בית אינג' שטיינהרץ  מאת דני רכט

מחירי הדירות בשדרות רוטשילד מעידים על ביקוש רב. לעיתים נדמה כי כולם רוצים דירה עם נוף לשדרה, ואם לא לגור בה אז לפחות לטייל לאורך הציר הירוק המחבר את אחוזת בית לתל אביב הבורגנית של שנות השלושים והארבעים. אך מה אנחנו יודעים על אנשי המקצוע שתכננו את השדרה העברית הראשונה? 

מרדכי (מקסימיליאן) דוד שטיינהרץ (Shteinhertz) נולד בווינה בשנת 1878. לאחר שסיים את לימודיו בבית ספר טכני גבוה המשיך ללימודים בטכניון. לפרנסתו שימש הסטודנט הצעיר אסיסטנט לפרופסור לגיאודזיה ואסטרונומיה במוסד בו למד. לאחר שהשלים את לימודיו בטכניון, עוד המשיך שטיינהרץ מספר שנים לעבוד כעוזר לפרופסור ובהמשך, הועסק תקופת מה כמהנדס בחברת הרכבות האוסטרית. בשלב מסויים החליט שטיינהרץ שהוא בשל לקריירה עצמאית ופתח משרד טכני פרטי להנדסה ולמדידות  בעיר וינה. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא גויס לצבא האוסטרו-הונגרי כמהנדס וכמודד מוסמך, ושירת בעיקר במטה הצבא בברטיסלבה (כיום בירת סלובקיה).

כבר בגיל צעיר התחבר שטיינהרץ עם מעגל הפעילים הציוני בוינה. בזכות פועלו של ד"ר הרצל ונוספים וינה היתה אז מרכז ציוני חשוב. שטיינהרץ היה פעיל בחוגי הנוער הציוני, באגודת הספורט מכבי ועזר לד"ר איזידור שליט, שהיה אז ראש התנועה הציונית באוסטריה ואחד מעוזריו של ד"ר הרצל. בשנת 1920, כשהוא בן 42, הגיע המהנדס שטיינהרץ לנמל יפו והתגורר זמנית במלון מנסור ביפו. כעולה חדש מצא שטיינהרץ בתל אביב עיר קטנה אך תוססת ובה אלפיים תושבים. עם המלצות ובעזרת מכרים שעלו לארץ קודם החל שטיינרץ לעבוד כמודד עצמאי. מהנדסי עיר שנעזרו בו שמו לב שמדובר באיש מקצוע אחראי בעל השכלה גבוהה, נסיון רב ויכולת מוכחת. המוניטין פתח לו דלתות והוא הועסק במדידות באדמות עמק יזרעאל, בתל אביב, ביפו, ​​ברמלה, בלוד ובמקומות נוספים. במקביל לקח על עצמו גם עבודות תכנון. באמצע שנות העשרים היה שטיינהרץ שותף עם ה"ה פרנקל במשרד הטכני 'אירגון'.

בראשית שנות העשרים יזמה חברת 'המנחיל' מברלין את רכישת אחד מפרדסי משפחת רוק ואת חלוקת האדמה למגרשים (פרצלציה). שטיינהרץ היה מהראשונים שהתיישבו בשכונה החדשה, שכונת צ'לנוב. הוא רכש את מגרש 65 בתכנית השכונה (שטחו 362 מ"ר) הנמצא ברחוב לוינסקי 68. הבית המקורי בן שני החדרים, בתכנונו של שטיינהרץ נבנה כפי הנראה בשנת 1924 לצד הרחוב, ובאוקטובר 1925 התקבל היתר לבית  נוסף (למעשה אגף) בן שני חדרים בעומק המגרש. את שני הבתים חיברה מרפסת פאטיו. 

בשנת 1922, התכנסה מועצת העיריה הראשונה, שכללה לראשונה גם את נציגי השכונות שהסתפחו לתל אביב. המהנדס שטיינהרץ התמנה כחבר מועצה מטעם תושבי שכונת צ'לנוב. הוא כיהן במועצה עד שנת 1925. כשהתמנה כראש המחלקה הטכנית בעיריה התמקדה עבודתו בתכנון עירוני. כמי שהתחנך במרכז אירופה חתר לתכנון שדרות רחבות ורחובות ראשיים הומי פעילות. ב-1920, כשהגיע לתל אביב, נמתחו שדרות רוטשילד מגבול שכונת אהל משה (רחוב יהושע התלמי כיום) עד רחוב אלנבי שבאדמת חברה חדשה. שלוש שנים אחר כך, כראש המחלקה הטכנית היה תכנון המשך השדרה אחד מהפרוייקטים החשובים בטיפולו.  

בשנת 1923 רכשה חברת גאולה את הקרקע עליה תיבנה שכונת לב תל אביב. לחברת הקרקעות גאולה היה כוח והשפעה רבה בתל אביב של אותם הימים. ראש העיריה מאיר דיזנגוף היה ממייסדי גאולה, ומי שעמד אז בראש החברה היה העסקן רב הפעלים בצלאל יפה, שהיה גם ממייסדי חברה חדשה בטרם פרצה מלחמת העולם. קרב ענקים פרץ בין המחלקה הטכנית בראשות שטיינהרץ שהתעקש על שדרה אירופאית רחבה, לבין ראשי חברת גאולה, שעבורם שדרה רחבה משמעה הפקעה בהיקף גדול לצרכי ציבור ופחות מגרשים למכירה. הויכוח התנהל במשך שנה שלמה. שטיינהרץ העקשן לא ויתר. הוא נפגש אישית עם חברי מועצה שתמכו בעמדת גאולה והצליח להעביר חלק מהם לצידו. בסופו של דבר זכתה תכניתו ברוב ושדרה רחבה תוכננה מפינת רחוב אלנבי ועד למקום אותו ייעד באותו העשור פרופסור פטריק גדס (1854-1932) לכיכר האזרחית (תיאטרון הבימה והיכל התרבות כיום). 

לצד עבודתו כמודד וכמתכנן ופעילותו בקרב מתיישבי שכונת צ'לנוב היה שטיינהרץ גם חבר בלשכת חרמון של הבונים החופשיים, פעיל בארגון עולי אוסטריה (ארגון עולי מרכז אירופה בהמשך) ומראשוני אגודת האינג'נרים. בחג סוכות 1926 התכנסה במלון הרצליה הועידה השנתית של אגודת המהנדסים והארכיטקטים בארץ ישראל. במסגרת הועידה ציינו חברי האגודה יובל 25 שנות עבודה במקצוע של החבר שטיינהרץ.

המשבר הכלכלי של 1927 פגע קשות גם בפעילות העיריה שהתקשתה בין השאר לשלם משכורות לעובדיה. במקביל, קיבל שטיינרץ הצעה לכהן בתפקיד מהנדס העיר אלכסנדריה. לצד המשכורת המפתה וההטבות הנילוות היווה תפקיד זה אתגר מאחר ומעבר לפעילות השוטפת, עמד שטיינהרץ בראש צוות שתכנן את אלכסנדריה החדשה שמחוץ לתחומי העיר ההיסטורית. מרדכי ורעייתו אסתר עברו עם המשפחה למצריים שם הוא כיהן בתפקיד זה במשך ארבע שנים.

בשנת 1932 עם חזרתו לארץ, פתח שטיינהרץ משרד טכני בשותפות עם המהנדס והמודד אהרון מינץ. המשרד עסק בעיקר במדידות ופעל מחדר בביתו של שטיינהרץ ברחוב לוינסקי. השותפות פורקה במחצית שנת 1934. את המולת הבנייה שחוותה העיר במהלך אותו העשור בחר שטיינהרץ לחוות כמודד וכיועץ אורבאני עצמאי ולא להתמקד בתכנון בניינים. בקיץ 1946 בגיל 68 נפטר שטיינהרץ בבית החולים הדסה, שם אושפז לאחר שהתמודד במשך כשנה עם מחלה קשה. הוא הובא לקבורה בבית הקברות נחלת יצחק.

בראשית שנות השבעים עוד אפשר היה לראות את בית שטיינהרץ ברחוב לוינסקי. המגרש נרכש ב-1972 על ידי זליג ויעקב פודיסוק תמורת סכום של 240 אלף לירות והם יזמו את בניית הבניין הנוכחי באמצעות חברת פז-זהב לבניין בע"מ שבבעלותם, שנרשמה על ידי עו"ד משה בן-דור. בבית החדש שתכנונו הופקד בידי דוד גנדלר ואהרון פיאסטרו תוכננו מחסן ומקלט בקומת המרתף, שלוש חנויות ומחסן בקומת קרקע, ושלוש דירות בכל אחת משלושת קומות המגורים. 

עקב פרוץ מלחמת יום הכיפורים ומחלת אחד הבעלים נדחתה הבנייה. חמש שנים אחר כך, בפברואר 1977, הוגשה מחדש בקשה להיתר בנייה על ידי המשרד הטכני של גנדלר ופיאסטרו, אולם בתכנית החדשה הוסבו שלושת קומות המגורים למשרדים. הבנייה הושלמה בסופו של אותו עשור.