Zadikim Tours in Europe קברי צדיקים
קברי צדיקים פרנקפורט
להמשך צפיה לחץ על הקישור המבוקש
בית החיים העתיק בית החיים הישן בית הכנסת ווסטאנד קהל עדת ישורון משפחת רוטשילד
פרנקפורט
בשנת 793 כבר היתה פרנקפורט עיר גדולה,בזמן מסוים לפני שנת 855 ציווה לותאר הראשון להעמיד יהודי לדין בפרנקפורט. גראמבס, היסטוריון בן המקום, אמר בהרצאה ב- 1682 כי היהודים התגוררו בפרנקפורט במאה הששית; תחילה דרו בקרב הנוצרים ומשנת 1462 ואילך בגטו משלהם
בשנת 1074 העניק היינריך הרביעי זכויות מסוימות, כגון פטור מתשלום מכס, לאזרחים וליהודי בפרנקפורט, ומאה שנה אחר-כך קנה צורף-זהב מקלן מחציתו של בית מאת יהודי אחד בשם גוטשאלק, בפרנקפורט. באותו זמן כבר נזכרת הקהילה בשני מקומות בספר "אבן העזר" מאת רבי אליעזר בן נתן, תלמיד-חכם נודע ממגנצה (נולד סמוך לשנת 1090, מת בין 1145 ו- 1152). ממה שכתוב במקום השני מסתבר שקהילה מאורגנת נתקיימה מן הסתם בפרנקפורט במחציתה הראשונה של המאה השתים-עשרה.
חבישתם בכלא של כמה יהודים בראשית המאה שלוש-עשרה היא המאורע היחידי המצוי ברשומות מן התקופה שהגיעה לקצה בהתפרצות הראשונה נגד היהודים, " טבח היהודים" ב- 1241. סיבתה הישירה היתה כפי הנראה חילוקי דעות בדבר המרת דתו של יהודי צעיר; התוצאה היתה טבח המוני והפסקה זמנית בקיום הקהילה אשר באותו זמן מנתה קצת למעלה ממאתיים נפש. שמותיהם של מאה חמישים ותשעה הקורבנות שמורים ב"ממורבוך" של מגנצא.
אחרי חורבן הקהילה ב- 1241, צווה על עריכת חקירה שנמשכה שנים אחדות ונסתיימה בחנינה מלכותית לאבות העיר.
לאחר שהוחזר השלום על כנו, חזרו היהודים להתיישב בפרנקפורט. לביטחונם בה ערבה אמנה משנת 1265, בין האכיבישוף של מגנצא, שגם הוא היה מורשה לגבות תשלומים מסוימים, לבין הערים פרנקפורט, פרידברג, ווצלאר וגלנהאוזן.
בצו האפיפיור משנת 1274 נגד עלילות הדם, שטופס שלו נשתמר בארכיון הקהילה נשלם השיקום עד-מהרה, ובשנת 1270 אנחנו מוצאים שוב רובע יהודי בסמוך לקתדראלה ובית-העלמין בעיבורה של העיר. ארבע המצבות העתיקות ביותר שנשתמרו, הראשונה ביניהן היא משנת 1272, היו על קבריהן של נשים, ואילו שתי המצבות העתיקות ביותר על קבריהם של גברים, משנת 1284, נתגלו ב- 1952 מתחת למזבח בקתדראלה.
לא פעם נתכנסה הקהילה החדשה בבית-העלמין הישן והמקודש (ששימש לתכליתו עד שנת 1829), לקרוא לרחמי שמים. בשעה שהשתוללה בגרמניה סמוך לאמצע המאה הארבע-עשרה "המגפה השחורה", שהיתה מלווה האשמות נגד היהודים, וכאשר גלשו אל המדינה אנשי ברית הקנאים של הפלגלנטים. ניסיון להגן על הקהילה נעשה בשנת 1349 כאשר קארל הרביעי העביר את זכויותיו על היהודים לידי שלטונות העיר, אך הדבר לא הועיל ובאותה שנה הושמדה הקהילה בשניה והרובע היהודי נשרף. אולם כבר בשנת 1360 כוננה קהילה חדשה.
"טבח היהודים" משנת 1349, היה מכת-המוות השניה בתולדות הקהילה
אחרי החורבן של שנת 1349, הורשו היהודים לשוב בשנת 1360 ומצבם הוגדר בתקנות מיוחדות, שהוצאו תחילה ב- 1374 ולאחר מכן ב- 1424. שינוי מכריע חל כשציווה פרידריך השלישי בשנת 1442 על בידודם בגטו. אף ששלטונות העיר התנגדו לכך, נאלצו לקבל עליהם את הדין לבסוף, ובשנת 1462 הוגבלו מגורי היהודים ל"רחוב היהודים", ובו נאלצו להסתפק יותר משלוש-מאות שנה. החוקה החדשה הטילה הגבלות חמורות על קשריהם עם שאר חלקי העיר וכמו-כן על פעילותם המסחרית, אבל במידה שהדברים אמורים בענייני הקהילה, עמדה האוטונומיה למעשה בעינה.
מספר התושבים עלה מ- 102 נפש בשנת 1431 ל- 250 בשנת 1520 והלך וגדל קמעה קמעה עד שהגיע ל- 900 נפש בשנת 1569, 1,200 ב- 1580 ו- 2,200 ב- 1600. מוסדות הקהילה היו בית הכנסת הישן, הנזכר כבר בשנת 1288, בית-העלמין, בית-מרחץ ציבורי - מקווה, הנזכר לראשונה בשנת 1323, בתי-חולים לתושבי המקום ולזרים, ואפילו אולם לחתונות וחגיגות.
ראשון בשורה מפוארת של דמויות אנשי-שם מופיע ר' יוסף יוספא האן, בן לאחת המשפחות העתיקות בפרנקפורט, שנולד במחציתה השניה של המאה השש-עשרה ונפטר בשנת 1637. הוא כיהן ברבנות בפרנקפורט משנת 1606 עד 1614, שנת הגירוש השלישי, שאז שבו היהודים לפרנקפורט בשנת 1616
פרק חדש נפתח משנתמנה בשנת 1741 רבי יהושע פאלק, שנולד בקרקא בשנת 1681, לרבה הראשי של הקהילה. שמו הלך לפניו כמחברו של "פני יהושע", מן הפירושים החשובים לתלמוד. הוא עזב את פרנקפורט, אבל נתבקש לחזור בשנת 1753.
. עוד שני צאצאים של משפחה חשובה אחרת נתמנו לימים לאותה כהונה רמה. ר' נתן מ. אדלר (1890-1802) נבחר בשנת 1844, החל לכהן ברבנות בלונדון בשנת 1845, ואחרי מותו ירש בשנת 1891 את מקומו, בנו ר' הרמאן אדלר (1911-1839). בין המועמדים שלא נתקבלו בבחירות של שנת 1844 היה ר' שמשון רפאל הירש, רבה בן השלושים ושש של אמדן, אשר כעבור שבע שנים עלה לגדולה בפרנקפורט
עד שבשנת 1771 נבחר רב קהל חדש, ר' פנחס הלוי הורוביץ (שנולד בפולין בשנת 1730) שנודע בשם "הפלא"ה" (על פי חיבורו העיקרי, פירוש לכמה מסכתות). הוא היה תלמידו של ר' יהושע פאלק ושל ר' טבלי שיף ותלמיד חכם מפורסם בזכות עצמו. הוא עזב את פרנקפורט ב- 1782 ונעשה רב בבוסקוביץ במוראביה; אך חזר בשנת 1785 והחרם הוסר חגיגית זמן קצר לפני פטירתו. המזהיר בתלמידיו של ר' נתן אדלר, שהיה קשור אליו קשר עמוק כל ימי חייו, היה רבי משה סופר-שרייבר (1840-1762) הידוע בכינוי "חת"ם סופר", על שם קובצי השאלות והתשובות שחיבר אשר היה חותם עליהם "משה סופר מפרנקפורט
עם פטירתו של ר' פנחס הורוביץ, אחרי שכיהן ברבנות שלושים ושלוש שנה, בא במקומו בנו, ר' צבי הירש הלוי הורוביץ (נפטר בשנת 1817), תלמיד חכם ומחברם של פירושים להלכה ושאלות-ותשובות.
מאה שנה לאחר-מכן. התקוממות ה"גילדות" (אגודי בעלי מלאכה) נגד שליטי העיר הפכה, בהנהגתו של וינצנץ פטמילך, להתקפה שכוונה נגד היהודים - תפנית שאינה נדירה בהיסטוריה היהודית. שלושת שערי הגטו והבתים בוצרו במתרסים אך הללו נפרצו וב - 22 באוגוסט 1614 היה רחוב היהודים לבז. מרבית אנשי הקהילה - 1,390 במספר - מצאו מקלט בבית-העלמין, אך לבסוף הותר להם לעזוב את העיר. הקיסר מתיאס התערב, היהודים הורשו לחזור וקיבלו ליווי רשמי למעונותיהם הישנים. על פטמילך הוכרז חרם מטעם הקיסרות והוא הוצא להורג בפברואר 1616. הרבנות הכריזה על התשעה-עשר באדר כיום צום ומחרתו נודע בשם "פורים וינץ". במרוצת תולדותיה נוספו ללוח-השנה של הקהילה ארבעה צומות כאלה, ולכל אחד מהם חוברו סליחות מיוחדות. משנת 1616 ומכאן ואילך נקבעה על שערי רחוב היהודים הכתובת "בחסות הוד מעלתו הקיסר הרומי והאימפריה הקדושה". במלחמת שלושים השנה הוטלו על הקהילה מסים כבדים ונבעו חילוקי-דעות מחודשים בעניין זכויותיהם ושלטונות העיר טענו כי משנת 1349 ואילך היו היהודים נתיני העיר ולא נתיניו של הקיסר.
1689 הוציאה מועצת העיר צו שעל פיו נדרשו היהודים להיזקק ללשון הגרמנית בספרי-החשבונות שלהם, אך הצו לא בוצע מן הטעם ש"בין כל עשרה יהודים אין אף אחד היודע לקרוא גרמנית ולא כל שכן לכתוב" - וזאת למרות העובדה שאחד מן הגדולים שברבני פרנקפורט, ר' יהושע פאלק, הורה בצוואתו לילדיו ללמוד את לשון הארץ
כפי שהזכרנו קודם היו מסחר זעיר, חלפנות והלוואת כספים מקורות ההכנסה העיקריים. עוד במאה השש-עשרה הופיע "שוק יהודים" מחוץ לרחוב היהודים; כיוון בשוק-היהודים היה המסחר בעיקרו מסחר בירקות, נתקל השוק בהתנגדות מצד מתחרים נוצרים, והתנגדות זו גרמה לכך שבשנת 1613 הוציאו שלטונות העיר "צו גננים" שאסר על המסחר הזה אך לא הקפידו על ביצוע הצו. יעקב הירשהורן היה היהודי הראשון שהיה בעל רשיון רשמי - משנת 1655 - לסחור ביין, פירות וכיוצא באלה; בשנת 1677 נרשמו ארבעה סוחרים כאלה, אך רק בשנת 1736 הוענק רשיון למסחר כללי ליהודי וולף פולדה.
בסוף המאה השבע-עשרה כללה רשימה של 415 משפחות 109 מלווי כספים וסוחרים בחפצים משומשים, 106 סוחרי כלי מתכת ובגדים ו- 24 סוחרי פירות. אור-אגפיים מענין על מצבם הכלכלי של היהודים נוסכות רשימות מצאי של חפצים אישיים.
וכך, חרף כל ההגבלות והרדיפות ושלושים-וארבעה מסים שונים שהיו מוטלים על היהודים, עמדה קהילת פרנקפורט במאה השמונה-עשרה בסימן השגשוג, ובסופה נאמד סך הכל של נכסיהם (להוציא נכסי הקהילה וקרנות-הנאמנות השונות) בששה מיליון גולדן לערך. ברשימה של תריסר המשפחות העשירות מופיעות קודם כל שלוש משפחות שפייר שהונם נאמד ב- 604,000 פלורין, במקום השני משפחת רייסאליסן שהונה נאמד ב- 300,000 פלורין. ואחריה משפחות שוסטר, האס, קאן, גולדשמידט וורטיימבר, ורק במקום האחד-עשר מופיעים מאיר-אנשיל רוטשילד שהונו נאמד ב- 109,375 פלורין. באותו זמן מנו יהודי פרנקפורט 2,800 נפשות בקירוב, אשר רובם הגדול לא היו כלל אמידים באותה מידה.
באוקטובר 1792, נטל נפוליאון את הפיקוד לידיו. ארצות-הריין נעשו שטח צרפתי. פרנקפורט הופצצה שנית ביוני 1796 והפעם נשרף כליל חלקו הגדול של רחוב היהודים - לפחות למעשה, אם כי עדיין לא להלכה - קץ הגטו.
בדצמבר 1812 הורחב העיקרון שכל תושבי הדוכסות הם בעלי זכויות שוות ב"פקודה בדבר השוויון האזרחי של הקהילה היהודית". מסמך זה הורה, בין היתר, שהיהודים יפדו את כל המסים המיוחדים שהוטלו עליהם על ידי תשלום כולל של 440,000 פלורין, ששיעורו הראשון בסך 150,000 פלורין ישולם מייד. אולם ירח-דבש זה עם החירות לא נמשך זמן רב. נפוליאון הובס בלייפציג ב- 1813 והדוכסות של דאלברג עברה מן העולם.
לבסוף, משלא הועילו כל המחאות, פרסם הסנאט ב- 2 בספטמבר 1824 צו בנוסח שנתקבל בבונדסטאג יום קודם לכן. בששה-עשר סעיפים - ניגוד בולט למאה שמונים ושמונה הסעיפים בתקנות משנת 1616 - ביטל החוק הקונסטיטוציוני החדש את כל הפקודות והתקנות הקודמים והכיר ביהודים כבאזרחים שווי זכויות כלפי החוק האזרחי וכנתינים כשרים של העיר החופשית פרנקפורט.
ראשית תולדותיו של בית הספר במעשה צדקה של "הסוחר וסוכן-החצר המלכותי" מאיר אנשיל רוטשילד. מזמן ביקורו במארבורג בדצמבר שנת 1803 בחר לו ילד פולני עני והפקיד את חינוכו בידי זיגמונד גייזנהיימר, אחד מפקידיו, וזה, ועמו עוד שלושה צעירים, הקים ברחוב היהודים ב- 1 בינואר 1804 חברה למען הקמת בית ספר. זהו אחד התאריכים החשובים ביותר בתולדות הקהילה. הפילאנטרופין אשר הפך לאט לאט לאחד מבתי הספר היהודיים המפורסמים ביותר בגרמניה
ר' שמשון רפאל הירש (1888-1808), שהיה אישיות בעלת שיעור קומה, ושכבר קנה לו שם כמחברו של הקונטרס הלוחם "תשעה-עשר מכתבים" בשנת 1836, הצליח בתקופה קצרה לערך לפתח את הנהגתה הדתית של הקהילה החדשה ולהפכה לקהילה משגשגת שיש לה בית כנסת משלה, רשת בתי ספר ומוסדות אחרים. חוק שיצא אותה שנה (בשנת 1899 הושלם עוד בחוק נוסף) אפשר לפרוש מן הקהילה הישנה. הקץ בא ביום 6 בנובמבר 1942 בצורת פקודה על סילוק קהילת פרנקפורט.