בית גולדין בנורדיה  מאת  דני רכט

ברחוב בוקי בן יגלי 6 במרכז העיר ניצב בית דירות ממוצע למראה. פעם, ותיקי מרכז העיר ידעו לספר שכאן נבנה בשנת 1922 הבית הראשון של שכונת נורדיה, הוא בית משפחת גולדין. 

בעקבות מאורעות תרפ"א (מאי 1921) הציף את תל אביב גל של פליטים יהודים שברחו מיפו העוינת, בעיקר מאזור נווה שלום (מנשייה). חברת מחוסרי הדירות שהוקמה כתוצאה מכך יזמה את הקמת שכונת נורדיה. שתי הדמויות הדומיננטיות בהקמת נורדיה היו המחנך הפעיל הציוני חיים בוגרשוב (1876-1963), ממנהלי גימנסיה הרצליה, ומר משה גולדין (1900-1973) מזכיר ועד השכונה החדשה. 

גולדין ושאר חברי הוועד החליטו לקרוא למקום 'שכונת בוגרשוב'. אלא שבוגרשוב התנגד נחרצות להחלטת הוועד. אולי בגלל שהיה איש צנוע ואולי בגלל שחשב שבגילו אז (46) עוד מוקדם להנציח את פועלו (בוגרשוב נפטר בשיבה טובה בשנת 1963 כשהוא בן 86).  

בוגרשוב הכיר היטב את מנחם אוסישקין (1863-1941) שאך מונה לעמוד בראש הקרן הקיימת. כששיחות ושכנועים לא עזרו יזם בוגרשוב אגרת מאוסישקין אל חברי הוועד ובה 'בקשה' שהשכונה החדשה תיקרא על שמו של המנהיג הציוני מכס נורדאו (1849-1923) שנפטר בפריז באותם הימים. חברי הוועד לא יכלו להתנגד לבקשתו של אוסישקין מאחר והקרן הקיימת היתה זו שרכשה את הקרקע עבור שכונתם והם נאלצו להענות לבקשה, אלא שמשה גולדין לא ויתר. הוא הכין שלט 'רחוב בוגרשוב' ותלה אותו לצד הרחוב הראשי בשכונה. בוגרשוב לא יכל למנוע זאת אך בתגובה הוא עיברת את שמו לבוגר וטען שאין לו שום קשר לרחוב שנקרא 'בוגרשוב', טענה שלא שכנעה אף אחד.

הראשון בינואר 1900 לא רק עמד בפתח מאה חדשה. באותו יום נולד בעיר אודסה (אז ברוסיה הצארית) משה, בנם של הרב אברהם מרדכי גולדין (1871-1938) ורעייתו איטה. בשנת 1905, ימי העליה השנייה, עלתה כל המשפחה לארץ ישראל. אולם חמש שנים אחר כך קיבל הרב משרת רבנות ברובע סלובודקה והמשפחה חזרה לאודסה. בפתח העליה השלישית (1919) הביאה האוניה 'רוסלאן' איתה לארץ את שלושת בני הרב גולדין. משה נפצע כאשר היה בין מגיני העיר העתיקה בירושלים (1920). לאחר שהחלים חזר אל נווה שלום (מנשייה) ועבד כמחנך במעון לילדים יתומים אשר פעל בבתי פיינגולד. לאחר הפרעות (מאי 1921) יזם את הקמת החברה לבניין למחוסרי דירות ושימש כמזכיר החברה (בוגרשוב מונה ליו"ר). 

בט"ו בשבט תרפ"ב (13 בפברואר 1922) התקיים טקס הנחת אבן הפינה לבית גולדין, הבית הראשון שנבנה בשכונת נורדיה. גולדין הצעיר הפעלתן שימש בשנים 1921-1924 כמזכיר נורדיה וליווה את כל התהליכים שהביאו להקמת השכונה. במקביל, הוא היה ממייסדי הסתדרות השכנים (אשר יזמה את הקמת שכונות שכנים א' ושכנים ב'). בחודש מאי 1924 נישאו משה ובחירת ליבו חנה, בתו של מוכתר שכונת נווה שאנן בחיפה. שנה אחר כך (1925) עלו לארץ (בפעם השניה) הוריו של משה והשתכנו בבית הבן בשכונת נורדיה. בשנת 1926  מונה האב לרב שכונות נורדיה ומרכז בעלי מלאכה ולחבר בית הדין של הרבנות הראשית בראשות הרב יצחק אברהם הכהן קוק. באותה שנה החל הבן לעבוד כמזכיר 'בת גלים', שכונה חדשה בחיפה אשר הוקמה אז בסמוך לשפת הים. בתפקיד זה כיהן עד שנת 1931, אז חזרה המשפחה לתל אביב והוא ניהל  במשך שנתיים את בית החרושת למצות של משפחת זליבנסקי בשכונת החרושת. נכון לשנת 1936 גרו בבית גולדין הרב אברהם (בן 57), רעייתו איטה (57), הבן משה (33), רעייתו חנה (33) וילדיהם.

בראשית כהונת הרב גולדין כרב שתי השכונות שימשו צריפים בשכונות אלה כבתי כנסת זמניים. בהמשך היה הרב גולדין בין היוזמים להקמת מבנים קבועים לבתי התפילה: בית הכנסת הכללי לנורדיה ובית כנסת גאולת ישראל בשכונת מרכז בעלי מלאכה ואף זכה לחנוך אותם. הרב גולדין היה מתומכי בית הספר החרדי אהל יעקב אשר החל לפעול בשכונה בשנת 1929 בקרבת בית הרב. שנים אחר כך נוספה קומה שניה לבית הספר והיא נקראה לזכרו. הרב גולדין נפטר בבית החולים הדסה בראשית שנת 1938 לאחר מחלה קשה והובא למנוחות בבית העלמין ברחוב טרומפלדור. בהמשך בנו משה עיברת את שם המשפחה לזהבי. הוא  הלך לעולמו בשנת 1973 ונקבר בבית העלמין קריית שאול. 

אברהם גולדין באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו:

הרב אברהם מרדכי גולדיןמנולד בסלוצק (רוסיה הלבנה - ליטא בשנת תרל"א (1871). לאביו ר' פינחס גולדין (משפחה מיוחסת של תלמידי חכמים וסוחרי מניפקטורה) ולאמו זלדה. התחנך בישיבות ליטא המפורסמות והיה תלמידו המובהק של הגאון "הרידבז'" (רבי יעקב דוד בר' זאב וילבסקי. ראה את הערך שלו בכרך שלישי בעמוד 1466. מחבר הפירוש על תלמיד ירושלמי) והוסמך אח"כ על ידו.

בשנת תרנ"ו (1896) נשא לאשה, בהמלצת הרידבז', את איטקה , בתו היחידה של הסוחר והתעשיין הנדיב באודיסה ר' אליעזר חיים קרול. לאחר נשואיו עבר לגור באודיסה ונכנס לעבוד בעסקי המשפחה שנקראו אז "די שרויטניקעס" על שם בית החרושת שלהם "שרויט" לתעשיית כדורי עופרת קטנים וגדולים לרובי ציד ולאיזון מנורות (נברשות) תלויות.

ביתו היה פתוח לרווחה לרבנים ולומדי תורה. בין המתאכסנים בביתו היה הגאון הרידבז' אב"ד סלוצק. בשנת תרס"א (1901) הוסמך להוראה ע"י הרבנים הגאונים ר' יוסף שלפפר מסלונים, ר' חיים סו לובייצ'יק מבריסק, הגר"א מפרוזינא ועוד. לא עסק ברבנות והמשיך לעזור לחותנו כשותף בעסקי בתי החרושת וכן פתח בית חרושת משלו לייצור שמנים ובית חרושת כימי.

בשנת תרס"ה (1905) עם העליה השניה עלה עם חותנו ובני משפחתו לארץ. כאן זכה להתקרבות גדולה מצד הרב הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל (רבה של יפו אז. ראה הערך שלו בכרך ראשון, בעמוד 66), שהושיבו כחבר בית דין צדק שלו ביפו (ת"א טרם נוסדה) וכן הוסמך גם ע"י הרב הגאון ר' שמואל סלאנט זצ"ל מירושלים. באותה שנה עלו כ-50 נפש מבני המשפחה המסועפת לארץ ובכללם גם משפחות קרול וגולדין, והתיישבו ביפו. קיום המשפחה בארץ היה על הכנסות בתי החרושת באודיסה. עם פרוץ משבר חמרי בבתי החרושת נאלצו ב-1910 לחזור לאודיסה עד עבור זעם.

בשנת תרס"ה (1905), לשם נתינת חינוך מתאים לבניו, יסד עם חותנו ועסקני ציבור חרדים מחברי אגודת "אחוה", בית ספר דתי-לאומי שבתור מורה ראשון הוזמן ר' אברהם ליואי, שבהמשך התפתחותו נקרא בשם בית ספר "תחכמוני". עם חזרו לאודיסה נתמנה בשנת תר"ע (1910) לרב מטעם הקהילה באיזור סלובודקה באודיסה ואח"כ גם באיזור "השוק החדש". בשנת תרפ"ה (1925) עלה לארץ שנית והצטרף לשלושת בניו, יצחק, משה ויוסף, שהיו כבר בארץ (חזרו אליה עם פתיחת העליה השלישית המאורגנת באניה "רוסלאן" בחנוכה תר"פ, 1919).

בשנת תרפ"ו (1926) נתמנה ע"י הרבנות הראשית בתל-אביב-יפו לרב בשכונות נורדיה ומרכז בעלי מלאכה, וחבר בית הדין לצדק של הרבנות בתלאביב-יפו, השתתף בכנס הרבנים הראשון שיסד את הרבנות הראשית לארץ ישראל שבחר ברבנים ר' אברהם יצחק הכהן, קוק והרב יעקב מאיר בתור רבנים ראשיים לרבנות הראשית לארץ ישראל.

היה נשיא הכבוד של בניין בית הכנסת "גאולת ישראל" ברחוב מרכז בעלי מלאכה. עסקן פעיל ב"משמרת שבת". מבוני תלמוד תורה "בית יעקב" ברחוב המליץ 3, וגזברו, שדאג לפיקוח על תכנית הלימודים והאמצעים הכספיים. סייע לרבנים ועולים מרוסיה, היה חביב ונערץ ע"י תושבי השכונות והעיר. נודע כדרשן ומטיף שדבריו מצאו תמיד הד באוזני שומעיו.

מטבעו היה נחבא אל הכלים, שתקן ועניו, עשה את מעשיו הטובים בהצנע לכת ללא רדיפה אחר הכבוד. נפטר בתל-אביב, ב' שבט תרצ"ח (4.1.1938) והובא למנוחות בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתלאביב. על שמו נקראה ספריה תורנית-מדעית באולם בית הכנסת הכללי, שם כיהן כרב ב"נורדיה" רחוב בוגרשוב 63. כן הוקמה קומה שניה בתלמוד תורה "בית יעקב" ברחוב המליץ 3 בתל-אביב שהוקדשה בתור ביתכנסת על שמו ולזכרו בשם "אהל אברהם" לתפילה וללימודי קודש.

שלושים שנה כיהן בקודש כרב ומורה הוראה 17 שנים באודיסה ו-13 שנים בתל-אביב כחבר בית דין צדק במשרד הרבנות ורב בשכונת "נורדיה" ו"מרכז בעלי מלאכה". צאצאיו: יצחק ראה את הערך שלו בכרך זה); משה, יוסף (ראה את ערכיהם בכרך זה); חיינה, זלדה (זילפה) אשת ד"ר אלכסנדר ברש (מרצה בכיר באוניברסיטת תל-אביב למדעי טבע).

משה גולדין באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו:

משה גולדין-זהבי נולד באודיסה (דרום רוסיה) בט"ו בשבט תר"ס (1.1.1900). לאביו הרב אברהם מרדכי גולדין (מטובי הרבנים באודיסה ובתל-אביב) ולאמו איטה בת ר' אליעזר חיים קרול (בעל בתי חרושת באודיסה. בחנוכה תרס"ה עם העליה השנייה עלה יחד עם כל בני המשפחה - הוריו, סבא, סבתא, אחים ואחיות. בשנה זו (העליה השניה) עלו כ-50 איש מבני המשפחה המסועפת לארץ ישראל והתיישבו ביפו.

את חינוכו קיבל בבית ספר מיוחד מסורתי ללימודי קודש וחול שנקרא אח"כ בית ספר "תחכמוני". שנוסד ע"י סבו יחד עם מספר עסקנים חרדים מבני העיר. קיום המשפחה בארץ היה על הכנסות בתי החרושת באודיסה של הסבא ר' אליעזר חיים קרול הנ"ל שנשאו רווחים ואשר הועברו ליפו לשם קיום המשפחה ולרכוש אדמה לנטיעת כרמי שקדים וענבים ומעט זיתים בפתח-תקוה "הדר ב'". השתדלותו של הסבא לקבל רשיון מהשלטון הטורקי להקים תעשיית "שרויט", (כדורי עופרת קטנים) כסניף החרושת באודיסה - לא הצליחה.

בשנת 1910 עם פרוץ משבר חמרי בעסקי התעשיה וההכנסה לא הספיקה לקיום המשפחות ביפו ובאודיסה נאלצה המשפחה לחזור לאודיסה באופן ארעי עד יעבור זעם. בשנים 1913-1915 בוגר בית ספר טכני "טרוד", המחלקה למכונאות כהכנה לחזור לארץ. בשנים 1916-1919 למד בטכניון - המחלקה למכונאות.

בשנים 1912-1914 היה ראש קבוצת צעירים ציוניים שהייתה מלווה ועוזרת (בהעברת) יהודים שומרי מסורת הנוסעים לארץ ע"י העברת חפציהם בימי שישי וערבי שבת להגיע לאניות. כידוע היו האניות מפליגות מאודיסה והסידור נעשה ברשיון מיוחד כדי למנוע חילול שבתות לעבור מריכוז האכסניה "זלדיץ". בו התרכזו הנוסעים לארץ ישראל. מרכז זה היה עוזר גם בסידור דרכונים לנסיעה. בשנת 1915 מייסד ויו"ר אגודת "התחיה" (בעזרת קריבוי, גזבר ואחרים) להפצת השפה העברית. מייסד שעורי ערב לעברית ומורה בהם שלא על מנת לקבל פרס. עד שהצטבר סכום כסף כדי שיוכלו להזמין מורים בשכר.

עם הגיע הפליטים היהודים לאודיסה שגורשו מערי וכפרי מושבתם עם התקרב גבולות המלחמה עד מרחב מסויים מהם בפקודת ממשלת הצאר ניקולאי. התגייס עם חבריו לעזרתם באמצעות הוועד המיוחד שנבחר למטרה זו. אורגנו קבוצות חברים לקבלתם בתחנות הרכבת, סידורם בדירות, אוסף בגדים וכספים לשם קיומם. בשנת 1916 נבחר ליו"ר סניף "צעירי ציון" בדרום אודיסה ומועדון אגודת "התחיה" ברח' רזומובסקי 8, לאספות ופעולות חברותיות וכו'. ב-1917 עם הצהרת בלפור היה ממארגני התהלוכה הענקית רבת הרושם באודיסה, ועמד בראש המחלקה הטכנית שלה: תלמידי בתי ספר טכניים, פועלי בתי חרושת שהוו חלק גדול וניכר ועשתה רושם כביר והשפעה רבה על תושבי אודיסה.

ב-1918 עם הגיעם של כמה מאות מתושבי צפת ויפו שהוכרחו לרגל מצב המלחמה והרעב בא"י לעזוב את בתיהם ודרך סוריה וקושטא הגיעו לנמל באודיסה, בתקופה בה נמצא הצבא האוסטרי שם. בתקווה כי בתור נתיני אוסטריה יוכלו להגיע אל קרוביהם באוסטריה ולא לסבול חרפת רעב. לאחר שנסיון זה לא הצליח, נאלצו להישאר באודיסה. הארגונים של חברי "התחיה", "צעירי ציון" ואחרים, העבירו אותם מהנמל, ששם סבלו מקור ומגשמי הזעף ללא כל עזרה שהיא, והעבירום למקומות שונים וביחוד לקסרקטיני החיילים האוסטריים שהתפנו בדרך לפונטאן, מעונות קיץ בפרברי אודיסה, שחלונותיהם (הזגוגיות) נהרסו כתוצאה מההתפוצצות החזקה במאגר התחמושת של הצבא בסביבות העיר, ובו בזמן הודיעו לוועד הקהילה על המצב לשם אירגון וגיוס רופאים, אחיות, סטודנטים לרפואה ועסקנים שונים, לבוא לעזרתם, ולמרות הטיפול המסור והקשה בהם לא החזיקו רבים מהם ונפטרו.

יחד עם חבריו הצעירים טיפלו בהם ובחוליהם יומם ולילה. מרוב התאמצות הלה ואחרי שהבריא והמשיך בטיפול ואירגון ועד פליטי א"י לשם החזרתם הביתה (לארץ), היות ופליטי צפת ויפו היוו את הגרעין והיסוד לאירגון זה. וע"י כך יזם ואירגן את פתיחת העליה השלישית המאורגנת הידועה בשם "עליית רוסלאן" האנייה הראשונה שהעלתה כ-700 יהודים - ביניהם את פרופ' יוסף קלויזנר, ד"ר משה גליקסון. ד"ר חיים יסקי, פרופ' ד"ר אריה דוסטרובסקי ועוד. האניה הגיעה לנמל יפו עם הדלקת הנר השלישי של חנוכה בכ"ז כסלו תר"פ (19.12.1919) לפי דרכונים: בעברית, רוסית וצרפתית, שלפיהם גם השתחררו מהשירות בצבא הרוסי, ואף היו כאלה שקיבלו בדרכונים אלה מזון מהמשרד הממשלתי פוניבז' שעזר לשבויים ופליטי המלחמה.

הטיפול באירגון עליית "רוסלאן" ערך כשנה וחצי. קיבלו רשיונות לצאת מרוסיה גם בימי שלטון "הבולשביקים" וגם בימי שלטון "הלבנים" שכתמורה הוכרחו להעלות אתם גם 13 "בוגומולצים" רוסים, אנשי קדושה פרובוסלביים ליפו. ביזמתו ובהוצאות סבו ר' אליעזר חיים קרול הדפיסו את הדרכונים התעודות הנ"ל בשם ועד פוליטי א"י לשם החזרתם הביתה לא"י, בשפות עברית, רוסית וצרפתית והנ"ל נתנו תוקף לתעודות אלה כנ"ל. כאמור, ב-1919 עלה יחד עם שני אחיו (חזרו) לארץ.

ממארגני ויו"ר הסתדרות הסטודנטים בארץ (סטודנטים מחו"ל - לפני היווסדה של האוניברסיטה העברית בירושלים (ז' ניסן תרפ"ה - 1.4.25 הפתיחה הרשמית). בשנת 1920 בא' דחול המועד פסח תר"פ במאורעות שפרצו בירושלים, אחר השתתפות בהגנה בעיר העתיקה נפצע קשה בראשו יחד עם חברו אהרן דוכובני, (מעולי "רוסלאן") שנמצאו בקרבת "הכותל המערבי". אחרי שמשתתפי התהלוכה המסורתית הערבית (בעיקר משכם ומחברון) של "נבי-מוסה" (ביקור ליד קברו של משה רבנו, בדרך מירושלים ליריחו - לפי שהם קבעו), ובעברם על ידם חשבו אותם למתים, וכך לא נגעו בהם. בעזרת שוטר ותושבי הרובע היהודי הועברו לבית כנסת של ר' "יוחנן בן זכאי" ומשם לבית החולים "ביקור חולים" בעיר העתיקה ומשם לבית החולים "הדסה". שם נותח בראשו והבריא. מנהיג הישוב, הרב קוק אמר לו אז: "בדמיך קנית את הארץ". כמו כן ביקרו אותו ד"ר ח. ויצמן, נחום סוקו לוב , והמושל סיר רונלד סטורס. ממארגני הסתדרות יהודי א"י יוצאי רוסיה במשרד העיר ליהודי יפו-ת"א, ויצירת קשר לקבלת ומסירת דרישת שלום לקרובים באמצעות מוסדות כאלו בלונדון ובניו-יורק.

מחנך "מעון הילדים" (יתומים) בבתי פיינגולד בנוה שלום ביפו. ב-1920 היה ממארגני קורסים למדידה ולמשפטים בתל-אביב. ב-1921 ממודדי השטח ג'בליה בגבול בת-ים (בית וגן) יחד עם המהנדס נחום פפר אף השכנים הערבים הפריעו ורגמום באבנים. כשפרצו מאורעות ראשון למאי 1921 ביפו, והוא ואחיו - תושבי יפו, נאלצו לעבור לת"א, יחד עם שאר תושבי "מנשיה" (נוה שלום), התרכזו בחצר הגימנסיה העברית הרצליה.

ממארגני ועד איחוד השכונות (נוה שלום, נוה צדק, נורדיה, נחלת יצחק, נוה שאנן, שכונות התימנים, מאה שערים). ב-1921 ממייסדי חברת בניין בתים למחוסרי דירות ביפו-ת"א והיה מבוני שכונת "נורדיה" בתלאביב על אדמת קק"ל. יחד עם ד"ר חיים בוגר (אז בוגרשוב) היו"ר, והוא בתור מזכיר החברה והשכונה שהיא כיום במרכז תלאביב.

היה חבר הוועד הפועל של ועדת הבחירות לעיריית תל-אביב, המועצה הראשונה, ונבחר לאחד מ-3  החותמים על כל כרטיסי-הבוחרים לעיריה (בשם ועד איחוד השכונות). בשנים 1921-24, מזכיר חברת "שכונת נורדיה" (בתים) בתל-אביב והסתדרות השכנים.

בר"ח אייר תרפ"ד (5.5.1924) נשא לאשה את חנה בת בצלאל יעקב טורוק. בשנים 1924-25 מזכיר ומוכתר חברת שכונת "נוה שאנן" בחיפה. סידור צינור הספקת מים לשכונה, גמר הכביש מהעיר לנוה שאנן וסידור תחבורה של אוטובוס של השכונה ביזמת היו"ר ש. בן-בסט . ב-1926-31 מזכיר ומוכתר חברת שכ בת-גלים בחיפה.

ב-1932-34 מנהל "בית חרושת למצות דוד זליבנסקי ובניו" בתל-אביב. ב-1934-40 עד היום שאיטליה הצטרפה למלחמת העולם השניה (10.6.1940) היה בהנהלת החברות האיטלקיות לאניות "לויד טריאסטינו", "איטליאן ליין" ו"לאדריאטיק" ומלא תפקידים: מזכיר ומנהל הפנקסים הראשי של החברות. הנהיג, בהסכמת המנהל א. הוכדורף, את הקורספונדנציה בעברית עם הלקוחות בארץ. המשרד נסגר ב-10.6.1940 ע"י השלטון הבריטי עם היכנס איטליה למלחמה נגד בריטניה וכו'.

הנתינים האיטלקים, ומובן גם פקידי המשרדים האיטלקים הנ"ל נאסרו והוא ביניהם, ונשלחו למעצר ב"מזרע" (צפונית לעכו), ושוחררו כעבור שבוע ימים יחד עם ה"ה אנצו סירני, ד. סרבדיאן סיניגליה וכו'. רק עם קום המדינה נפתחו המשרדים מחדש וחזר לעבודתו, ובהגיע לגיל 60 יצא לגמלאות.

בשנים 1942-43 היה מרכז מפעלי התעופה בא"י ואירגן חוגי תעופה לתלמידי בתי-ספר ושעורים למורי המלאכה בבתי הספר בבניית מודלים של טייסנים לשם תקנתם לתלמידי החוגים. ב-1943 ב"חברת פיתוח ובנין בא"י" יחד עם המהנדס מרדכי קריתי שמכרה חלק מעזבון יצחק ליב גולדברג - גבעת הר נפוליון לעירית תלאביב לשם יצירת גן עירוני וחלק לחברת "עלית" לשם הקמת שיכון לפועלים.

צאצאיו: גלעדה אשת המנהדס ראובן לוי (ילדיהם :אהוד, נאוה, מיכל); אחיעזר גולדין-זהבי (אשות אביבה בת מנשה יולביץ (ילדיהם: עמיהוד, אמירה) .