בית משה וילנר  מאת דני רכט

שכונת נווה צדק היא כידוע השכונה העברית הראשונה שהוקמה מחוץ לגרעין העיר יפו. שמו של איש הציבור רב הפעלים שמעון רוקח (1863-1922) נחרט בהיסטוריה העירונית כמייסד השכונה. ביתו עדיין ניצב ברחוב הקרוי על שמו (בית מספר 36). מעט מאוד ידוע על מייסדי השכונה האחרים. לדוגמא, מה ידוע לנו על משה וילנר שהקים את ביתו בסמוך לביתו של רוקח? (הכתובת כיום היא רחוב רוקח 32).   

משה שמואל וילנר (1869-1938) נולד בעיר וילנה (ליטא כיום). אביו שמריהו, כיהן כראש ישיבה חשוב בעיר זו. וילנר רכש השכלה יהודית מסורתית ב'חדר' ובישיבת מיר. בגיל שבע-עשרה עמד לקבל הסמכה לרבנות, אלא שהוא נתפס לרעיון הציוני, מה שהביא אותו לסטות מהדרך הרבנית אליה יועד ולעלות ארצה. בשנת תרמ"ו (1886) עלה וילנר לארץ. מסלול עלייתו כלל הפלגה מאודסה אל איסטמבול וממנה לאלכסנדריה. בארץ היה וילנר ממייסדי שכונת נווה צדק. בניית השכונה החלה בשנת  1887  ביוזמת אגודת 'עזרת ישראל'. הוא נשא לאישה את אסתר בת מרדכי. ולפרנסתו ניהל חנות לממכר רהיטים ביפו.

וילנר כתב חיבורים בעלי עניין רב אודות ראשית התפתחות היישוב העברי החדש בארץ, וכן חיבר ספר תורני פורץ דרך. הזכרונות שפרסם ב'ידיעות עיריית תל אביב' הן מקור מידע חשוב על שנותיה הראשונות של שכונת נווה צדק. וילנר זכה לחזות בצמיחתה ושגשוגה של תל אביב הגדולה. בשנותיו האחרונות היה חולה והתגורר בדירת בתו מלכה אשרמן בבית ליבלינג ברחוב אידלסון. מלכה, בוגרת המחזור השני של גימנסיה הרצליה, נישאה ב-1921 לרופא פרופסור יוסף (גוסטב) אשרמן ובהמשך טיפלה באביה החולה. הוא נפטר בתל אביב בי"ט בתמוז שנת תרצ"ח (18.7.1938) והובא לקבורה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור. על קברו הספיד אותו ראש העיריה ישראל רוקח (1896-1959), בנו של שמעון רוקח. 

עם הקמת השיכון העירוני על אדמת זבלאווי (לימים שכונת יד אליהו) והקמת בית כנסת מרכזי בשכונה החדשה, שכנע הרב איסר יהודה אונטרמן (1886-1976) שכיהן אז כרב הראשי האשכנזי של העיר את הגברת אסתר, אלמנת משה וילנר, לתרום תרומה נכבדה לבניית בית הכנסת החדש לזכרו של בעלה. 

זכרונות משה וילנר כפי שפורסמו בידיעות עת"א  15.09.1938

רבת מכשולים ונדודים היתה דרכי מוילנא, דרך אודיסה, איסטמבול ואלכסנדריה של מצרים. שבועות ארוכים מאד טולטלתי על ספון אוניה דלה, עד הגיעי למחוז חפצי העיר יפו, שער ארצנו ביום חורף, ערב חג השבועות שנת תרמ"ו. תוהה ומשמים הייתי מהלך בחוצות יפו. קויתי למצוא בה ישוב יהודי מרוכז, ועייני תרות ומחפשות אנה ואנה. וללא כל סימן. האוכלוסיה היהודית הקטנה שהיתה בימים ההם ביפו פחותת ערך היתה ולא ניכרה מן הסביבה אף במשהו. לא היה במה להבדיל ולהבחין את בני עמי מבין שכניהם הערבים לא בבגדיהם, לא בלשונם, לא במראה פניהם ואף לא בהליכות חייהם. מעורבים היו בעם הארץ ואין מבדיל. רגש אכזבה לפפני למראה עדת ישראל ביפו בימים ההם. לאחר שהותי ימים מספר ביפו, שמתי פעמי לעיר הקודש ירושלים. הנסיעה מיפו לירושלים לא היתה קלה ופשוטה, שני ימים ולינת לילה בפונדק ערבי קטן על אם הדרך, טלטולים על גבי שקים בעגלת משא רתומה לסוסים. בדרך נגלתה לעיני ארץ יהודה בשממתה, סלעים ערומים וגבעות חשופות כציוני קברים על תרבות קדומה. ורוחי נעכרה בקרבי.

גם בירושלים לא מצאתי שלווה לנפשי, ולאחר סיור קצר בין חורבותיה וסמטאותיה חזרתי ליפו. המקרה אנה לי בדרכי אחד מיקירי ירושלים והוא בחור צעיר ונלבב, מלא איל ושוחר פעולה, שמעון רוקח שמו, אשר אוה לי את יפו למקום מושבו ופעולתו. בהיכרות ראשונה נקשרנו מיד זה לזה בקשרי ידידות אשר לא נותקו עוד. מני אז נסבו שיחותינו בפגישותינו התדירות רק על ציר אחד, והוא: חיי אחינו דרי יפו, פזורם וטמיעתם  בין השכנים ודבר הצורך להוציאם ולהרחיקם למרחב מתוך הסמטאות העקלקלות והצפפות, לתקן ולשפר את תנאי חייהם. וכך צף הרעיון בדבר יסוד שכונה עברית נבדלת מחוץ ליפו.          

ובאחד מערבי האביב שנת תרמ"ו נזדמנו לפונדק אחד כמה מיהודי יפו ושמעון רוקח בראשם. והוצעה בפומבי ההצעה ליסוד שכונה. רוב הנאפסים הססו בדבר והביעו בגלוי את חששותיהם:  מה אנו ומה כחנו, כי נהין להתרחק מישובה של העיר יפו. אשר עין הרשות פקוחה עליה? והיה אם נתרחק מן העיר ובאו השכנים והכו אותנו נפש לילה. אולם גברה יד העקשנים ואנשי המעשה, ולאחר חלופי דברים ממושכים באותה אספה היינו לאגודה אחת, אף בחרנו ועד שיעמוד בראש הפעולה. הועד רכש באמצעות המנוח אהרון שלוש ז"ל שטח קרקע בצפונה של העיר יפו, אשר חולק לחמישים מגרשים. כל מגרש בן ארבע מאות אמות. מכל ארבע רוחותיו היה מנותק השטח מכל ישוב, אי מבודד בתוך ישימון. מסביב רק ערימות חול גבוהות ומשאות מגיעות עד לים. גפני פרא, שיחים וברקנים משתרעים למרחקים , ואהלי בידואים - כמחרוזת מכל עבר. אולם מה כל אלא לעומת הרצון הכביר לתקיעת יתד בקרקע ולבניין, אשר מילא את כל ישותנו?

וכבר בשנה הראשונה נגשנו להקים את עשרת הבתים הראשונים. למעשה נבנו רק שמונה כי שניים מן המיסדים לא השיגו את האמצעים הדרושים לבניין. על שמונת המתיישבים הראשונים נמנו: האחים אלעזר ושמעון רוקח, אהרן שלוש, ר' מאיר המבורגר והד"ר שטיין - זכר כולם לברכה. זה היתה ראשיתה של השכונה נוה-צדק. אשר קדמה לתל-אביב. ובשנה תרפ"א סופחה אליה ונעשתה לחלק ממנה. 

בהרבה יסורים והרפתקאות עלה לנו תענוג ההתנחלות בששכונה נבדלת. מלבד מעוט האמצעים, גבר עלינו לחץ השלטון התורכי. שלטון זה לא אבה לאשר בספר האחוזות את מקנת הקרקע. והיה הכרח לקנותה על שם איש פרטי, ראובן בלטנר, אך בטרם נגמרו כל הצדדים הרשמיים חלה האיש מחלה אנושה, וכל הקניה עמדה בפני סכנת בטול. הלכו והביאו את הד"ר שטיין, שהיה אז בחברון, והלה אגב טפול בחולה הצליח להוציא מידו את ספר המקנה שהיה הקושן של נווה צדק. אולם בזה לא נגמרה הפרשה, כי הכסף 2000 נפוליאונים, סכם עצום בימים ההם, לווה המתווך מאת הקונסול האוסטרי ביפו, בחור ארמני, ומכיון שהלה לא נתן אמונו בערבים החדשים, ביקש לסכל שוב את הקניה. וכך היתה זרועה דרכם של בוני נוה צדק מכשולים ואבני נגף, עד אשר זכו והגיעו לחנוכת שמונת הבתים הראשונים.

וזה מראה השכונה בראשיתה: צפופים, דחוקים ודבוקים זה בזה היו הבתים. בין בית לבית נקשר חבל מתוח, ובקצהו פעמון. החבל עבר את כל שמונת הבתים והיה כעין טלפון פרימיטיבי. במקרה של גניבה או סכנה בבית האחד, ימשכו בפעמון וכל השכנים יחושו לעזרה.

שאלת השמירה בלילות היתה בראש דאגות השכונה כי בה היה תלוי קיומה. הלילה הראשון ללינה בשכונה היה ליל שמורים. אף אחד מבין שמונת המתישבים לא העיז לעלות על משכבו, כי אכן רק הספיק הלילה לפרוש כנפיו, והשכנים מבני עם הארץ באו לבקר אצל 'היהוד' שכסף תועפות להם. למחרת נתאספו המתישבים והחליטו, כי לילה לילה יצאו שני זוגות שומרים, בשתי משמרות. ואכן, לא עבר לילה בלי התנגשות בגנבים, המועדים גם לרצוח נפש. עינם היתה בעיקר לביזה, אבל אוי למי שהעיז לעמוד בפניהם. הנשים, שפחדו להשאר לבדן בבתים רדפו אף הן אחרי הגנבים, כשעולליהן בזרועותיהן, כך נשנה הדבר לילה לילה עד אשר עייפו מתישבי נוהיצדק, כי השמירה התמידית גזלה את עתותיהם ומנוחתם לילה, ואת אפשרות העבודה יומם, ויהיו נאלצים לשכור שומר קבוע, ערבי, ורובה על שכמו. אולם הגנבים מבני עמן סבבוהו במרמה עוד בלילה הראשון לשמירתו:הם התחפשו כאנשי צבא השלוחים, כביכול, מטעם הרשות לפקח על השומר אם אינו עושה מלאכתו רמיה, נטלו ממנו רובהו כדי לנסותו, סתמו את פיו וכפתוהו, ואחרי כן גנבו בשכונה כאוות נפשם ולגלגו על היהוד ועל שומר-ראשם, ושוב סכלו את עצת המתישבים.

טרחו אנשי נוה צדק ומצאו שומר אחר לשכונה, אף הוא כמובן ערבי, בעל מוניטין ועבר עשיר מאד. אם כי עול ימים היה, כבן 25, אבל כמספר שנותיו מספר קרבנותיו עד אז. כה העידו עליו יודעיו ומכריו הערבים וכך העיד עליו הוא עצמו. בחירתו לשומר נוהיצדק כונה תחלה היתה בה, למען ישמעו וידעָו הגנבים כי אחסן ברבר בתוכם - וייראו. ואמנם נסו הגנבים כעכברים מן השכונה. אך שוב נתעוררו חששות פן יפגע השומר הזה במתנפלים ובקשו אחרי כן מידי היהודים את גאולת הדם... על-כן החליטו, כי לילה לילה ילוה על השומר בעל המוניטין אחד מדרי השכונה וישמור מעשהו. אך גם זה לא הועיל ועד מהרה החליפוהו באחר, ואת האחר באחר, עד שלבסוף פנו לעזרת הממשלה, באמצעות הקונסולים, וזו העמידה עשרה אנשי- צבא תורכים להגן על נוה-צדק.

וכך הלכה השכונה וגדלה לאט לאט. גם דור חדש נוסף למשפחות המתישבים, ומה קשה היה גידולם וחינוכם של הילדים במקום הזה. והימים ימי ה'בילויים' וכיבוש חולות ערבה. גם עולי רגל גרמנים באו אז להתישב בארץ. חברה צרפתית באה לבנות את מסילת הברזל יפו-ירושלים. וגם יפו היהודית הלכה והתפתחה, בצעדים איטיים אמנם ובדרך זרועה מכשולים.

מים לא היו בשכונת נוה צדק, והנשים על האנשים היו מרחיקים כמה קילומטרים בתוך החול העמוק ונושאים אתם מים לשימוש מן הים, ומיפו העיר היו מביאים מים לשתיה. במשך הזמן נמצאה תקנה: קדחו שתי בארות בשני קצות השכונה, ואחד מעולי תימן, יוסיף שמו (בינתיים החלו גם תימנים בודדים לעלות ארצה מתימן) היה 'שר המשקים' של השכונה, שואב המים. הבארות שעמדו פתוחות, היו מקום מקלט לחתולים ולעכברים ושאר שרצים עם רמשים, וריח צחנה ובאשה עלה תמיד מן המים. הספקת המים היתה תלויה גם במצב רוחו ובפכחותו של שר המשקים. פעמים שהיה נעלם ליום תמים או מתבסם קצת ולא במים, ויושבי השכונה לקו בצמאון.

את הבצק היה לש כל אחד מתושבי השכונה בביתו ונושא את העיסה על כתפו עד ליפו, אל אופה ערבי, והלה היה מחזירהו על-פי רוב חציו שרוף וחציו שאור. אחר כך עמדו ובנו תנור משותף. ושכרו אופה יהודי לשכונה. ופעם כשהאופה לא הספיק לאפות מצות לתושבי השכונה, נאלצו כולם, הגברים והנשים, להפשיל שרווליהם ולהכין בעצמם מצות לכבוד פסח.

רבו התלאות גם בגלל הבניה הפרימיטיבית של הבתים, שנבנו ללא מהנדסים ומומחים. בימות הגשמים דלפו התקרות והיה הכרח להעתיק כמה פעמים במשך הלילה את המיטות ממקום למקום לבל יצופו במים.

יפו היתה, כידוע, עיר החוף ושער הארץ לעולי גולה. לפנים, בהיות הישוב היהודי מפוזר בשכונות הערביות, היתה סכנת גירוש צפויה לעולים שהגיעו ארצה בלי תעודות ורשיונות מארצות גזירה. מיום שנוסדה נוה צדק היתה הקלה רבה גם בענין זה, באשר זו היתה לסתרה ולמגן לאלה שהשלטונות היו אורבים לצודם.

על מגרש שניתן במתנה נבנה בית הכנסת לשכונה. ועל פי ר' שמעון רוקח ז"ל נבנה בית חולים, הרחק מעט מן השכונה, על שפת הים. בית החולים היהודי הראשון ביפו, במשך הזמן נתרכזו בשכונה זו כל הענינים הצבוריים של יהודי יפו, וגם ענינים ישוביים כלליים, כגון: עניני ת"ת, דברי צדקה, תמיכה, התרת אסורים ועוד. נווה צדק שימשה גם מעין מקום מרפא ועיר מרחץ בקיץ.

הפרבר המצער והדל הזה מלפנים, סלל דרך לתל-אביב העיר העברית הגדולה, וכיום הוא שומר גבולותיה.