אלכסנדר בלוק

...

הו, מה טרופה הסערה

מעבר לחלון, גועשת.

בוכָה הרוח בכי רע,   

עבים נסים, יורד הגשם.

איום הליל, בליל כזה

חבל על אנשים בלי בית,

תוגה תניס את ההוזה

אל זרועותיו של קור המוות.

להיות שותף לגורלם,

להיאבק בקור וגשם.

הו, מה נטרף כל העולם

בידי הרוח הרוגשת.

אותות נסתרים

נדלקים אותותיו של הסתר

על הקיר החדש האטום.

בחלום מכבידים הם כמו כתר -

הפרגים בזהב ואדום.

אסתתר בלילות בלי תוחלת,

לא נזכר בניסים הקודרים.

בזריחה שתי כימרות התכלת

מביטות מתוך שמֵי הראי.

אני רץ לרגעים שעברו

ועוצם את עיניי באימה.

בין דפי הסֶפֶר הקר ההוא

מתפתל לו זהב הצמה.

כה נמוך מעלַי הרקיע,

החלום השחור בחזי,

וסופי המובטח כבר מגיע,

מלחמה ושרפה בחזית.

מוסיקה

בליל החרדה נרדמת,

הכְּרַך נסתר בתרדמה,

לאל יש מוסיקה פועמת,

רבים צלילי האדמה.

מה סערת חיי? - עדיין

השושנים שלךְ פורחות!

מה לי דמעת אדם? - כיין

שקיעות השֶמֶש מסמיקות.

מושלת היקום, קבלי-נא

מבעד לדם, דממה, עינוי,

הכוס, שהתשוקה הכינה,

מיד עבדךְ הלא-ראוי.