מגרש שמשון במנשייה  מאת דני רכט

חנוכת האצטדיון החדש בעיר רחובות בקיץ 2026 הביאה איתה לא רק סטנדרטים חדשים לאוהדי הכדורגל בעיר, אלא גם תקווה שהמתקן המודרני וייסודה של קבוצה עירונית חדשה יפיגו את היריבות ארוכת השנים בין מכבי שעריים להפועל מרמורק, שתי קבוצות המייצגות שכונות של יוצאי תימן. הסכסוך ההיסטורי בן שבעים השנה צמח על רקע מעמדי, פוליטי ועדתי, והזין מתח מתמשך בין הציבור המסורתי-אזרחי של שעריים הוותיקה לבין קהילת כפר מרמורק, שעלתה לארץ לאחר קום המדינה והתחברה לממסד ההסתדרותי. מעטים מודעים לכך שדרבי ספורטיבי יצרי כזה אינו ייחודי לרחובות. בשנות החמישים התקיימה יריבות ספורטיבית בין שתי קבוצות כדורגל אחרות של יוצאי תימן בתל אביב, יריבות שנמשכה למעלה מעשור.

במהלך מלחמת העצמאות נהרגו לא מעט מבני תל אביב, וביניהם גם שחקני כדורגל. עם תום המלחמה הונצחו שניים מהם בשמותיהן של שתי קבוצות כדורגל חדשות שייצגו קהילות שכנות בעיר. בשנת 1949 נוסדה קבוצת שמשון תל אביב, שהייתה מזוהה עם כרם התימנים ונקראה על שמו של שמשון רוזי, שחקן מכבי תל אביב ובן השכונה שנפל במלחמה. בין מייסדי האגודה נמנו שלמה בסעוד, זכריה עמרני, שאול סינווני, שלום כהן ומשה מורחי, שמטרתם הייתה לארגן את בני הנוער משכונות כרם התימנים, שבזי ומנשייה לפעילות ספורטיבית במסגרת 'ארגון הנוער התימני'. 

כמעט במקביל הוקמה אגודת מכבי שמואל תל אביב לזכרו של שמואל צברי, שחקן כדורגל שנהרג בקרבות ביר עסלוג' שבנגב. אם שמשון תל אביב ייצגה את קהילת כרם התימנים, הרי שמכבי שמואל תל אביב ייצגה את שכונת מחנה יוסף בה גדל צברי, שכונה שהייתה מזוהה בעיקר עם יוצאי דרום תימן וכונתה לעיתים כרם העדנים על משקל כרם התימנים.

המתיחות והיריבות בין שתי הקבוצות שייצגו שכונות סמוכות התבססו בעיקר על שתי סיבות. הראשונה הייתה פוליטיקה ספורטיבית, כאשר במערכת הפוליטית של הספורט בארץ ישראל ולאחר מכן בישראל של העשורים הראשונים, בחרה שמשון תל אביב שלא להשתייך לאף אחד ממרכזי הספורט הממוסדים ולשמור על עצמאותה, זאת בניגוד למכבי שמואל תל אביב שהייתה מיומה הראשון חלק ממרכז מכבי. הסיבה השנייה הייתה משקעים ופערים עדתיים, שכן תושבי כרם התימנים טענו כי יוצאי דרום תימן מתנשאים עליהם, בעוד תושבי מחנה יוסף הקפידו לציין בכל הזדמנות כי הם אינם תימנים אלא עדנים.

בשונה מקבוצת שמשון ששיחקה שלושים שנה בליגה הראשונה וגידלה כמה משחקני נבחרת ישראל, בהם משה רומנו, גידי דמתי, יואל מסוארי ואלי כהן, קבוצת מכבי שמואל תל אביב שיחקה בליגות הנמוכות. במהלך השנים נעשו מספר ניסיונות לאחד בין שתי הקבוצות, אך מה שמנע את המהלך הייתה המתיחות בין שתי הקהילות, מתיחות אשר התפוגגה בהדרגה. כבר במהלך שנות החמישים הגיעו חלק משחקני שמשון משכונות שבזי. בקיץ 1959 אף נרשמה היסטוריה כאשר אלפי צופים התכנסו ביציעי מגרש מכבי רחובות וצפו במשחק ראווה מיוחד, בו התמודדה נבחרת שכונת שעריים מול נבחרת משותפת של בני שכונות כרם התימנים ומחנה יוסף.

עם השנים התפתחה שמשון תל אביב מקבוצת שכונה ענייה לאימפריה ספורטיבית של ממש, ושיחקה בליגה הלאומית במשך שלושים שנה רצופות, החל מעונת העלייה בשנת 1960 ועד לנשירתה לליגה השנייה בשנת 1990. שמשון אף סיימה פעמיים כסגנית האלופה. עורך הדין ושדרן הספורט עמי פזטל (1935-2023) עמד בראש האגודה במשך עשרות שנים והיה ממוביליה.

מראשית ימיה כאגודת ספורט ליווה את שמשון מתח רב מול פקידי ונבחרי עיריית תל אביב בבית העירייה ששכן בסוף רחוב ביאליק. חלק גדול מהחיכוכים נגע למגרש שהקימו אנשי האגודה מדרום לשכונת קרטון (החלק הדרומי והיותר מאוכלס של כרם התימנים), לצד רחוב דניאל של ימינו ומצפון לגן הכובשים שניטע באותו העשור. בסוף שנות החמישים אף החריף המתח לאחר בחירתו של מרדכי נמיר לראש העירייה מטעם תנועת הפועלים מפא"י, זאת מאחר תושבי כרם התימנים היו מזוהים בעיקר עם תנועת החרות, והצעירים שבהם אף לחמו בימי טרום המדינה במסגרת מחתרות אצ"ל ולח"י.

שורשי המתיחות התכנונית והקרקעית באזור התפר הזה הולכים אחורה לימי מלחמת העצמאות. בקיץ 1948 יזמו ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח ומהנדס העיר יעקב בן-סירה מבצע הריסה מתוכנן בשכונת מנשייה, במטרה למחוק את המרקם הקיים, למנוע שיבת תושבים ערבים ועל מנת לפתח את האזור מחדש. ההריסה החלה מהרחוב המוכר כיום כרחוב תרמ"ב והתקדמה דרומה, כשהתוכנית המקורית הייתה להרוס שטח עצום של 465 דונם. מדובר באירוע יוצא דופן שבו ראש עירייה אחת מורה להרוס חלקים נכבדים מעיר אחרת, שכן יפו הייתה באותם ימים תחת ממשל צבאי וטרם אוחדה עם תל אביב. המבצע נעצר בסוף 1948 ובראשית 1949 לאחר שנהרסו בפועל כ-120 דונם בלבד, בין היתר בשל היעדר תקציב ממשלתי ועקב התערבות פקידי משרד האפוטרופוס על הרכוש הנטוש, שנזקקו למבנים שנותרו כדי לשכן בהם עולים חדשים בגל העלייה ההמוני שהציף את המדינה הצעירה.

בראשית שנות החמישים יצאו אנשי כרם התימנים וניקו במו ידיהם מגרש בן כשמונה דונם מתוך השטח שהרסה העירייה בצפון מנשייה (כ-120 דונם). מגרש שמשון במנשייה, הוקם ללא היתר ועל אף שלא היה בו אפילו דשא, הוא שימש את אימוני קבוצת שמשון, כשבמקביל התקיימו אימוני קבוצות הבוגרים והנוער בחצר בית הספר קלישר (ברחוב קלישר הסמוך, מקום ששימש בעבר כבית תלמוד תורה לתימנים וכיום משמש כמרכז קהילתי). העירייה דרשה שוב ושוב את פינוי השטח בטענות שונות, החל מתוכנית להקים במקום את הסיטי החדש של העיר ועד לכוונות להרחיב את גן הכובשים צפונה על חשבון המגרש. פעם אחר פעם הגיעו למקום פקחי העירייה מלווים בשוטרים, הסירו את השערים והזהירו כי פלישה בלתי חוקית נוספת תביא לפיזור האגודה ולמאסר עסקניה. 

בכרם התימנים של ראשית שנות החמישים שלט הפשע ונערי השכונה הסתובבו בחוסר מעש בסמטאות, כאשר בשכונה עצמה לא היה אפילו מועדון נוער אחד (מועדון עירוני ראשון בבית באידס אפנדי במנשייה עדיין לא הוקם וגם הוא מחוץ לתחומי הכרם). ניסיונותיהם של עסקני שמשון להסביר לאנשי העירייה כי הפעילות הספורטיבית מצילה את בני הנוער מהדרדרות למעגל הפשע לא נשאו פרי. בסופו של דבר, לאחר שנים של מאבק, הקצתה העירייה שטח לאצטדיון עבור האגודה בגדה הצפונית של נהר הירקון, באתר שנקרא לימים מגרש הספורטק. אך לאגודה הענייה בקושי היה תקציב לתפעול השוטף, ובוודאי שלא הסכומים הנדרשים להכשרת מגרש ובניית אצטדיון, מה גם שמדובר היה באתר המרוחק כליל מכרם התימנים ונמצא בצידה השני של העיר.

פוליטיקאים ומנהיגי ציבור מכל קצוות הקשת הפוליטית הבטיחו לסייע לאגודת שמשון אך לא עמדו בהבטחותיהם, עד שהפתרון הגיע מכיוון לא צפוי. שרגא נצר, מראשי הגוש במפא"י מהאנשים החזקים של תנועת הפועלים בתל אביב, החליט להניח את הפוליטיקה הקטנה בצד ולהתגייס לעזרת האגודה, אף ששמשון ייצגה קהילה אזרחית-עדתית שלא הייתה קשורה להסתדרות. נצר שהתגורר בשכונת הפועלים אז"ר יצא לסיור תרומות בין קהילות יהודיות בארצות הברית וחזר עם סכום של שש ספרות בדולרים, אשר איפשר את מימון השלב הראשון בהכשרת המגרש שמעבר לירקון, אם כי מגרש אימונים זה מעולם לא הפך לאצטדיון ממש. כחלק מההסכם פינתה האגודה את מגרש האימונים שמדרום להמשך רחוב דניאל, אך העירייה מצידה לא קיימה את הבטחתה לתושבים לנטוע בו עצים ולהרחיב את גן הכובשים צפונה. במקום זאת הוכשר בשטח מגרש חנייה, ולימים נבנה על חלק משטח מגרש הכדורגל לשעבר מסוף האוטובוסים כרמלית.