ביה"כ אהל מאיר (היכל מאיר) מאת דני רכט

רחוב אבן גבירול מפריד בין שיכון קריית מאיר שנבנה באמצע שנות ה-30 ממזרח אליו, לבין הבתים הראשונים שנבנו באותה תקופה בשטח שכונת רחל ממערב לרחוב. אז איך זה שבית הכנסת המרכזי היכל מאיר, בית הכנסת של שיכון קריית מאיר, נמצא דווקא במגרש שהוא חלק מפרצלצית שכונת רחל? 

שיכון קריית מאיר היה תשובת המחנה האזרחי לשיכונים הסוציאליסטים מעונות עובדים א' ב' ג' ברחוב מזא"ה ומעונות עובדים הו"ד ברחוב פרישמן, אשר נבנו באותן השנים. בניגוד לרבים מדיירי מעונות העובדים שהיו חסרי דת, חלק גדול מהדיירים הראשונים של שיכון קריית מאיר שמר על זיקה למסורת או היה דתי, מה שהוליד צורך מיידי בהקמת בית כנסת במקום. צורך זה התחדד עוד יותר לנוכח העובדה שגם בשתי השכונות הסמוכות, שכונת רחל ושכונת שכנים ב', לא פעל עדיין בית כנסת מאורגן, ותושביהן נאלצו להתכנס לתפילה במניין בתוך בית פרטי.

מרבית רחוב אבן גבירול נסללה על תוואי שביל עפר שנקרא באותם ימים המשך רחוב יהודה הלוי, אך בסמוך לשתי שכונות אלה עבר השביל מעט מערבה מתוואי הרחוב כיום ונגע בגבול המגרש שעליו עומד כיום בית הכנסת היכל מאיר. בחודש ספטמבר 1936, עם תחילת איכלוס מפעל הבתים המשותפים של בנק קופת עם (אשר נקרא בתוך זמן קצר שיכון קריית מאיר, על שמו של ראש העירייה מאיר דיזנגוף שנפטר באותו חודש) התארגנו הדיירים ובמשך כמה לילות הקימו במו ידיהם צריף עץ גדול ששימש כבית כנסת. הצריף נבנה לצד בתיו המערביים של השיכון ובסמוך לתוואי שבו נסלל לימים רחוב אבן גבירול. לבית הכנסת הוענק השם אהל מאיר.

השימוש במילה 'אהל' עבור בית כנסת ארעי אינו מקרי, שכן היא מתייחסת לאהל מועד המקראי, שהיה מקום המפגש והתפילה הנייד והזמני של בני ישראל במדבר. בעוד שמבנה אבן מפואר נקרא לרוב היכל או בניין כדי להדגיש קביעות וחשיבות, המילה אהל מסמלת מבנה קטן, פשוט ולעתים זמני, שנועד לספק צורך קהילתי מיידי. צריף התפילה של דיירי שיכון קריית מאיר היה פעיל במשך יותר מעשור, עד שהעירייה החליטה לפנותו לצורך סלילת רחוב אבן גבירול. המגרש שעליו הוקם הצריף היה בבעלות העירייה, אך המתפללים הוותיקים טענו לחזקה על המקום עקב פעילותו הרציפה לאורך השנים. בתום משא ומתן הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה הצריף יפונה, ובתמורה תעביר העירייה למתפללים מגרש חלופי סמוך שנועד במקור לצרכי ציבור במסגרת פרצלציית שכונת רחל (ברחוב מאנה 12 כיום). בשטח זה הקימו המתפללים צריף גדול יותר, שאליו הועבר בית הכנסת אהל מאיר.

מבין הוותיקים שבמתפללי בית הכנסת היו לא מעטים שהכירו אישית את ראש העיריה מאיר דיזנגוף (1861-1936). חלומם היה לבנות בית כנסת חדש שינציח את זכרו. למימוש מטרה זו הוקמה בשנת 1950 'אגודת היכל מאיר, קרית מאיר, תל אביב' שמטרתה הקמת בית כנסת על שם מאיר דיזנגוף. בשלב זה החלו חברי ועד האגודה באיסוף תרומות על מנת לממן את הפרוייקט. באמצע שנות החמישים התחיל ועד האגודה לבנות על המגרש בית כנסת מפואר. למשימת התכנון הבית והפיקוח על הבנייה  גוייס האדריכל דוד לישינצר ובכדי לחסוך בעלויות הוחלט שהוועד עצמו ישמש כקבלן ראשי ושהוא ימסור את העבודות לקבלני משנה. אחד מחברי הוועד, בעל בית חרושת למלט, העמיד לטובת הפרוייקט את כל כמות המלט הדרושה תמורת תשלום עלות דמי הבלו בלבד. 

ראשית נבנה האולם בקומת הקרקע שמיד עם השלמתו כבר שימש כבית כנסת. כאשר במקביל המשיך להיבנות האולם שבקומה העליונה. אולם גדול בעל תקרה בגובה של כ-12 מטר שהכיל כ-750 מושבים. בספטמבר 1959, לקראת חגי תשרי, נחנך בית הכנסת היכל מאיר. וזאת כמעט שנתיים לפני תאריך היעד - שנת המאה להולדת דיזנגוף. העלות הכוללת הגיעה לכדי 270 אלף לירות כאשר כשמונים אחוז מהתקציב נתרם על ידי המתפללים והשאר הושג בתמיכה של העיריה (באמצעות המועצה הדתית) והלוואה של משרד הדתות. 

בפתיחת בית הכנסת היכל מאיר הופיעה מקהלת הנערים של בית הספר ביל"ו ואת הארוע כיבדו בנוכחותם הרב הראשי לעיר איסר אונטרמן וראש העיריה לבנון. עבור חיים לבנון, גם הוא כמו קודמיו (דיזנגוף ורוקח) איש הציונות הכללית, היתה זו שמחה מכופלת. לא רק כראש עיריה אלא גם כתושב קריית מאיר וכמתפלל וותיק בבית כנסת זה. מספר שנים אחר כך הוקמה מקהלה בבית הכנסת שפעלה בהנחיית החזן יצחק אשל ובהדרכת טובי המנצחים. 

היו אלה שנים של עדנה לקהל המתפללים בעיר. בזה אחר זה נחנכו בתי כנסת חדשים כמו בית כנסת אהל ישראל בשכונת רמה, בית כנסת בשכונת מגורים א' של עובדי העיריה, בית כנסת בשכונת צהלון ביפו, בית הכנסת בשיכון וותיקי ההסתדרות קריית שלום, בית כנסת המרכזי בשכונת בצרון, בית הכנסת היכל משה בשדרות סמאטס (שימו לב לעיצוב הדומה) ליד שיכון מח"ל דרום אפריקה ונוספים. 

הסרט 'יומן' מאת דוד פרלוב נחשב לאבן דרך בקולנוע הישראלי וליצירה חלוצית שהתוותה מודל עבור הקולנוע התיעודי בארץ. הסרט נפתח בתיעוד מבעד לחלון דירתו של פרלוב ברחוב מאנה ביום כיפור תשל"ד (אוקטובר 1973); המצלמה לוכדת את בית הכנסת 'היכל מאיר' ואת הילדים בחצר, ובהמשך מתעדת את המתפללים היוצאים מבית הכנסת בעקבות ההודעה ברדיו על פרוץ המלחמה.

בכתבה שפורסמה בעיתון מעריב (24.09.2015) סיפרה ציפי לבני, בתו של לוחם האצ"ל איתן לבני ולימים שרת החוץ המשפטים: "בית הכנסת היכל מאיר ברחוב מאנה הוא בית הכנסת של ילדותי. במבנה שכנו שני בתי כנסת, אשכנזי וספרדי, ובחוץ כל הילדים היו משחקים ביחד. כשהגיע הזמן של תפילת יזכור, ראינו איך פני המבוגרים היוצאים משם לובשים עצב ומסבירים לנו שרק היתמות מקנה את הזכות ליזכור.  אני גם זוכרת איך הבאנו את כלי הפסח כדי להגעיל אותם בדוד מים רותחים לקראת החג, איך היינו מתחרים מי יאסוף יותר סוכריות שהנשים זרקו מלמעלה על בני המצווה, ואיך גם הילדות תמה לה פתאום כשלמדתי בגיל מסוים שיותר אני לא יכולה להיכנס עם אבא, שהיה גאה במקום השמור שלו בבית הכנסת ליד כותל המזרח, אלא רק עם אמא לעזרת נשים".

בית כנסת זה הוא גם חלק מתבנית נוף ילדותו של יוסי ביילין, שכיהן לימים בשורה של תפקידים ציבורים, בהם מזכיר ממשלה ושר משפטים: "סבא זאב היה איש צנוע, כזה שלא כל כך חשוב לו שיידעו שעל תרומותיו, אולי מפני שהבין כי אין שום סיכוי שהעולם יכיר לו טובה. אולי משום שהאמין שיזכה להערכה בעולם אחר. סבא גר עם סבתא בקצה העיר בשיכון קריית מאיר על שמו של ראש העיר הראשון של תל אביב מאיר דיזנגוף, במקום המפגש של רחוב צייטלין עם רחוב דובנוב. הוא עבד בבנק במהלך היום, אבל את זמנו הפנוי הקדיש ל'אהל מאיר' (כן, גם הוא ע"ש דיזנגוף‭,(‬ בית הכנסת ברחוב מאנה, שמצידו השני של רחוב אבן גבירול. זה היה צריף גדול, שנבנה בעמל רב באמצעות מתנדבים כמו סבא שלי, שחלומם היה להקים באותו מקום ממש בית כנסת קבוע מלבנים".