סמל שביט רקר, ירון

בן טובה ואברהם ז"ל, נולד ביום ט"ז בניסן תשכ"ב (20.4.1962) ברמת-גן. בהיותו בן חמש וחצי שנים נהרג אביו, איש צבא הקבע רב-סרן אברהם שביט, בבקעת הירדן. אירוע טרגי זה השאיר על ירון חותם בל יימחה. תגובתו הראשונה להודעה על נפילת אביו הייתה: "אבא כבר לא יראה איך אני הולך לכיתה א' ואיך אורן (אחיו הצעיר) יושב". עד לאותו יום היה ירון ילד שובב, פתוח ועליז מאוד. מאותו יום ואילך הוא הרצין מאוד, בגר והיה מופנם ומסוגר. כבר אז גמלה בקרבו ההחלטה להתגייס, כמו אביו, לחיל-הצנחנים. ירון למד בבית-הספר היסודי "שילה" ברמת-גן. בהיותו בכיתה ד', הוא הצטרף לתנועת "הצופים". תחילה היה ירון חניך בתנועה, ואחר-כך מדריך.

ירון היה מוסיקלי מאוד, הרבה להקשיב למוסיקה והחל ללמוד לתופף על תופים. בתיפוף הוא הביע את כל רגשותיו, שמחה ועצב, עליצות ויגון, כעס והשלמה. לאחר שסיים את בית-הספר היסודי, המשיך ירון בלימודיו בבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב.

הוא השתדל להקל מאוד על אמו האלמנה. וב"ידי הזהב" שלו תיקן את כל הטעון תיקון בבית. ולא רק בביתו. גם לסבתו עזר ירון בשיפוצים בדירתה לצבוע, לסייד ועוד. ירון היה קשור מאוד לאמו ולאחיו, ומעולם לא החמיץ ארוחת ליל-שבת בבית. גם כאשר ערך עם חברו טיול לאירופה לפני גיוסו לצבא, תכנן את המסלול כך שיוכל להתקשר מדי פעם הביתה, וחלק גדול מזמנו הקדיש לבחירת מתנות לבני משפחתו ולקנייתן.

ירון גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1980, וכאביו לפניו התנדב לשרת בחיל-הצנחנים, למרות שכבן למשפחה שכולה היה יכול להתגייס ליחידה עורפית. ביחידת הסיור שצורף אליה הוא ראה את מקומו, ובה בחר להשקיע את מרצו, אמונתו וכוחו. ירון ידע כי זאת יחידת הקו הראשון, ובה יוכל להגן ביחד עם חבריו על המולדת. הוא היה אחרון החיילים שהגיע לסיירת, אבל מיד תפס את מקומו ביניהם. ירון סימל בעיני חבריו ומפקדיו את האדם החושב, הרגוע, את זה המחושב תמיד.

ירון עבר קורס סיירים וקורס צניחה. כאשר נפטר סבו, היה ירון לאחר מסע רגלי מפרך, שבמהלכו נפצעו רגליו וההליכה קשתה עליו. למרות ההפצרות שלא ישתתף בהלוויה, חשק ירון שינים וחלק את הכבוד האחרון לסבו האהוב.