hiking path but is mainly used by wild animals, presented enormous challenges to the rescue team. Moreover, a few hours after the beginning of the recovery, steady rain began to fall, increasing the great danger facing the rescuers. Finally, after approximately another twelve hours from the beginning of the recovery (it began around seven in the morning and ended only toward seven in the evening) the rescue team reached the village of Cabanaconde on the top of the cliff.

At the same time, Boaz, Asher’s brother, and I left for Peru. The goals of our trip were to assure the swift and proper transfer of Asher’s remains to Israel, in accordance with Jewish law, to present the reward that we had promised to anyone who found Asher, and more than anything else to thank the members of the High Mountain Police, who worked tirelessly during the past two months and were those who ultimately removed him from the canyon.

After I landed in Lima, the capital of Peru, on Friday night, we went to identify Asher. The process was long and shocking for me, and currently it is very hard for me to estimate its long-range influence on me. Immediately afterward, at four a.m. on Saturday, I took a flight to the city of Arequipa. From there I traveled another four hours to the town of Chivay, from which I had made the searches on my previous visit to Peru a month earlier. It took me another three hours to reach the village of Cabanaconde. After examining the contents of the pack that Asher had carried with him, mainly the travel journal that he had written, I was required to leave it in the police station. Immediately afterward I went out with the members of the High Mountain Police to the nearest point to the place where Asher had been found. Because of the weather conditions, it was not possible to enter the canyon safely and reach the exact point where he had been found. When I reached the place, I received a detailed description of the process of recovery from the members of the unit, and especially from their commander Robert. Later, I held short a personal and religious ceremony where I read Psalms 91. I choose to quote verse 12 to you: “…lest your foot stumble.” It is astonishing how appropriate those words are to what ultimately happened to Asher.

Later at night I performed a ceremony in which I gave Diego, the man who located Asher, the sum of fifteen hundred dollars. This was done as had been promised in a poster that we had published before leaving Peru. During the ceremony it became clear to me that Diego and his family are desperately poor, and his work, which unbearably hard, does not permit him to live a decent life. I found great consolation in knowing that the prize was finally given to a family that needed it desperately and not to someone affluent.

Even later I met with Alejandro, a local “wizard”, who had walked with the High Mountain Police during the entire period. This amazing man was not willing to accept payment for his work, and I compensated him by buying him basic foodstuffs (rice, flour, sugar, oil, and so on). Such a gesture was one that Alejandro could not refuse. During the time of searching, quite a few mediums were in contact with us: Alejandro and some Western psychics. In the end I found that of them all, Alejandro was the closest with respect to the description of the event — both with regard to the circumstances and also with to the location where we found Asher. I leave it to you whether this is significant.

The following morning, Sunday, January 6, 2008, I spent with the fifteen members of the High Mountain Police, who had worked for almost two months in searching for Asher. During that time, the members of the unit had truly risked their lives more than once. My personal debt to them and that of the whole family is enormous, impossible to estimate. This sense of obligation led me to try to compensate them in every way possible. However, the honor that characterizes mountain people was revealed here in its full power: the entire group, headed by their commander, refused adamantly to take money from me. This, I must point out, is in absolute contrast to other official bodies in Peru.

Finally, I found the appropriate formula: after a long discussion with their commander, Robert, I managed to make him agree that accepting equipment was not a blow to their honor, because it would improve their ability to locate and rescue people in the future, both Peruvians and tourists, who might encounter danger in the region. In the light of this agreement, I took several actions:

First, I paid to have their vehicle fixed, for it was not in condition to be driven according to the lowest Western standards.

Second, I bought them a large quantity of cold food such canned goods for use when they went out into the field. It is important to point out that during the entire period from the time I left Peru until Asher was found, the members of the unit performed searches without eating during their time in the field, because the police only buy them unprocessed food such as rice and flour, and not products that can be carried when they go out into the field.

Third, I bought uniforms for them, because these friends had to purchase their official police uniforms with their own money.

Fourth, I bought them other professional equipment such as high-quality ropes. This was because their ropes had been worn out during their searches for Asher.

In addition, I performed a kind of group therapy: I sat in a circle with them for more than an hour, and I let them pour out what was on their hearts in front of me and in front of their comrades, in my presence. After they saw me weep profusely more than once, they could overcome the macho inhibitions typical of the local culture and share the difficulties they underwent during the time of searches and mainly during the long and significant recovery of Asher’s body in the village of Cabanaconde with me and with the others.

At five p.m. on Sunday, I flew back to Lima. At midnight I took another flight to New York, and on Tuesday morning, January 8, I returned to Israel.

After my return to Israel and before the funeral, I made a deep investigation of the photographs and videos that my friends, the members of the High Mountain Police, and I filmed during the time of locating Asher and recovering the body. After summing up matters, I can conclude the following with quite high certainty:

1. Most probably Asher took the wrong path immediately after leaving the village of Cabanaconde, and he entered a gully that is not frequented by tourists and hikers. This is apparently the reason why we did not locate even a single person who had met him.

2. After entering this challenging path, he apparently continued his descent, since he did not correctly assess the degree of danger he was facing.

3. Asher slipped down to his death at a waterfall of forty to eighty meters in height, and he was found beneath it.

4. The fall gave him no chance of survival, and he ended his life immediately. This conclusion completely negates the dreadful possibility that he might have been lying on the ground, waiting for rescue.

5. He was found by chance. Indeed, the path he was walking on is not used as a hiking trail, and Diego passed by only by chance.

6. According to the plan of operations that I laid out; the men of the High Mountain Police would have reached the point where Asher was found about ten days after he was actually found.

7. However, it is very probable that if Diego had not found Asher, we would never have succeeded in locating him. This is because we are now at the beginning of the rainy season. This season is characterized by many days, sometimes entire weeks, during which heavy rains fall, and they do not allow entry to the canyon and certainly not complex and dangerous search operations. Dry days, in contrast, are very rare. Furthermore, Asher was lying beneath a high waterfall that is now flowing moderately. The heavy and frequent rains greatly increase the flow of water, and this would apparently have led to his being swept down into the Colca River, which is about two hundred meters below, and it flows on to the mighty Amazon, and from there to the Atlantic Ocean.

A full summary of this intense period after such a short time is apparently impossible. Nevertheless, I will lay out certain conclusions:

First, the greatest aspiration of all, to bring Asher home to Israel safe and sound was not achieved. For Asher fell to his death. However, we can find great consolation in that we brought him to Israel for burial.

Second, after penetrating deeply into Asher’s thoughts and fantasies by a detailed reading of his journals the letters he wrote, as well as from the emails that he sent to friends and members of his family during his time in Peru, I can state almost with certainty that Asher was having the happiest time ever. He was during a process of self-knowledge and self-formation. He got to know many people in his time in Peru and they liked him, and he returned their affection.

Third, Asher did not suffer for a moment. His fell from such a height left him no chance. This conclusion was perhaps the most significant one for me. During the first weeks, I was never abandoned by the horrible thought that he was wounded on the ground and waiting for his “soul brother” — indeed that is what we called each other — to come and rescue him. Evidence of that kind, had it been discovered, would probably never have left me in peace.

Fourth, Asher loved that marvelous continent and the people he met in Peru. These people returned his love during his stay there. I state this based on specific words that he wrote in his journal. Indeed, even after his death, so many local people devoted a very significant portion of their lives, more than two months, to find him. This was with real danger to their lives. This point is no less significant for me. For my great love of this continent, especially the Andes region of Peru and Bolivia, made me fear greatly that Asher had fallen victim to some act of violence on the part of the local people. The elimination of that possibility greatly strengthened my love for the place.

In conclusion, my “soul brother”, Asher, in the past two months we were all in a terrible circle of expectation of the worst possible outcome. We did everything possible to bring you back to Israel safe and sound, but in the end, the result was horrible from our point of view. I, myself, have lost a soul brother. However, I found fifteen new blood brothers. These are the members of the High Mountain Police who risked their lives to find you. I, you, and all the members of the family owe a great deal to them.

I firmly hope that in this message, I have reported the main points as precisely as possible. I also hope that I have transmitted my great appreciation for the help you gave to Eden and our three wonderful children during the past time.

With friendship, Ofer.

עופר ישראלי, ״החיפושים אחר אשר (זאב) גרין, ז״ל, קניון קולקה, פרו, 2007, #1.

שלום לכולן/ם.

כידוע לחלקכם, לפני כשלושה שבועות (נובמבר 2007) יצאתי באופן מפתיע לנהל את החיפושים אחר אשר, האח של עדן אשתי, אשר נעלם בפרו באזור העיירה צי'וואי שבקרבת העיר אריקיפה.

לאחר כשבועיים שלא שמענו ממנו, ניהלנו מבצע איתור נרחב מהארץ, כולל טלפונים לכל המלונות, ההוסטלים, סוכנויות התיירים והמשטרה המקומית. כל הניסיונות להגיע אל אשר עלו בתוהו ובהחלטה של רגע החלטתי לצאת ולנהל את החיפושים אחריו מהמקום. הצטרף אליי בועז אחיו ויחד שהינו במקום כשבועיים.

את החיפושים בשטח ביצעתי באמצעות צוותים מקצועיים של משטרת "ההרים הגבוהים" אשר אנשיה מתמחים באיתור וחילוץ מטיילים בהרים ובקניונים בסביבה. החבר'ה עבדו איתי שכם אל שכם וביצעו עבודה מעולה. נוהל העבודה היה כזה: הייתי יוצא עם שישה אנשים ליומיים של חיפושים בעוד שישה נוספים נחו ואזרו כוחות בצ'יוואי; בכל יומיים, התחלפו החברים והייתי יוצא עם ששת החבר'ה "הטריים" יותר. בכל יום חמישי של חיפושים, הייתי "שוטף" את השטח עם כל שנים-עשר החבר'ה.

הרציונל שהנחה אותי היה שיש לחפש תחילה במסלולים הקלים יותר ורק לאחר מכן להרחיב את החיפושים למסלולים קשים ומסוכנים יותר. וזאת, לאחר שאני ואחיותיו ואחיו של אשר (אחיותיו עדן אשתי וחנה אשר שהו בארץ ואחיו בועז אשר שהה איתי בפרו) ביצענו אפיון אישיותי של אשר. הגענו למסקנה כי אשר היה מבצע ככל הנראה מסלול/טרק קל ולא היה פונה להרפתקאות מסוכנות ולא רציונליות. עם זאת, לאחר שביצענו את המסלולים הקלים, יצאנו גם למסלולים קשים ורחוקים יותר, שמרבית התיירים אינם מגיעים אליהם.

בימים האחרונים של החיפושים פעלנו באופן נקודתי יותר באתרים ספציפיים אשר תייר לא זהיר עשוי לאבד בהם את שיווי המשקל וליפול מטה: מצוקים אנכיים של מעל לאלף מטרים אשר מסתיימים בתחתית הקניון. כאן, גלשנו מטה בחבלים של מעל למאתיים מטרים וחיפשנו באמצעות משקפות בתחתית המצוק.

בנוסף, במהלך ימי החיפושים, הפעלתי לא אחת כלבת גישוש שניסתה לאתר את אשר באמצעותם של בגדים "משומשים" אותם הוצאנו מהתיק אותו הוא השאיר בעיר אריקיפה.

במהלך השהות, פנינו בעצת המקומיים, כולל אנשי משטרת ההרים, ל"מכשפים" מקומיים. המקומיים בוטחים באופן מוחלט בכוחם לסייע ואני "זרמתי" ונעניתי להפצרותיהם. החוויה הייתה מיוחדת ואפילו שמימית והוסיפה רבות לביטחון המחפשים — צירפתי מספר תמונות הממחישות את הריטואלים שביצענו.

חיפושים נוספים נערכו בקרבת העיירה צ'יוואי והמצוק המקיף אותה. וזאת, כדי לשלול הימצאותו בקרבת העיר.

את יום החיפושים האחרון סיימתי בשעה 17:00 במשרדו של מפקד משטרת אריקיפה, תוך שאני מגיש תלונה רשמית על היעלמותו. שעה לאחר מכן, הייתי כבר על המטוס ללימה.

למחרת בבוקר, ערכנו אני ובועז פגישות עם מספר גורמים בלימה: נפגשנו עם נציג הקהילה היהודית אשר קישר אותנו עם בעלים של משרד חקירות פרטי. לאחר דין ודברים והתייעצות עם מר יוסי מימן, איש עסקים ישראלי בעל קשרים והשפעה מרובים בפרו, החלטנו לשכור את שירותיו; בנוסף, פגשנו נציג של השגרירות האמריקאית כדי לבדוק כיצד הם עשויים לסייע לנו — על השגרירות האמריקאית הופעל לחץ על-ידי הסנטורית הילארי קלינטון באמצעות קרובי משפחה בעלי השפעה; כמו כן, נפגשנו עם רב חב"ד במקום, הרב אורי, אשר הבטיח לסייע באמצעות פנייה לאנשי דת מקומיים.

המצב כרגע הוא כזה: יצאנו מפרו מבלי שמצאתי את אשר. בשטח, פועלים כרגע ארבעה גורמים. האחד, משטרת ההרים המקומית אשר אנשיה, המסיירים תמידית בשטח, מעבירים לי דיווח יומי על האתרים בהם הם סיירו ואני מעדכן את המפה שברשותי; המשטרה המקומית מאריקיפה, שאנשיה שלחו נציגים למקום; חברת החקירות הפרטית, אותה הזכרתי כבר, שלחה למקום שני נציגים אשר מבצעים חקירה עצמאית. הבטחתי להם הכפלה של סכום התשלום במידה והם אכן יעלו על עקבותיו של אשר ואני מקווה שזה תמריץ מספיק עבורם להתעמק בחקירה; גורם רביעי שפועל במקום הנו מעין משטרה פדרלית, אשר שלחה סוכנים מלימה. שושי, אחותי שחיה שנים בספרד, קישרה אותנו עם מיליארדר ספרדי שפנה באופן אישי לנשיא פרו, אשר מעורב אישית בחקירת המקרה.

הצפי לעתיד הוא כזה: כולנו תקווה שאחד או יותר מארבעת הגורמים אשר פועלים כרגע במקום, יצליח לעלות על עקבותיו של אשר. במידה ולא, אני אצא ככל הנראה פעם נוספת למבצע חיפושים במקום — ככל הנראה במהלך חופשות הסמסטר בחודשים יוני-יולי.

אני מקווה שבהודעה זו סיכמתי עבורכם את עיקרי הדברים, עניתי על סקרנותכם והחשוב מכל, הצלחתי להביע את תודתי האישית כמו גם את תודת עדן והילדים על העזרה הרבה שהגשתם למשפחתי בעת ששהיתי בפרו. אני אנסה מפעם לפעם לעדכן בהתפתחויות, מתוך תקווה שאלו יהיו חיוביות.

אני מצרף מספר תמונות כדי להמחיש עבורכם את הדברים.

תודה רבה לכולכן/ם, עופר.

Searching Asher Zeev Green, Colca Canyon, Peru, 2007, #1.

Greetings to all,

As some of you know, three weeks ago (November 2007) I left unexpectedly to supervise the search for Asher, my wife Eden’s brother, who disappeared in Peru in the town of Chivay, which is near the city of Arequipa.

After about two weeks had gone by, and we hadn’t heard from him, we began an extensive search for him from Israel, including telephone calls to the hotels and hostels, tourist agencies, and the local police. All efforts to reach Asher were fruitless, and in a decision made at the spur of the moment, I decided to go and supervise the searches for him locally. I was joined by Boaz, his brother, and together we stayed there for about two weeks.

I performed the searches in the area with professional teams from the High Mountain Rescue Squad, whose men specialize in finding and evacuating hikers in the surrounding mountains and canyons. These men worked with me shoulder to shoulder and did an excellent job. The work routine was as follows: I would go out with six men for two days of searches, while the other six rested and gathered strength in Chivay; every two days the teams switched, and I would go out with six fresher men. On the fifth day of searches, I would flood the area with twelve men.

The rationale that guided me was to look first on the easier trails and only afterward to expand the search to the more difficult and dangerous routes. This was after I and Asher’s sisters, my wife Eden and Hannah, who were in Israel, and his brother Boaz, who was with me in Peru, analyzed Asher’s character. We concluded that Asher would most probably take the easy hiking trail and not risk dangerous or irrational adventures. Nevertheless, after we checked the easy trails, we went out to the harder and more distant ones, which most tourists don’t reach.

On the last days of our searches, we acted in a more focused way in specific places where an incautious hiker might lose his balance and fall: vertical cliffs over 1,000 meters high that end at the floor of the canyon. Here we descended with ropes over 200 meters long and surveyed at the bottom of the cliff with binoculars.

Additionally, during the days of searching, I frequently made use of a tracking dog to find Asher by means of the used clothing that we took out of his knapsack, which he had left in Arequipa.

During our stay, following the advice of the local people, including the men of the mountain police, we turned to local “wizards”. The locals were certain that they would be able to help us, and I went along with them and accepted their insistent requests. The experience was unique and even heavenly and greatly increased the assurance of the searchers — I have attached a few photographs that illustrate the rituals that we carried out.

Further searches were made in the vicinity of the town of Chivay and the cliff that surrounds it. This was done to eliminate the possibility that he might be found near the town. I finished the last day of searching at 17:00 in the office of the police commander of Arequipa, to whom I made an official report of Asher’s disappearance. An hour later I was on a plane to Lima.

The next morning Boaz and I had meetings with several people in Lima. We met with a representative of the Jewish community, who put us in contact with a local private detective agency. After a discussion and consultation with Mr. Yossi Maimon, an Israeli businessman with extensive connections and strong influence in Peru, we decided to hire the detectives. We also met with representatives of the American Embassy to see how they could help us. Pressure was put on the American Embassy by Senator Hillary Clinton by means of influential relatives and members of Boaz’ law firm in Washington. We also met with the local Chabad Rabbi, Rabbi Hareuveni who promised to help us by turning to local religious leaders.

The situation now is as follows: we left Peru without finding Asher. In the field, four teams are now at work: one is the local mountain police, whose men constantly patrol the area and give me a daily report about the places where they have been, and I bring my map up to date; the local police in Arequipa, who have sent representatives to the place; the private detective agency, mentioned before, has sent two men to the area who are performing an independent investigation (I promised to double their fee if they find Asher, and I hope this is a sufficient incentive for them to search thoroughly); the fourth team in action is a kind of federal police, which sent agents from Lima. My sister Shoshi, who lived in Spain for years, put us in contact with a Spanish billionaire who spoke with the President of Peru, who is now personally involved in the investigation.

Our future expectation is as follows: we all hope that one or more of the four teams that are now in action in the area will manage to find Asher. If not, I will probably go back to perform more searches in the area, possibly next June and July at the end of the semester.

I hope that with this message, in which I have summed up the main points, I have satisfied your curiosity and, most importantly, that I have expressed my personal gratitude as well as that of Eden and our children for the great help that you extended to our family while I was in Peru. I will try to keep you up to date on developments from time to time, hoping that they will be positive.

I am attaching pictures to make things more graphic for you,

With thanks to you all,

Ofer

NGO Coordinator, A non-profit organization for the people of Cabanaconde, Peru, 2007-Currently

Following the disappearance of my brother-in-law, Asher Zeev Green, z’l, 28, in Nov. 2007, and due to my experience as a Commander of a Rescue Team Unit in the Israeli Police, I supervised the search mission with the assistance of local professional teams from the High Mountain Rescue Squad. Their men specialize in finding and evacuating hikers in the surrounding mountains and canyons. In gratitude for their sacrifices in rescuing Asher’s remains and the tremendous support I received from the local people during the search, which is very scarce in our Western society, the family has already raised $25,000 as a donation in Asher’s memory. We spent half of the sum in September 2008 during a visit to empower the children of the village of Cabanaconde, Asher’s point of departure: by supporting two local schools. During my stay in June 2009, I spent the rest of the fund by supervising an ice-climbing course for the High Mountain Rescue Squad

Environmental Activist, 1990s-Currently

I successfully led independent campaigns to save natural sites. The campaigns included initiation of TV documentary films and newspaper articles and leading the rock-climbing community as well as the local Palestinian residents to take part in the demonstrations:

o Saving Rahaf Wadi in the Judean Desert: a unique wild canyon, which was threatened by oil drilling that, would have destroyed it

o Saving Ben Hinom Valley in Jerusalem: a unique rock-climbing location that had become contaminated with sewage water

Commander of a Rescue Team Unit, 1996-2001

The Israeli Police, Jerusalem

Under my command, the unit, which I initiated its establishment in 1995, took part in hundreds of rescue missions of Israeli and Palestinian civilians from the Jerusalem district and the Judean Desert

Mark of distinction from the Minister of Public Security, at the President of the State of Israel’s residence

מסע אל ׳נחל-ארנון׳ המקראי (׳וואדי-אל-מוג׳יב״) שבעבר הירדן המזרחי

בשנת 1995, כשהם בשנות העשרים שלהם, יצאו רוני סיבוני ועופר ישראלי למסע מאתגר אל נחל ארנון המקראי שבעבר הירדן המזרחי בו כמעט איבדו את חייהם. כרבע מאה לאחר מסעם זה עומד המחבר בהבטחתו וחוזר אל המקום, אך הפעם באמצעות שחזור הסיפור המופלא הזה שנכתב כבר אז והוטמן במגירות לבו...

כתב וצילם: ד"ר עופר ישראלי.

סייר וותיק ומדריך טיפוס וגלישה במדבריות ארץ ישראל, ירדן וסיני ויבשת דרום-אמריקה; בעברו צלם סרטי טבע וסטילס.

המסע נערך יחד עם רוני סיבוני שהדברים אותם הוא כתב על המסע מצורפים מטה.

הנה אני פה, מביט על השלט הגדול המברך את הבאים בשערי הממלכה ההאשמית. בזיכרוני עולים הרגעים הרבים בהם חלמתי להגיע ל'וואדי-אל-מוגי'ב', הוא 'נחל-ארנון' המקראי, כאשר השלום עם ירדן היה בגדר חלום רחוק. שעות רבות ביליתי לחוף ים המלח, משקיף אל הרי מואב, מתכנן את חציית ים המלח ההפכפך המפריד בין עין גדי ושפך הארנון.

האם הכמיהה לטייל בנחל ארנון טמונה בהשתלבותו הבולטת בתולדות עמנו והיותו שזור בפרשת הבר מצוה שלי, חוקת? האם הסיבה לכך היא הודו של הנחל הפרוא, הזורם בניגוד גמור למדבר שסביבו? האם הצית את דמיוני דווקא סיפורם המפורסם של 14 הצעירים אשר הקיפו את ים המלח בשנת 1934, ותיאוריו הסוחפים של רפי טהון, שהגיע עם חבריו למסע באפיסת כוחות אל הנחל, אשר מימיו הצילו אותם ממוות נורא בצמא? או שמא הייתה זו דווקא הכמיהה להיות המטייל הראשון שחוצה את הקטע הקניוני של הנחל לפני חיבורו לים המלח...?

יום ארוך מגיע לסיומו. הגשר החדש הבנוי מעל לשפך הנחל נראה בבירור, למרות הלילה החשוך. אני מבקש מ׳עימאד׳, לפנות ימינה. הרכב מקפץ על השביל ועוצר בקו המים. אביב כעת וזרימת המים חזקה מאוד. אני שולף מן התיק את המפה הצבאית המרופטת, שתלאות הזמן ניכרות עליה בבירור. נראה שהיא ביקרה כאן בעבר באיזו משימה צבאית עלומה בימים טרם חתימת הסכם השלום...

הכביש החדש טשטש את שביל הגישה אל הארנון, המסומן במפה במרחק של שני קילומטרים מדרום לשפך הנחל. רק לאחר סקר יסודי של השטח זיהינו אותו, גבוה מעל הכביש. רגועים יותר, חזרנו לנחל ללינה מתחת לגשר.

שחר. אור ראשון חודר אל בין שני הקירות הזקופים של קניון הארנון. ככל שאנו מתקדמים פנימה, הקניון נעשה צר יותר וזרימת המים חזקה יותר. למרות השעה המוקדמת המים אינם קרים במיוחד. צורות ביולוגיות מדהימות הנראות כמלאכת מחשבת של צייר מיומן, מעטרות את הקירות הזקופים. קריאות ההתפעלות של רוני ושלי מתגברות ככל שאורה של השמש המתעוררת מבליט את הצבעים.

ההתקדמות מול הזרם נעשית קשה מרגע לרגע. בסופו של דבר ניצבנו מול מפל שלא הניח לנו להמשיך בדרך. לאחר מספר ניסיונות טיפוס, אנו פונים לאחור וצפים מטה עם זרימת המים.

אנחנו מחוץ לנחל. אני דוחף לתיק את החבלים ואביזרי הטיפוס. האריזה חסכנית. רוני, כהרגלו, דואג להכניס אוכל מזין וטעים. על כך עוד אודה לו בהמשך היום... אחר כבוד אני לא שוכח לאטום היטב את ספר התהילים הקטן המלווה אותי שנים ארוכות במסעותיי במרחבי היבשת הדרום האמריקאית ובמדבריות האזור.

'עימאד', הנהג, יחכה לנו בערב במוצא הקניון. אנו מטפסים בשביל התלול כשים המלח פרוש מתחתינו וממול נשקף נופו הכה מוכר של מדבר יהודה – אך הפעם כתמונת מראה הפוכה. לאחר שעתיים הליכה עולה באוזנינו רעש המים, ודקות אחדות אחר כך מתגלה לעינינו מראה מדהים: נחל רחב ופתוח שקירותיו רחוקים זה מזה; משמאל ניצב מצוק מאיים בעל קירות זקופים מעלה, המחורץ בקניון שכל רוחבו מטרים ספורים בלבד. זרם מים אדיר נבלע כולו בתוך הקניון הצר של הארנון.

אין לנו זמן לבזבז. אנו צועדים במעלה הנחל, כנגד הזרם. על-פי המפה, 'ואדי-אל-הידן', יובל גדול של הארנון, נשפך לנחל כקילומטר אחד מזרחה מאתנו. בכוונתנו להגיע לנקודה זו לפני שנחדור לקניון הארנון. ההליכה כנגד הזרם קשה. מדי פעם אנו מועדים במים, אך בכל זאת מתקדמים במהירות.

הגענו למפגש הנחלים, נקודה עטורה בצמחי מים רבים. בגדה המזרחית של 'ואדי-אל-הידן', על קירות הנחל המצוקיים גדלים עצי דקל ננסיים הנראים כמו גנים תלויים מעשה ידי אומן.

אנו צולחים מספר בריכות עמוקות וצלולות, המומים מעומק הצבעים. בזכות קרני השמש החודרות משתקפים קירות הקניון הצבעוניים במים. כל ניסיונותינו לחדור אל תוך הנקיק עולים בתוהו. המצלמה מתקתקת ללא הפסק, דוחה כל מחשבה עגומה על עלות פיתוח השקופיות. קשה להיפרד מהמקום, אך אנו סבים חזרה מטה אל קניון הארנון, מטרת מסענו.

חצות היום. תוך עצירה לארוחת צהריים קצרה אני סוקר את הקניון בעצבנות. הניסיון הקצר שרכשנו עד כה מכניס בלבנו ספקות חמורים בדבר האפשרות להתגבר על הארנון. הנקיק מתפתל במהלכם של שני קילומטרים ארוכים עד שהוא מואיל בטובו לנחות אל כביש ים המלח הירדני. קווי הגובה הצפופים שבמפה מלמדים כי אין כל דרך להיחלץ ממנו באמצע הדרך.

מעט המידע שהצלחתי ללקט קודם היציאה לשטח היה מבולבל, בלתי הגיוני בעליל ועמוס בסתירות, דבר שהקשה עליי בבחירת הציוד. מהמפה הבנתי שהקניון בן שני הקילומטרים יורד 200 מטרים בלבד, שיפוע מתון למדי בהשוואה לנחלים מקבילים במדבר יהודה ובסיני. הציוד נבחר בחסכנות, לאחר מחשבה מעמיקה, ועתה נשאנו אותו רוני ואני.

נכנסנו לקניון ומיד עברנו לעולם של חושך. רק מעט אור חודר אל הנקיק הצר והעיניים טרם התרגלו למצב החדש. מאימת הזרם הסוחף נקשרנו זה לזה בחבל שאורכו 15 מטרים. אני הולך בראש ורוני משמש לי כעוגן מאחור. כל אימת שהחבל נמתח, אני נצמד לאחד הסלעים ורוני מצמצם המרחק ומגיע אליי, וחוזר חלילה.

אט אט הביטחון חוזר אלינו ואנחנו מתפנים לשים לב למראות המרהיבים שכמו נלקחו מעולם הדמיון: קירות אבן החול הארגמניים מזדקרים זקופים משני הצדדים לגובה של מאות מטרים. רוחב הנקיק אינו עולה על שלושה מטרים וזורמים בו המון מים, ששאונם מחריש אוזניים. לא לשווא נקרא הנחל בעברית, ״ארנון״, על שום מימיו המרננים, ובערבית ״מוג׳יב״, שפירושו – הרועש או הפועם.

בשלב זה אנחנו נשמעים לנחל ו'זורמים' עמו מטה. את אינספור המפלונים הקטנים שבדרך, אנו עוברים מימין או משמאל, בהתאם לרמת הקושי. מדי פעם קופץ אחד מאתנו לתחתית מפל קטן, נעלם לשניות מספר מתחת למים ואחר כך ראשו מגיח לאוויר העולם מחדש. מכלי השתייה הריקים שהטמנו בתיקים עושים בהחלט את עבודתם. הם משמשים כמצופים ומונעים מן התרמילים הכבדים לשקוע.

המים הזורמים סוחפים אותנו באיטיות בבריכה עמוקה ומפותלת, שאורכה כ- 80 מטרים. לעיתים הקניון כה צר ועמוק עד כי אין רואים עוד את קו הרקיע הכחול, כאילו קצות הקניון נתפרו מלמעלה על ידי חייט מיומן...

חלפה שעה מאז נכנסנו אל הקניון. כל עיקול חושף בפנינו צבעים וצורות חדשים. אנחנו לא שולטים בעצמנו, צועקים בהתלהבות למראה הפלאות. הפסקות הצילום ארוכות, מסובכות ומעצבנות. תחילה יש למצוא משטח יבש שניתן להתייצב עליו. אחר כך יש לשלוף את המצלמות מהתיקים ו'לקלף' מעליהן את שכבות האיטום הרבות. לאחר פעולת הצילום צריך שוב לעטוף ביסודיות את המצלמות ולהטמינן בתיקים.

מפל המים הנגלה לעינינו בפתאומיות זורם בחוזקה, גובהו כמטר וחצי. למרות ששנינו יודעים שהוא עשוי להוות מכשול קשה לטיפוס במידה ונחליט לסוב אחורה בשלב כלשהו, אנחנו קופצים מטה בלא מילים אך בתיאום מושלם, נעלמים במים וצפים חזרה באמצעות התיקים שעלינו. כמו קובעים עובדה מוגמרת בלא דיון מעמיק על השלכות המעשה הנמהר. וכל זאת מלווה בקריאות שמחה ובהשתוללות ושובבות נעורים.

ככל שאנו מתקרבים אל הבולדר הענק המונח בין שני כותלי הקניון, מתעצם שאון המים. רוני מתנבא שמאחוריו נופל מפל מים גדול. שניות מעטות אחר כך מתברר שרוני בהחלט צודק. הבולדר חוסם את זרימת המים מן הצד הצפוני של הערוץ ומאלץ אותם לזרום מצדו הדרומי בלבד. מתחתינו, בעומק של כ- 18 מטרים, מנצנצת בריכת מים ענקית. רוחבו של הקניון בקטע זה מאפשר לקרני השמש להאיר את הסלעים ולהעניק להם גוונים נפלאים.

זמן מה עובר עד שאנו מתאוששים מן המראה המדהים. קשה לי לשחזר מה עבר עליי באותו רגע. נראה שבהשפעת המראות וחוויות היום איבדתי את שיקול הדעת, והתעלמתי מן הקשיים שהציב בפנינו הטבע הפראי והאיתן. שלפתי את אביזרי הטיפוס והחבלים מהתיקים ופרסתי אותם לפניי. אלפי שנים בהם זרמו המים בקניון אבן החול הרכה ללא כל הפרעה, ליטשו את הסלעים ולא הותירו בהם כל זיז או חריץ. אני מוציא מתיק הצד הקטן את אביזרי העיגון המלאכותיים, ובלית ברירה אני מתחיל במלאכת הקידוח ההרסנית. נזכרתי בפעמים הרבות בהם נתקלתי באמצעי עיגון כאלו חורצים את קירות מצוקי מדבר יהודה. קבלו את התנצלותי על הגידופים שגידפתי אתכם מטיילים אלמונים, אני מבין עכשיו לליבכם... כל שנותר לי לעשות הוא להתנצל גם בפני הקניון הפראי והבתול של הארנון, על שפגעתי בתומתו.

רוני נקשר לחבלים. אני משמיע לו הוראות אחרונות ושנינו מתבדחים מעט, אולי כדי לשבור את המתח הקיים. הקטע העליון בו גולש רוני יבש כמעט לחלוטין, כשזרם המים החזק מלווה אותו במרחק של כמטר אחד מימינו. לאחר מספר מטרים מצליח רוני להתייצב על משטח סלע, והמים ניתכים לידו בעוז. אנחנו מתקשרים בעזרת סימני ידיים, חיוכים וצעקות הנבלעות ברעש המים החזק. לבסוף צועד רוני לאחור, נשען על חבלי הגלישה המתוחים ומשתלב במפל הזורם. החבל שבידי משתחרר לאיטו, בהתאם לעומס שמשקל גופו של רוני מפעיל, ואני שולט על קצב גלישתו מטה. צעד נוסף והנה, באחת, החבל נמתח בעוצמה המכאיבה לידיי. רוני נבלע ונעלם במי המפל.

הדקות חולפות ורוני איננו. הוא גם אינו מגיב למשיכות החבל הנואשות שלי. רק עכשיו אני מתחיל להבין את המצב לאשורו: זרם המפל מתחלק לשניים. תחילה הוא נופל על דרגש סלע, לעומק של כשמונה מטרים; משם ממשיך זרם המים בצורה אנכית אל הבריכה, עוד כעשרה מטרים, ועובר בתוך ״משפך״ שמנקז ומגביר את עוצמת המים, ויוצר מלכודת מוות של ממש. רוני, אחי וחברי בנפש, נמצא כעת בתחתית המפל האדיר. על פי הערכתי, הוא נדחף על ידי המים אל המערבולת הרצחנית וכנראה שכבר איננו בין החיים. בניגוד מוחלט לכל היגיון אני מחליט לגלוש בעקבותיו, משלים עם הרעיון שכאן אסיים את חיי. למרות המצב הקשה אני נוקט בפעולות הנכונות במהירות אך בשלוות נפש.

אני נועל את החבלים, תולה על הרתמה שלמותניי את אביזרי הטיפוס והחילוץ, וגולש אל הלא נוגע. תוך שניות אני מתמקם על דרגש הסלע, שמונה מטר מתחת לראש המפל. רגע לפני החדירה לתוככי המפל, אני ממלא ריאותיי אוויר בנשימה אחרונה וצונח פנימה אל הלא נודע.

המים חובטים בי בעוצמה ומטיחים אותי בכוח אל הקיר; העולם מסתחרר סביבי; איבדתי כל שליטה. גופי ממש נשאב מטה בכוח, כשאני מצליח איכשהו להגן בידי השמאלית על ראשי. מיד אחר כך אני מוצא עצמי תלוי על החבל בחלל אוויר שמתחת למפל. רק אז אני מזהה את רוני, מספר מטרים מתחתיי, חבול, חבוט, על סף אפיסת כוחות, אך עדיין עם חיוכו הנצחי. החבל מחובר אליו ב״פלונטר״ של קשרים ורק התרמיל שלכתפיו גורם לו לצוף.

המצב הוא כזה: מאתנו ועד לבריכה יש חלל סגור: בצד אחד – קיר סלע; בצד השני – מסך מים הנופל בעוצמה כה אדירה, עד כי אין ביכולתנו לחצות אותו אל הבריכה. מסך המים חוסם כמעט לחלוטין את האור, ואי אפשר לראות את שמתרחש מעבר לו. האפלולית קלסטרופובית ממש. ניסיונותיי לחצות את המפל אל הבריכה עולים בתוהו: המים מכים בגופי בעוצמה, מערבלים אותי ודוחפים אותי אחורה. המפל מהתל בי בכל פעם, מקיא אותי חזרה, חסר אונים, אל הבריכה הקטנה והסגורה. אנחנו לכודים במלכודת שטנית, שאחד מקירותיה הוא מפל מים.

באחת אנחנו מבינים כי עלינו לחלץ עצמנו מעלה בכוחות עצמנו ובמהירות האפשרית טרם יירד החושך וטרם נאבד את מאגרי האנרגיה המתכלים המעטים שעוד נותרו בנו.

תיק הטיולים הוותיק שלי, אשר הושאל לרוני לצורך הטיול, מכיל ציוד רב ויקר ערך—חבל ארוך, אביזרי טיפוס, מצלמה ומסרטת וידאו. והעיקר: סרטי הצילום וקלטת הווידאו שבהם הונצחו עוללות היום. ברור לי שאי אפשר לטפס חזרה מעלה עם התיק הכבד. אני מחבר את התיק אל קצה החבל כדי להבטיח את הישרדותו במפל המכה. אני מתחבר אל החבלים בעזרת מכשירי הטיפוס, משחרר את רוני מבליל הקשרים שהסתבך בהם ומתחיל לטפס מעלה. רוני אינו מצליח לעשות זאת. מה כבר יכולתי לעשות? אני מחבר אותו אל הרתמה שלמותניי וכך אנו מטפסים יחד מעלה, כשמשקלו של רוני נופל על שרירי גופי. עם כל נדנוד של החבל, שבעקבותיו אנו פוגשים במפל שלצידנו, מטיח אותנו המפל בחוזקה חזרה פנימה אל תוך החלל האפל והרועש וגופינו נחבטים אל הקיר. אך כעת, אין שום משמעות לכאב.

״הדרך היחידה, היא להמשיך מעלה״, אני אומר לרוני ודבריי אלה מעודדים אותו וגם אותי מאוד. ניגשתי לניסיון טיפוס נוסף. חדרתי למפל, ראשי עטוף במים. אי אפשר לראות וכמעט שאי אפשר לנשום. רגלי האחת נשענת על כתפיו של רוני חברי ורגל שניה דחוקה באביזר הטיפוס. שתי ידיי אוחזות במכשיר הטיפוס, וכל גופי ״קורא״ למעלה. אך מפל המים אינו מאפשר לי לעלות. שוב ושוב אני נזרק מטה, כשרוני ממתין לי שם בדאגה.

עוד ניסיון ועוד ניסיון. כבר איננו חשים את חבטות הסלעים. אני לא זוכר איך, אבל לפתע הייתי ישוב על המשטח, מעל ל״משפך״ המים. בזריזות נעלתי את עצמי אל החבל והותרתי את שתי ידיי פנויות. חיברתי אל החבל אביזר טיפוס נוסף וקראתי לרוני.

הפעם תורו להתייסר בניסיונות. שוב ושוב הוא חודר אל המפל, ראשו בולט החוצה כשגופו כולו עטוף במים. ביד אחת הוא אוחז באמצעי הטיפוס וידו השנייה לופתת את ידי המושטת קדימה. אך בכל פעם הוא מחליק מטה באיטיות עד אשר ידינו נפרדות, ופעם אחר פעם הוא נעלם לקול זעקותינו אל מתחת למפל. כך, עד שבכוחותיי האחרונים אני מצליח, מעשה ניסים, למשוך אותו אליי.

עכשיו הגיעה השעה להעלות אלינו את התרמיל, הקשור לקצה החבל. זה מצליח רק עד נקודת המפגש של התיק במי המפל המכים. עד מהרה מסתבר שאין בכוחנו למשוך את התרמיל כנגד הזרם החזק. איני יודע מה גרם לי לרדת שנית מטה, אל משטח הסלע, רק כדי לחלץ את התרמיל. טעות קטנה אחת הייתה משאירה אותי שם לנצח, אך אולי לא יכולתי לשאת את המחשבה שהנחל והמפל היתלו בי עד כדי כך.

השעון מראה שכבר אחרי שש בערב. מבצע החילוץ העצמי ארך יותר מארבע שעות, מבלי שנרגיש בכך. האפילה מתחילה להשתלט על הארנון. אריזת החבלים נעשית באיטיות, שרירי הידיים כמעט ואינם מתפקדים. למרות זאת, אני לא מוותר ומפרק מן הקיר את ברזלי העיגון שחיברתי שעות אחדות קודם, אולי כדי להתריס כנגד הנחל שעוד כוחי במותניי ואולי כדי שלא להותיר אחרינו עדות למאבק.

דרך ארוכה צעדנו במעלה הנחל, מתגברים על המכשולים אותם עברנו קודם. בשעת לילה מאוחרת פגשנו את עימאד, נהג המונית הנאמן שהמתין לנו בדבקות רבה ובדאגה. הדרך לעמאן, אל המלון הנקי, לוותה במוסיקה ערבית מסתלסלת כשאורות קיבוץ עין גדי מנצנצים מהגדה שמנגד. את הארנון נכבוש במועד מאוחר יותר...

המסע לנחל ארנון:

כתב רוני סיבוני

21.9.2021 סוכות

נחל ארנון

קטע הגלישה לבריכה:

תחושה עילאית אוחזת בי שאני מתחיל לגלוש מטה. תחושה בתולית מתוך הידיעה שהרבה זמן לא גלשו כאן. בוטח בעופר חברי המיומן שכבר הוביל אותנו פעמים רבות עם ציוד הגלישה בנחלי מדבר יהודה וסיני. החלק הראשון של הירידה היה שיגרתי וקל וכעת אני מתחיל לרדת לעבר הבריכה, בראשי אני כבר מדמיין את צעקת האושר משכשוך בבריכה, שלאחריה נסיים את המסע המופלא ונתחבר לגשר המרשים שעל גדות ים המלח — משחרר את החבל אט אט, נתזי מים מרעננים את פניי אושר.

ואז סחרור, כוח בלתי מובן שואב אותי פנימה ולא מאפשר לי להבין מה מתרחש —כניסה למעין חור שחור, בלתי-צפוי ומפתיע, לוקח לי מספר שניות לעכל ולהבין שני דברים: אני נמצא במערה מרשימה וצרה שווילון מים עוצמתיים לא מאפשר לראות דבר מעברה השני — רעש עצום כאילו לוחש "אל תנסה אפילו לנסות לחצות אותי״, והשני, שהסתבכנו קשות...

אני יושב בתוך המערה על במת סלע קטנה שנותנת לי ביטחון. כל הציוד עדיין עליי. שומע את עופר צועק לעברי "רוני רוני, מה קורה...״ מהיכרותי עם עופר אני יודע שהוא מודאג עד מוות אך קולו ממשיך להישמע משימתי ובטוח. אני צועק לו בכל כוחי ״הכל בסדר״, מנסה לתקשר אתו אך קול שמגיע מלמעלה למטה כנראה לא מצליח לעבור בכוון השני. אני מחליט לסמן לו דרך משיכת החבל בפולסים מדודים שאני בסדר, אך אני עדיין ממשיך לשמוע את עופר קורא לי כלא מבין מה קורה — בדיעבד סיפר לי עופר שחשב שאני נשאב לעבר הקרקעית מעוצמת המים, דבר שהגביר את חרדתו.

מאוד קשה לי להעריך כמה זמן הייתי לבד שם, רעש המים היה עצום וגרם לאוזניי להיאטם לסירוגין, הערכת המצב שלי הייתה כזו שיש לי 3 אופציות לצאת מכאן: האחת, לצלול מתחת למפל, להגיע לשכבת מים שקטים יחסית ולצאת מהצד השני לבריכה הנכספת. השנייה, לנסות לטפס מעלה כפי שעופר תרגל איתי בדירתי שבבית הכרם. השלישית, לחכות שעופר יחזור על עקבותיו להזעיק עזרה. אט אט התחלתי גם להבין שייתכן שאני מסכם כעת את 27 שנותיי... לא חששתי... זו הייתה הכרה ריאלית שזה יכול להיות ואין לי הרבה שליטה על כך. יכולתי לדמיין את חבריי הסטודנטים שנמצאים כעת בטח באחד מאולמות האוניברסיטה העברית ואני כאן תקוע במערה פסטורלית 30 ק״מ משם — כל כך רציתי להיות אתם שם כרגע...

אזרתי אומץ לנסות את האופציה הראשונה. בתחילה ניסיתי לצלול עם הציוד שעל גבי, המטרה הייתה לבדוק את עוצמת המים אך עדיין להישאר עם התיק שישמש כמצוף. מהר מאוד הבנתי שאין סיכוי ונהדפתי לתוך המערה. פחדתי לנסות זאת ללא הציוד והשארתי זאת כאופציה אחרונה. ניסיתי לחשב כמה זמן אצטרך להמתין במערה הרועשת להחריד עד שעופר יזעיק עזרה, בימים ללא תקשורת ניידת וכאלה — לכל הפחות 24 שעות. ואני כבר משתגע מרעש המים, מתחיל להרגיש קור, ומקווה שלא אתפתה לנסות לצלוח את המפל בשלב זה. ואז כמו בסרטי פעולה הוליוודיים מבצבצות רגליו של עופר מבעד מסך המים ולאחר עוד רגע אני ועופר יחד במערה. אני מאוד שמח לראות אותו ובד בבד מבין שאופציית הקריאה לעזרה התנדפה לה וכעת שנינו תקועים למטה כשחבל הטיפוס מחבר אותנו לקרקע בתוכה. נכון, טובים השניים מן האחד אך... מה עכשיו. עופר מסתיר את רגשותיו כשמבין שאני עדיין בחיים, וממשיך להיות משימתי. בתחילה הוא מסביר לי שוב מה לעשות כדי לעלות במעלה החבל, נראה פשוט, אני מנסה אך מרכז הכובד של התיק הרטוב מושך אותי למטה, עופר מציע לנסות לעלות ביחד כאשר הוא מבחוץ ואני מבפנים, אנו מצליחים לעלות כשני מטר אך העומס כבד מידי ואנחנו שוב למטה. אני מרשה לעצמי כצעד הישרדותי להישען על עופר ולסמוך ולהאמין שהוא עם ניסיונו הרב ותושייתו כבר ימצא את הדרך למעלה. מהר מאוד הבנתי שזו אכן מחשבה נכונה כלפי עופר, אך אצטרך להישען על תעצומות הנפש ומעט הכוח שנשארו לי כדי להיחלץ מהמקום הזה. עופר מציע לנסות בעצמו לטפס ואז יחכים להסביר לי מה עליי לעשות. עופר מטפס למעלה מגיע מתחת למרפסת המפל ומנסה להתרומם מלמטה ללמעלה תוך חציית נקודת הנפילה העליונה של המים. ניסיון אחד או שניים כושלים, אך בשלישי עופר מצליח לגבור על עוצמת המים ומוצא עצמו בחלק העליון והבטוח של המפל. אני מתעודד מהצלחתו ומכין את עצמי לטיפוס, אף פעם בעבר לא התנסיתי בכך, אף פעם לא טיפסתי במעלה חבל טיפוס. עולה מספר מטרים מרגיש רעידות בידיי, אני עייף השרירים התאמצו יותר מידי, אני נזרק למטה. כך, עוד ניסיון ועוד ניסיון אך שרירי הידיים לא מצליחים לאחוז את החבל. מנוחה ארוכה ואז ניסיון נוסף, אני מגיע לתחתית המרפסת, זה קרוב, מסתכל לראשונה על בריכת המערה מלמעלה ונח עוד רגע לפני ניסיון ההתרוממות כלפי מעלה. מתחיל בעליה, שובר את זרם המים, מייחל לקבל כוחות לידיים שיצליחו לדחוק אותי למעלה אך לא, שתיתי מים בזמן שניסיתי לשאוף אוויר וחמצן לשרירים העייפים, ירדתי למטה. הרפיתי את גופי לניסיון נוסף, הבנתי שעליי לקחת נשימה ארוכה לפני המעבר למעלה ולתת את כל מה שעוד נשאר בי. הניסיון התחיל במאבק נוסף עם הזרם החזק, אני דוחף בעזרת רגליי המאובטחות בחלקו התחתון של החבל, אני כבר שומע את עידודו הנמרץ של עופר, אני כבר לא חושש מבליעת מים מסיבית ואז מושך את עצמי בתנועת הנפה כלפי מעלה חותך את המים לשניים כך שהציפור מעליי תראה את סימן הניצחון V. עוד מאמץ קטן ועזרה מעופר ואני שוכב על ביטני בחלק העליון של המפל, סוף סוף קצת שקט, אור כחלחל של בין הערביים מעליי כחוויה של לאחר צום כיפור, הכל יפה הכל מושלם אני חי!

עופר מזרז בי, מבין שאין זמן למנוחה, אנו מתחילים לעלות חזרה במעלה הנחל הגועש אך אני מרגיש אותו כליטוף נעים ומחבק, לא מפחד יותר ואף מרשה לעצמי באחת הבריכות לצוף על המים ולהביט לשמיים, רוצה לבכות אך מרגיש חיוך על פניי — אושר מזוקק. כל צעד מעלה במורד הנהר גרם לי לחשוב שלא סיימנו את המסלול ומתישהו נצטרך לחזור לארנון ולסיים אותו כמו שצריך. יצאנו מהקניון הצר כאשר הכחול בשמיים התחיל להחשיך. בקלות מצאתי את בור שאריות האוכל מהצהריים, נגנסו בפיתות הלחות כתאבי רעב והמשכנו בעלייה, בשיאה ראינו את האורות מקיבוץ עין גדי — נשבע לכם שראיתי את חברי הקיבוץ מתכנסים בחדר האוכל המשותף. לגשר הגענו לקראת חצות, מתכופפים בשולי הדרך כל פעם שרכב היה מבליח על הכביש השחור. עימאד לא חיכה לנו. הוא לא כאן, אולי כבר הגיע למחסום הירדני שבצפון ים המלח לקרוא לעזרה.

וכשאנו על הגשר אנו רואים לפתע ניצוץ אש קטן מתחתינו, מישהו הדליק סיגריה. בזהירות ירדנו לעבר הרכב ורק לאחר שזיהינו את הרכב האצנו צעדנו לעימאד המודאג וחסר העצות שעמד להתחרפן. חיבוקי השמחה היו הדדיים, נראה כאילו אומר לנו שכבר ראה עצמו נרקב בכלא הירדני בגללנו. נזרקנו לתוך המונית כשקי תפוח אדמה כל הדרך לעמאן. התעוררנו בפתח מלון ירדני משפחתי, מדדים לחדרנו להמשיך את שארית הלילה. בבוקר נפרדנו ממארחינו שהביטו עלינו עדיין בסקרנות ובהשתהות "מין האדול אל יהוד...״

ביום שלאחריו אני כבר בקמפוס הר הצופים מביט לעבר הרי מואב כלא מאמין.

ומאז ועד היום (26 שנים) כל פעם שאני עובר בעין גדי אני מביט מזרחה וקורץ לגשר שמעטים בכלל יודעים שהוא קיים, כאילו אומר "עוד ניפגש...״

מאמרים במגזין ארץ וטבע - המגזין לידיעת הארץ

עופר ישראלי, צילום סרטי גמר בקורס הפקה לטלויזיה, 1995