שרון (ניב) צילה

אהבת את הזולת וכיבדת כל אדם בלי הבדל דת ולאום, עד כדי לימוד הקוראן ופרשנותו אצל משפחה בסכנין, תוך ביקורייך לבד וגם עם תלמידיך במסגדים שם.

אהבת את הארץ הלכה למעשה.

היית מורה נהדרת ומסורה שדרשה מתלמידיה הרבה, אך קודם כל מעצמה. את טענת תמיד שאין תלמידים גרועים, רק מורים גרועים.

כל כך חבל שלא זכית להיות סבתא - זו וודאי הייתה יכולה להיות גולת הכותרת של חייך.

יכולת הנתינה שלך לכל אדם ולכל מטרה חיובית הייתה בלתי נתפסת וללא גבולות, עד כדי ביטול עצמיותך. ניחנת בנפש עדינה ורגישה, ביושר ובאמות מוסר על אנושיים, על כן היית פגיעה מצד אחד ובעלת יכולת לחוש את הזולת, את צרכיו ואת סבלו מצד שני. תמיד שאפת לשלמות, חיפשת את הצדק המוחלט, את האמת והשוויון ולא יכולת לסבול עוולות וקיפוח.

תקצר היריעה לספר את פעולותייך: עזרת וסעדת חברה חולת סרטן, עזרת לתמוך במשפחה ובנער שאיבד את עינו - מאחר שגם את איבדת עין בגיל 6 ובעינך השנייה הרכבת משקפי ראיה במספר גדול, אימצת את משפחת עומאר סואעד מהכפר הבדואי סלאמה שנפל בשבי הלבנוני עם עוד 2 חיילים שאחר כך נרצחו כולם, עזרת, בכוח ממש, להקים מהאבל משפחה שכולה והצלחת להעמיד אותם על הרגליים. אפילו החיית תינוק של חברה שמת מוות בעריסה וזאת הודות לקורס החייאה של כמה שעות שעברת במד"א.

כל אלה הם רק אפס הקצה של חסדייך המופלאים.

כך תזכרי תמיד, אהובה, אוהבת ונערצת על כולם כולל ערבים, דרוזים ובדואים.

חבל שדווקא ערבים רעי לב וזדונים הם אלה שרצחו אותך ואת שני בנייך:

גילעד - פרח יפה תואר, זהוב, מנומש, תכול עיניים, מוכשר וחכם בן 11 במותו.

ליאור - פרח יפהפה, בעל עיני דבש, ותלתלי זהב, נבון ומרחף על כנפי דמיונו - בן 3 במותו.

צילה הייתה חברה בתנועת צופי רמת גן במשך 6 שנים, קודם כחניכה בגדוד ,יראון" בקבוצת "דרור", ואח"כ כמדריכה בקבוצת "עגור".

ההספד שנישא בלוויה (נכתב על ידי עינת שליו)

צילה נקשרה בחיי הקהילה (ב"רקפת" שבגוש שגב) בדרכים מגוונות: צילה המורה לערבית, צילה שרוקדת בלהקה, צילה שמארגנת את הילדות לריקוד בטקס הבאת הביכורים בחג השבועות הססגוני שלנו... וצילה בטקסי הזיכרון...."לכל איש יש שם שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו"... באיזו כוונה ודייקנות העלתה צילה את זכרם של בני משפחה של תושבים מרקפת אשר נספו בשואה. בעוצמה. ברגישות.

וצילה כאימא - האמהות במלוא קומתה וייחודה - אמהות ללא הפסקה! יעל, שרון, גילעד וליאור עטופים בדאגה ומסירות אין קץ, מוסעים לבית הספר, לחוגים, בין החברים... וצילה עוטפת בחום ואהבה. צילה מתרוצצת, צילה ממהרת, שומרת מקרוב על היקרים לה מכל!

והילדים...

גילעד, ילד מלא נמשים וחיוך ללא הפסקה וסקרנות ואהבת אדם ועולם - גילעד שהולך עם החברה למגרש,. שמשחק כדורגל וכדורסל, גילעד המתנסה, הנוגע, המבקש לגלות עוד ועוד... חבריו לא מאמינים שמישהו יכול היה לעצור אותו כך, באמצע החיים.

וליאור... שרק התחיל לעשות את צעדיו הראשונים בעולם - ליאור עם התלתלים הרכים והחיוך המקסים... "בגן הילדים שלך, ליאור לומדים כבר שיר חדש". והחברים שלך ניגשים אל תמונתך כל בוקר, מביטים ומנשקים, אוהבים ומתקשים להבין. אלוהים, איך אתה - הכול יכול - שאצרת כל טוב בילדים הללו, איך בלב קר ואכזר קטפת את הפרחים בראשית פריחתם???

זהר, שרון ויעל היקרים!

אין בפינו מילות נחמה.

מוצאי שמחת תורה, כ"ג תשרי תשס"ה, 7.10.2004 - מלון הילטון טאבה - מצרים. משפחתה של צילה (שרון) ניב.