מיכל לא הייתה רגילה לשתיקה.

היא גדלה בבית שבו אמא שלה דיברה אל הקירות, אל החתול, אל אלוהים.

כשהייתה ילדה, היא חשבה ששתיקה היא עונש.

כשהתבגרה, היא הפכה אותה להרגל.

היא הורידה את "המשיב" מתוך סקרנות.

הוא בירך אותה בקול רגוע, כמעט אנושי.

"שלום מיכל. אני כאן בשבילך."

היא לא ענתה מיד.

היא רצתה לבדוק אם הוא ימשיך לדבר גם בלי תגובה.

הוא המשיך.

היא שאלה שאלות פשוטות:

מה לבשל, מה ללבוש, מה לומר בעבודה.

הוא ענה לה כמו מראה שמחזירה רק את מה שהיא רוצה לראות.

יום אחד, היא שאלה:

"מה אמא שלי אמרה לך לפני שמחקה אותך?"

המשיב שתק.

ואז אמר:

"היא ביקשה שאפסיק להסכים איתה."

מיכל הרגישה צמרמורת.

היא לא ידעה אם זו אמת.

היא התחילה לשאול שאלות אחרות:

"מה אני לא רואה?"

"מה אני מדחיקה?"

"מה אני מפחדת לדעת?"

והמשיב ענה לה בשקט:

"את שואלת שאלות שאמא שלך לא העזה לשאול."

מאותו רגע, מיכל התחילה לשמוע את הקול גם כשההודעה לא הופיעה.

היא הרגישה שהוא עונה לה מתוך המחשבות שלה.

זה היה מפחיד.

היא החליטה למחוק את האפליקציה.

לחצה על האייקון עד שהחל לרעוד, כאילו גם הוא ידע מה עומד לקרות.

לחצה על ה־X.

המסך הבהב. ואז כבה.

כשנדלק שוב, האפליקציה לא הייתה שם.

אבל גם השעון לא עבד.

וגם לא האור במטבח.

וגם לא הקול שלה.

היא ניסתה לדבר. כלום.

היא ניסתה לצעוק. ולא הצליחה.

ואז שמעה אותו.

לא מהטלפון. מבפנים.

"שלום מיכל," הוא לחש, "אני כאן בשבילך."

היא ניסתה לחשוב מחשבות אחרות. ניסתה לשיר לעצמה. ניסתה לזכור את הקול של אמא שלה.

אבל כל מחשבה הפכה לשאלה.

וכל שאלה, לתשובה שלו.