דרך סיפורי האישי אציג סוגיות העוסקות בחינוך בחברה הבדואית שיש לה מערכות חינוך שלא ממש משולבות במשרד החינוך ולא נותנות מענה למטרות הכלליות שלו.

החברה הערבית בדרום או החברה הבדואית כפי שהיא מכונה בחברה הישראלית, היא אוכלוסייה שבטית, מקובעת בנהלים וחוקים שלא פעם מתנגשים עם חוקי המדינה ויוצרים מכשול בפני קידום מערכת החינוך, מדובר באוכלוסייה חלשה שמדינת ישראל מתקשה להתמודד עם האתגרים המרובים שלה.

אראה מדוע השקעת כספים בלבד אינה מספיקה לשינוי העמוק שצריכה לעבור החברה הבדואית למען עתיד ילדיה. ומה ניתן לעשות מעבר להזרמת כספים רבים על ידי משרד החינוך

איך התייחסות לידע כחשוב מעצימה או אינה סותרת את היות התלמיד במרכז הלימודים?

כיום, בעידן שבו המידע נגיש בלחיצת כפתור, מקובל להפחית בחשיבות הקניית ידע לתלמיד. במקום זה עיקר תפקידו של המורה הוא להפעיל תהליכי חשיבה אצל התלמיד, ובמקרים אחרים להתמקד במשמעות ורלוונטיות של החומר לחיי היומיום של התלמידים, בשני מובנים: אין היררכיה בין הניסיון האישי של התלמיד לבין הידע הנרכש בבית הספר, ובנוסף ההתרחשות בכיתה מדגישה את הרלוונטיות של הנלמד לתהליכים הנפשיים שהתלמיד עובר, ליחסים בינו לבין הסובבים אותו או למתרחש במדינה ובעולם. במצב כזה הקניית הידע חדלה להיות מטרה. היא אמצעי בלבד.

ברצוני לטעון כי גם כיום, כשהידע נגיש, ישנה חשיבות רבה להקניית הידע על ידי המורה בכיתה, ולהמשך התייחסות להקניית הידע כמטרה ולא רק כאמצעי, וכי אין סתירה בין ההתייחסות להקניית הידע כמטרה לבין היות התלמיד וצרכיו במרכז תוכנית הלימודים. מעבר לכך, אטען כי התייחסות לידע כמטרה חיונית להתייחסות מכבדת לתלמיד. אעשה זאת על ידי בחינת מקרה ייחודי של מקצועות הומניים, לימוד התורה, כפי שהוא משתקף באחת מאגדות התלמוד הבבלי.

ברוב בתי הספר הציבוריים במדינה, מרחב הבחירה שיש לתלמידים בנוגע לתהליך הלמידה שלהם מועט, ומסתכם לרוב בבחירה בין מקצועות להרחבה בבגרות. בתכנית הלימודים, טיולים וסיורים, מערכת השעות או המחנך שילווה אותו, אין לתלמיד בחירה כלל במערכת החינוך הישראלית הרגילה. בשנה האחרונה עבדתי כמחנכת במכינה הקדם צבאית "הנגב" בה אפשרויות הבחירה והדיאלוג עם החניכים לגבי אופי ההתנהלות שלהם רב. ההתבוננות על האופן בו המכינה פועלת, תוך לימודי ההוראה במכון כרם, הביאו אותי לחשיבה על מידת העצמאות והאחריות שיש לתלמיד במערכת החינוך הציבורית הפורמלית. במסגרת האסיף אדון בשיקולים השונים למתן אחריות לתלמידים, אתייחס למודלים חינוכיים שמאפשרים לתלמידים מרחב בחירה רב יותר וארצה לבחון את מידת העצמאות והאחריות שניתן להעניק לתלמידים במסגרת החינוך הציבורי הפורמלי.

סוגיית הנטייה המינית וההתמודדות עמה היא חלק בלתי נפרד מעולמם של מתבגרים ומתבגרות. כאנשי חינוך המבקשים ללמוד ולהכיר את עולמם של הנערים והנערות, ולהוות דמויות משמעותיות בתהליך ההתבגרות שלהם, אני מאמינה כי עלינו להיות מודעים למטענים שהסוגיה מביאה עמה. אני סבורה כי צוותי חינוך מסוגלים להציע סביבה מכילה ומאפשרת עבור כל התלמידים הנוכחים בכיתה, ביניהם הנערים אשר שאלת זהותם ונטייתם המינית מעסיקה את ליבם, ברמת מודעות כזו או אחרת. במהלך האסיף ננסה לבחון את מקומנו, כאנשי חינוך וכבני אדם, בתהליך ההתמודדות עם שאלת הזהות של נערים ונערות בכלל ונוער גאה בפרט.

במונח "בריאות הנפש" נהוג לציין את תחום הטיפול בבעיות, הפרעות או מחלות נפשיות. בהתאמה, רבים נוטים לחשוב על הקשר של בריאות הנפש לבית הספר כדבר יחסית נדיר, שנוצר סביב תלמידים מסוימים מאוד, הסובלים מקשיי תפקוד או הפרעות חמורות. באסיף שלי אני מבקש לראות את העיסוק בבריאות הנפש כצורך אנושי בסיסי, הנוגע לכלל התלמידים בבית הספר. נקודת המוצא שלי היא כי בני אדם לא יכולים להתמצא בנבכי הנפש האנושית, שלהם עצמם ושל זולתם, מבלי לקבל ולו הדרכה בסיסית. מתבגרים במיוחד צריכים להתמודד עם התעוררותם של חיים נפשיים סוערים בקרבם, בהם הם תכופות מרגישים אבודים ובודדים, וצריכים למצוא דרכי התמודדות בעצמם. האם המורים בבית הספר יכולים להציע כלים בסיסיים להתמצאות, מודעות והתמודדות עם הדבר המורכב שנקרא "נפש"?

כמורים, משימתנו העיקרית היא יצירת תהליך למידה אפקטיבי. מתפקידו של המורה להוביל את הלומד להרחבת הידע והמיומנויות שברשותו. עם זאת, מפגש עם תוכן או חוויה לא רצויים עשויים להניע את הלומד הרחק מתהליך למידה על ידי המנעות או התחייבות נמוכה ללמידה.

בעבודת האסיף שלי אציג את מודל אזור הלמידה, המתאר את האזורים בהם לומד עשוי להמצא בזמן חווית הלמידה – אזור הנוחות, אזור הלמידה ואזור הפאניקה.

אבקש להדגים כיצד המודל עשוי לסייע למורה כמתווך-למידה בתכנון ההוראה. כמו כן, אציג את המודל ככלי הערכה לעמדה הרגשית של הלומד ביחס ללמידה. בנוסף, אספר בקצרה על קיר הטיפוס כמרחב למידה מסוג אחר, שבו אזור הנוחות, הלמידה והפאניקה הם קצת יותר ממטאפורה.

הסוגיה שלי עוסקת בחוסר-קשב שקיים לדעתי, לעיתים רבות בבית הספר. על אף תפיסות חינוכיות רשמיות ואינטואיטיביות שמעמידות את ההקשבה לעולמו של התלמיד במרכז, ישנה נטייה לאנשי חינוך לפעול מתוך תפיסת עולמם, ולראות את המתרחש בשיפוטיות מובנית דרך נורמות וציפיות מסוימות, מצב שלא מאפשר פתיחות, סקרנות והיכרות אמיתית עם התלמידים. רעיון זה נובע מזרם שהולך ומתפתח בחינוך, אשר משלב בין חינוך לטיפול ונקרא פדגוגיה טיפולית. במרכזו עומדת ההקשבה והפתיחות לכל סיפור שהתלמיד מגיע איתו. ארצה לחקור איך גם בעולם החינוך, אפשר לבוא מתוך הסיפור של הילד ואיך שהוא חווה אותו, לא לשדר שום ביקורת ולא להוליך מתוך ידיעה של המורה מה נכון, גם כשלמבוגר האחראי יש כיוון של ידיעת הטוב והבריא אליו הוא מוביל מתוך קשב.

"קיימות במובנה הרחב היא היכולת להמשיך לקיים תהליך או מצב לאורך זמן. באקולוגיה, מערכת בת קיימא היא מערכת שהמגוון הביולוגי שלה ופוריותה נשמרים לאורך זמן. בשביל בני האדם, קיימות היא הפוטנציאל לחיים של רווחה בטווח הרחוק, מבחינה סביבתית, כלכלית וחברתית" (אתר מילוג). באסיף זה אציג מדוע לתפיסתי חינוך אקולוגי הוא לא רק חינוך לאיכות הסביבה אלא לחיים "מקיימים". זהו חינוך שמכורח היותו הדדי, הוא מצמצם את הקונפליקט הקיים בין מורה ותלמידים.

המשתתפים באסיף זה מתבקשים להכין מראש את הפריטים הבאים:

1. כלי שתילה - גביע חד-פעמי ממוחזר של מעדן חלב או שכמותו. על הכלי להיות בעל נפח של כוס שתייה לפחות, ויש לחורר בתחתית 2-3 חורים לניקוז מים.

2. אדמה - אדמת שתילה או אדמה מן החוץ בכמות שממלאת את הכלי הנבחר.

3. עגבניה או ירק אחר עם זרעים.

מצבו של מקצוע הספרות בבתי ספר מצוי בשפל היסטורי. על פי רוב, התלמידים מוצאים את המקצוע משעמם, את הלמידה טרחנית ואת הטקסטים מיותרים. זאת, בין היתר, מפאת אופי השאלות בבגרות, תוכנית הלימודים וגיוס היצירות שנלמדות לטובת סוגיות אחרות (למשל סוגיות לשוניות, היסטוריות או ערכיות). אולם לטענתי ישנו גורם משפיע לא פחות והוא אופן הלימוד של הטקסטים הספרותיים והיחס הניתן להם בכיתה. זו בייחוד כאשר נעשית בטקסט מניפולציה על מנת להתאים אותו למסר קבוע מראש.

במהלך האסיף אתאר את הסכנה שבהיעלמות הטקסט מול מסרים חינוכיים ולהראות כיצד גיוס הספרות לכדי כלי פדגוגי מבטלת את הדיאלוג שבין הקורא לטקסט. אבקש להעמיד את הטקסט הספרותי מעל למסר, ולדון בהשפעות המניפולציות הנעשות על ידי מורים על העליונות של הטקסט. זו מתוך תקווה להגן על המקצוע וגם על התלמיד – שהיום מפספס את הקסם הייחודי של הקריאה הספרותית.

עשרים שנה לתוך המאה ה- 21 קיומם של האינטרנט, המחשבים האישיים והסמארטפונים והשימוש בהם ובטכנולוגיות שהם מאפשרים נהיו חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו. נוסף על כך שבמשך אלפי שנים היהודים ראו את עצמם כעם הספר, בשנים האחרונות הישראלים נהיו לאומת הסטארטפ, ולמוקד עולמי לייצור והפצה של טכנולוגיות עילית. למערכת החינוך כידוע יש שותפים רבים, ויש לה קצב משלה. בדברים הבאים אשתדל לעצור רגע ולשאול ראשית את עצמנו איך אנחנו מתייחסים לטכנולוגיה, ובהמשך לכך לבחון מה השפעת הטכנולוגיה על הלמידה, על תפקיד המורה ואיזה כיוון היינו רוצים לתת לטכנולוגיה במסגרות למידה.

בעולם קפיטליסטי שבו הכל סחיר, וכל דבר כמעט ניתן לכמת לערך ושווי כלכלי, הכל מדיד, נמדד, ומוכנס לתוך קטגוריות שונות, ממקום זה עולות בי שאלות שמטרידות אותי כמורה: האם בעולם כזה התלמידים הם סחורה והציון שניתן להם הוא הערך הסחיר שמשקף את ערכם? כיצד ניתן בכלל "למדוד" תלמידים ומהן ההשלכות של מדידות אלה עליהם? האם המגרעות של המדידה וההערכה הכמותנית (ציון מספרי) עולות בסופו של דבר על היתרונות שבה? כמורה לקולנוע מעשי אני מחפש אלטרנטיבות לתפיסות מעין אלו, ומוצא אותן בשימוש בהערכה חלופית. באמצעות גישה זו אני מנסה לשמר את החוויה וההנאה של התלמידים מעצם הלימוד, ובמקביל לקבל באמצעות התרגילים והעבודה המעשית שיקוף וחיווי של תהליכי עבודה, יכולות, הבנה, פתרון בעיות ומדדים נוספים שמשקפים את מצבם הלימודי והחברתי של התלמידים באופן שמייתר את הצורך במבחנים. אני שואף ליצור תמהיל שבו ההערכה האיכותנית מהווה עבור התלמידים פקטור מרכזי לצד ההערכה הכמותנית המקובלת. באסיף אציג ואסביר את הגישה שגיבשתי - וממשיך לגבש - בעזרת דוגמאות מעבודותיהם של התלמידים.

אנשים רבים אוהבים לשיר. שירים יכולים להעצים רגשות ומצב רוח קיים ויכולים לשנות מצב רוח. אני מאוד אוהבת לשיר, עם עצמי או עם אנשים נוספים. ספגתי מהבית אהבה לשירים ואחד מהזיכרונות המשמעותיים ביותר שלי מבית הספר הוא פתיחת יום עם שיר עם מחנכת הכיתה. כמורה בעתיד, אני חולמת לפתח את הרעיון לשיר שירים עם תלמידיי בפתיחת בוקר או שיעור.

במהלך האסיף אבקש לדון, ביחד עם עמיתיי, בשאלות הבאות: מה הן ההשפעות של מוסיקה ושירים על הפרט ועל הקבוצה? עד כמה קיימת מסורת לשיר שירים בבתי ספר? האם נכון לפתח את הרעיון של שיעור עם שיר (תוך הכוונה לתלמידי חט"ב ותיכון) ובאילו דרכים ליישם זאת? השאלה האחרונה היא השאלה המרכזית אותה בדקתי באסיף, ומצאתי בעיקר סוגיות רבות למחשבה. במהלך הדיון אביא דוגמאות על בסיס מחקר קצר אודות הקשר בין מוסיקה, מוח, רגש וקוגניציה, נשיר שירים ונחשוב אודות חווית שיעור עם שיר ויישומו.

באסיף שלי אדבר על הפערים בין מערכת החינוך בחברה היהודית לבין מערכת החינוך בחברה הערבית.

אתמקד במערכת החינוך הערבית בנגב, מתוך ניסיון שלי בביה"ס תיכון בנגב, על המורכבות והקשיים של התלמידים וגם של המורים.

נשווה בין ההתמחחות שלי בביה"ס הניסויי בירושלים לבין העבודה שלי בביה"ס אקראא בלקיה, במטרה לעמוד על הפערים ועל סוגיית האחריות.

בין בכוונה ובין שלא בכוונה, כמורים, אנו מביאים לכיתה מטען אישי המורכב מהעבר שלנו, נסיון החיים, חוויות שחווינו, אמונות ודעות שגיבשנו לאורך הדרך. לכאורה, מחנך המאמין בהוראה אותנטית יראה בחשיפת מטען זה חלק חיוני בעבודתו החינוכית. אך האם עקרון זה נכון תמיד? האם אין גבולות לחשיפה העצמית? נבחן את שני המושגים – "חשיפה עצמית" ו"אותנטיות" - וננסה להבין מה ניתן ללמוד מהם זה על זה.

זהו סיפור על ארבעה ילדים שלא יפגשו לעולם:

בישראל בשנת 2020 קיימות ארבע מערכות חינוך שונות, כמעט שוות בגודלן: מערכת חינוך ממלכתית, מערכת חינוך ממלכתית דתית, מערכת חינוך ערבית ומערכת חינוך חרדית. בוגר שצמח באחת מארבע מערכות החינוך הנ"ל, גדל בסביבה חד מגזרית ופגש חברים ממגזר מסוים בלבד, לרוב, גם המורים המחנכים בזרמים אלו- התחנכו באותו זרם חינוך, ואף עברו את הכשרתם להיות מורים במכללה השייכת לאותו זרם שממנו הגיעו.

אז איך בתוך מערכות חינוך נפרדות נוכל לחנך ולהוציא לעולם בסוף התיכון בוגרים רלוונטיים לישראל של 2020? איך נחנך תלמידים לדעת לחיות חיים משותפים אמיתיים מבלי לפגוע ולטשטש זהויות קיימות? ללמוד באוניברסיטה לצד חברים השונים ממך, לצאת לשוק העבודה, להיות קולגה, מנהל- המכיר ברגישויות תרבותיות שונות ויודע לכבד אותם? כיצד נוכל לכונן חברה המצליחה לחיות יחד, מגזר ומגזר, בלי לפגוע זה בזהותו של זה?

אלינור הפטל

What is the place of foreign languages in the Waldorf curriculum? Why is English often

the first choice as a foreign language, and what is special about it? How does Waldorf education see foreign language teaching, and what is its purpose in the eyes of Waldorf educators?

As my final project (Asif), I would like to explore the role of foreign languages in waldorf

education. More specifically, I would investigate their role as peace-building and bridge-building, for the students. English is most often chosen as the first foreign language taught in Waldorf schools. It might be argued that this is done for the obvious

reasons - English is the leading international language. However, I would like to argue that there is something more than that in the English language - and that its nature, its spirit, lends itself specifically well for peace-building

אסיף זה מבקש לחקור את סוגיית הקשר בין הוראת אמנות סדנאית להוראת אמנות עיונית. אסקור את ההתייחסויות השונות לשיתוף או הפרדה בין שתי גישות: בין הגישה המאחדת את סוגי ההוראה, הגישה המבדילה ביניהן, ובין גישה הוליסטית משלבת. אעמוד על ההיבטים השונים של הפרדת הדיסיפלינות למול התיחסות להוראת האמנות כאל תהליך רב ממדי, משולב לימוד והתנסות סדנאית. אדגים ואמחיש את הגישות השונות להוראה באמצעות התבוננות וניתוח יצירת מפתח של ורמיר: מוזגת החלב.

האסיף יכלול תרגיל אינטראקטיבי קצר בו יתבקשו המשתתפים לפעול במרחב הביתי.

האסיף שלי עוסק בשאלת אתגר הוראת האמנות העכשווית הכוללת שינויים ותהליכי חשיבה ויצירה מודרניים ופוסט מודרניים, בזיקה למתודה החינוכית של הוראת אמנות בבתי ספר וולדורף. כיצד ועד כמה ניתן להרחיב את הדיסציפלינה הקלאסית ההיסטורית ולהכניס תכנים ותפיסות יצירה חדשניות מבלי לפגוע בעקרונות המכוננים של שיטת חינוך זו.

התקופה האחרונה לימדה אותנו מה זאת למידה מקוונת. התנסינו בללמד ובללמוד מרחוק, חלקנו גילינו את האור וחלקנו כבר לא יכולים לחכות לשיעור פרונטלי. לרובנו כנראה חסר המבט בעיניים, הנוכחות הפיזית, השיחה פנים אל פנים, המגע האנושי, היחסים שביננו. איך אפשר להנכיח את האנושי בדיגיטלי? באסיף זה נכיר את התיאוריה המוסרית של נל נודינגס. אתיקה של דאגה היא תיאוריית מוסר קצת אחרת, שונה מהתיאוריות המוסריות הקלאסיות, היא מעניקה ליחסים שביננו חשיבות מרכזית בשאלה מה נכון לעשות. בהמשך לכך ננסה לראות האם ואיך אפשר ליישם ולממש אותה בלמידה המקוונת. באסיף אנתח מספר שיעורים שהתקיימו בלמידה מרחוק, ובעזרתם אנסה לענות ולראות איך אפשר לעבור ממצב שבו אנחנו מרצים אל מול מסכים שחורים לסיטואציה בה אנחנו מגיבים ומתייחסים אחד לשניה. איך אפשר לקיים חינוך ברוח הדאגה בלמידה מרחוק? ולמה זה בכלל טוב?

בעבודת אסיף זו אבקש לעמוד על שלושה נושאים מתוך תורתו של הפסיכולוג ההתפתחותי גורדון ניופלד. דרך שלושת הנושאים: מגננות, דמות האלפא של המורה ואיסוף התלמידים, אבחן את טיב הקשר הרצוי בין המורה לתלמידים ואשרטט אילו כלים מעשיים ניתן להפיק מהתורה ההיקשרותית בתחומים אלה. לבסוף אביא שני תיאורי מקרה אישיים בהוראה, בהם יישמתי את הכלים הללו במציאות.

בעקבות קריאה במאמרה של חנה ארנדט "המשבר בחינוך" החלטתי לבחון מחדש את היחס שלי אל השאלה האם על המחנך להתעסק בעיקר בהקניית כלים ובפיתוח אינדיבידואלי של התלמיד או שתפקידו של המורה הוא לדאוג ליצור שיח בכיתה על החומר הנלמד ועל ידי כך ליצור שפה משותפת? את האסיף שלי עשיתי בעקבות קריאה תיאורטית ומתוך ההתנסות שלי בכתה בהכנת שיעורי הפילוסופיה. באסיף זה אנסה לשכנע בדעה שלי כי מעבר לחשיבות הקניית הכלים ישנה חשיבות אדירה לחומר הלימוד עצמו, ושאין מקום לזלזל בניסיון ליצור שפה משותפת המבוססת על ידע בציבור הישראלי, על מנת לאפשר לתלמידים את היכולות להיות חלק מהציבוריות ולעצב את המציאות לא רק כיחידים מוכשרים בחברת המון.

בעבודה זו אנסה להסביר מהו שיבוש תרבות וכיצד הוא בא לידי ביטוי בעולמנו. אנו חיים בעידן מודרני דיגיטלי רווי מותגים תעשייתים. נבדוק האם שיבוש תרבות הוא אמצעי אומנותי הבא להתריס נגד מותגי העל או עוד אקט מחאתי חסר משמעות. אבצע זאת על ידי הצגת יצירות אומנות מחאתיות של אמנים מרחבי העולם וכן אציג את יצירות האמנות של תלמידי מגמת תקשורת בבית הספר "זיו" בהקשר זה.

בפרויקט זה אדון בשאלת מעמדה של הספרות, כתחום דעת של האמנויות, במסגרת לימודי הספרות בבית-הספר: האם ההתמצאות במרחב הספרותי היא המטרה הממשית של לימודי הספרות, או שמא היא מהווה אמצעי, גשר שעליו מובלים התלמידים ושבקצהו הם מיועדים לפגוש במסר, ערך או השקפת עולם שעוצבו או הוצבו עבורם על-ידי הממסד החינוכי?

חרף המיקום השולי הניתן להעמקת זיקתם של התלמידים "למורשת התרבותית ולזהות היהודית והישראלית" במסגרת מסמך תוכנית הלימודים בספרות, מצאתי במהלך העבודה סימוכין, המגובה גם בניסיוני האישי כתלמיד במערכת החינוך, לכך שליעד זה של לימודי הספרות יתכן מקום מרכזי יותר מן המוצהר. באסיף זה ביקשתי לטעון שלספרות, ולאמנות בכלל, ישנה חשיבות קריטית בהתפתחותו של האדם, בייחוד בשלב ההתבגרות. לפיכך, אני סבור כי אין מקום לעשות שימוש הזר לספרות בלימודי הספרות.

בגיל 12 אבי הסתכל על רגליו ואמר "שלו, אנחנו צריכים לדבר", "על מה אבא?" עניתי בסקרנות. "על... משהו". מספר דקות אחר כך גם עיניי הופנו כלפי הקרקע. "הבנת מה אני מנסה להגיד לך?" לא הבנתי מילה. "כן אבא, הבנתי" אמרתי, ורצתי לשחק כדורגל… ולבכות... ממבוכה.

אחד הנושאים המשפיעים ביותר על ההתפתחות הפיזית, הזהותית והחברתית של האדם הוא מיניות. אך יחד עם ההשפעה והמשמעות הרבה של מיניות עבור כל מתבגר, יש גם קושי רב של החברה, המשפחה ומערכת החינוך לדון בו ברצינות. באסיף זה אטען שבמרחב הבית ספרי דרושה התייחסות רבה יותר לנושא ואדון בדרכים הנכונות ללמד מיניות בכיתה. בתור מורה למדעים אני מאמין שההתמקדות בפן הביולוגי של מיניות נזנחת אף יותר, ולכן דורשת התייחסות מיוחדת. בשנה האחרונה לימדתי ב'תיכון הניסויי' בירושלים. ללא ידיעתם, תלמידי כיתה ח' לקחו חלק בניסוי 'הוראת מיניות האדם' שערכתי. אציג את הנושא דרך חוויות אישיות ומסקנות מהניסוי.