סמל קפלר, מיכאל

מיכה גדל בחיק משפחה חמה ואהב מאוד את הוריו ואת אחיותיו. קרבה יתרה היה מיכאל קרוב לאמו, ישרת-הלב והחכמה, המשמשת מקור לא-אכזב לאהבה ולסעד לבני המשפחה ולידידיה. משפחתו לא לחצה עליו בקביעת דרכו בחיים וכפי שמעיד אביו, לא היה צורך בכך. בביתם שררה אווירה של כבוד הדדי ושיתוף פעולה. לאחיותיו דאג מאוד והתעניין בהישגיהן ובלימודיהן ועזר להן ככל יכולתו.

מיכאל גויס לצה"ל בסוף יולי 1962 והצטרף עם גרעינו לנח"ל. הוא היה הרוח החיה שבקבוצה, מנהיג וחבר כאחד. דרכו בתנועה הייתה רצופה התלהבות ואמונה. הוא קיים רעיונות שהאמין בהם והאמין בצדקת מעשיו. למרות התלבטויותיו, מאבקיו וחיפושיו, הייתה שלמות בדרך שבחר. תמיד היה ראשון למגשימים וחברים הלכו אחריו מתוך אמונה ואהבה.

בתחילת שנת 1965 השתחרר מהשירות הסדיר והצטרף למשק חצרים עם חברי קבוצתו. במשק עבד ברפת וכדרכו - עשה מלאכתו בהתלהבות ובדבקות, עד כי דומה היה שהרפת עומדת במרכז עולמו. הייתה בו חיוניות עצומה וכל שעשה, עשה בשלמות ומתוך אמונה, שזהו הדבר הנכון והיחיד. כשהיה חקלאי, היה משוכנע שזה ייעודו; לאחר זמן קצר מצא לו עניין אחר ואף לו התמכר מתוך אמונה מוחלטת. הוא היה מעורה היטב בחיי המשק ואהב את ההווי הקיבוצי. הוא היה איש הרוח של הגרעין והשפיע מאישיותו על החברים, שאהבו מאוד להקשיב לדבריו, אפילו לא תמיד הסכימו עמו. באותה שנה שלחה אותו תנועת "הצופים" כנציג יחיד של מדינת ישראל למפגש בינלאומי שהתקיים בצילון. בדרכו סייר גם בהודו ומששב ארצה היה מלא חוויות ורשמים והרבה לדבר ולהרצות על אשר ראה. בהרצאות אלו נתן ביטוי לסקרנותו, לאהבת האדם שבו ולרצונו לרדת לעומקם של דברים. אז הרבה גם להתעניין בפילוסופיה, באומנות ובספרות. בשנת 1965 החל ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת באר-שבע. לא קל היה לעבוד יום ארוך ואחר-כך לנסוע ללמוד, אולם הוא סבר שזהו הדבר הנכון לעשותו והצליח להתגבר על כל המכשולים. בשנת 1966 עזב את המשק בשל סיבות משפחתיות ולאחר לבטים רבים עבר לגור בירושלים, אך למעשה נשאר קשור למשק, הרבה לבקר בו והדגיש תמיד כי עוד ישוב להיות חבר קיבוץ. הוא סיים את לימודיו לתואר הראשון ולתואר השני בביולוגיה והתחיל לעבוד במכון לחקר הסרטן, שליד בית-הספר לרפואה "הדסה". הוא היה חוקר מוכשר וניבאו לו עתיד גדול. באותן שנים ייסד בשיתוף עם "ישום" - חברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית - מעבדה לייצור מוצרים ביולוגיים. מפעל זה היה קרוב מאוד ללבו כי הוא חזה את האפשרות לשבצו במסגרת קיבוצית ובכך להגשים את שאיפתו לשוב למשק. חבריו לא התייחסו ברצינות לחלומותיו ולדמיונותיו וגם הוא עצמו ידע שלא יוכל להגשים את כל מאוויו. הוא נבחר להשתתף בתוכנית טלויזיה, שדנה ב"טעם החיים" וחבריו אמרו שבחירתו הייתה מוצלחת ביותר. הייתה בו להיטות רבה לחיות ולפעול והוא מילא את ימיו בעבודה, בקריאת ספרים, בביקור במוזיאונים, בהאזנה למוסיקה, בטיולים ברחבי הארץ ובעבודה מדעית, ועוד נותר לו זמן גם לחבריו הרבים, שכן היה חבר למופת. הוא לא הסתפק בתרומתו המדעית לחברה במחקרים שעשה בתחום הסרטן, אשר פורסמו בביטאונים מקצועיים בין-לאומיים. הוא רצה לתת עוד יותר ויזם התארגנות של תנועת התחדשות ערכית בקרב חברים מהצבא ומהעבודה. בשנת חייו האחרונה העניק לו גורלו את אושר האבהות. הוא נפעם מחוויה זו ושמחתו בבתו הקטנה ניכרה בו בכל אשר הלך. בעיני חבריו נראה כאילו השפיע אז על הבת את מלוא אוצר האהבה, שהועיד לה לעתיד לבוא, לתקופת חיים שלמה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים עמד לפני סיום עבודת הדוקטורט שלו והתעתד לצאת להשתלמות בארצות הברית, אולם המלחמה שיבשה את תוכניותיו. הוא גויס והשתתף עם יחידתו בקרבות המרים בסיני. בסיור שנערך ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) באזור ראס-סודר נפגע מיכאל באש מארב מצרי ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובת, הורים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. חבריו נתכנסו לערב התייחדות עם זכרו והקליטו דברים על דמותו וזכרונות רבים. בעלון בית-ספרו "תיכון-חדש" פורסמה רשימה ובה דוגמא אחת מיני רבות על התנהגותו המופתית של מיכאל ז"ל ועל עזרתו לזולת.