פרק ראשון לקריאה

1

טיסה 262 של אייר פראנס כמעט התרסקה בנחיתה על מסלול האספלט של שדה התעופה אינצ'ון בסיאול, בירת קוריאה. רוח צד פתאומית הכתה במטוס, טלטלה אותו קשות ואילצה את הטייס לתמרן בפראות. מיכאל צוקרמן לא התרגש מהמהומה. הוא היה עסוק מדי בכאב שפעם ברקותיו - כאב שהופיע בעת שהמטוס החל מנמיך לקראת הנחיתה, בשל השינוי בלחץ האוויר בתא הנוסעים - בשילוב עם השפעות הלוואי המוכרות לו היטב כתוצאה מערבוב סוגים שונים של משקאות אלכוהוליים ושינה בהשפעת כדורים.

איש העסקים הצרפתי שישב לידו נראה המום מהחוויה. ראשו נחבט בחלון כשגלגלי המטוס נגעו בקרקע. הוא הושיט את ידו אל שקית ההקאה שהייתה מונחת בגב המושב שמולו, והגיע אליה רגע לפני שהרס את חליפתו המהודרת. הוא הקיא שוב בזמן שהאיירבוס זגזג על המסלול כמו רכבת הרים שתוכננה על ידי מהנדס שיכור.

המטוס נעצר וקולות הרעד וחריקת הצמיגים התחלפו בדממה עמוקה. הצחנה בתא הנוסעים הייתה בלתי נסבלת, ומיכאל חש צורך עז לצאת משם. הוא קם במהירות, שלף את תיק המחשב הנייד ואת מזוודת הטרולי שלו מתא האחסון שמעל לראשו, והתקדם במעבר. הוא היה ראשון מול דלת המטוס כאשר זו נפתחה, שאף לריאותיו את האוויר הקריר וחצה בפסיעות ארוכות ומהירות את שרוול הנוסעים שהוצמד למטוס.

תפקידו כמנהל השיווק והמכירות של חברת הסטארט-אפ קְרֵמְבּוֹקְס גרם לכך שבשנים האחרונות הוא בילה את רוב זמנו בנסיעות סביב העולם, ואחד מתחביביו היה לפתח שיטות יעילות לצמצם את זמן השהייה בשדות התעופה בהם ביקר. את קוריאה פקד לעיתים קרובות, ולמד להכיר את שדה התעופה של סיאול במידה כזאת שלא היה עליו להביט אפילו פעם אחת בשלטי ההכוונה.

כשהגיע לאשנב ביקורת הגבולות, הוא הושיט את דרכונו לשוטר קוריאני צעיר, שמדיו היו עמוסים בסמלים ובתגים צבעוניים. השוטר פצח בסדרה של שאלות צפויות בעודו ממתין לפלט המחשב. כעבור דקה החתים את הדרכון בתנועת יד רחבה ומוגזמת, והורה למיכאל להמשיך.

הוא חלף במסלול הירוק על פני מוכס מנומנם שנטל ממנו את פתק הצהרת המכס, בה הצהיר שהוא אינו מבריח חומרי לחימה או בעלי חיים נדירים, וסימן לו להתקדם. כשעמד בחוץ, הציץ בשעון ורשם בסיפוק שיא אישי חדש: 16 דקות ושבע שניות לאחר הנחיתה הוא כבר עמד מול תור ארוך של מוניות, שהשתרך לצד המדרכה.

"אתה פנוי?" שאל את אחד הנהגים.

"לאן אתה צריך להגיע?" הנהג שאל באנגלית רצוצה.

מיכאל שלף ממעילו דף מודפס בקוריאנית עם שם המלון, כתובתו ומפת הגעה משדה התעופה.

"מלון רמאדה," אמר הנהג והנהן בראשו. "בוא ניסע."

מיכאל התיישב במושב האחורי, הניח לצידו את מזוודת הטרולי ועל ברכיו את המחשב הנייד. הוא שלף מתוך המזוודה תיק קטן מלא בתרופות, בית המרקחת הנייד שלו, ופשפש בו. אחר כך בלע ללא מים שני כדורי פראמין וקיווה להפיג בעזרתם את הבחילה הקשה שאיימה לערוך לו היכרות מחודשת עם שאריות לא מעוכלות של מזון מטוסים. כאב הראש שאחז בו כמעט וירה את עיניו אל מחוץ לחוריהן.

"פעם ראשונה בסיאול?" שאל הנהג.

"לא," מיכאל השיב לאחר המתנה קצרה ומתוכננת. קולו היה תקיף ולא ידידותי, כיוון שלא התרגשה בו שום כוונה לבלות את זמן הנסיעה בשיחות חולין, והוא רצה לוודא שנהג המונית מבין זאת.

מיכאל התבונן מהחלון ובהה בנוף שנפרש סביבו. קו הרקיע היה משובץ מגדלי משרדים, והרחובות של סיאול התחתית היו הומי אדם. הוא הופתע בכל פעם מחדש ממראה המכוניות שנעו בכבישים, כיוון שכולן היו אפורות או שחורות. כשהתעניין לגבי הנושא הוסבר לו שהקוריאנים לא מאמינים בצבעים.

כשהמונית עצרה מול הלובי המפואר של מלון רמאדה, מיכאל הניח על כף ידו הפסוקה של הנהג חמישה שטרות של עשרת אלפים וון ויצא מהרכב. בל-בוי בחליפה אדומה ניגש אליו, אך מיכאל שילח אותו בתנועת יד מהירה. בדלפק הקבלה אמר "ערב טוב", הושיט דרכון וכרטיס אשראי, ובחן את השתקפות דמותו ברצפת השיש הבוהקת. בפינות אולם הכניסה הגדול ניצבו עמודי גבס לבנים ובראשם כדי חרס שהיו מלאים בפרחים סגולים. הקירות היו מעוטרים בתמונות גדולות של מקדשים בודהיסטים ושדות אורז, והאוויר היה מבושם בריח לבנדר תעשייתי.

"ברוך שובך מר צוקרמן," אמר פקיד הקבלה. פניו עטו חיוך מלאכותי אך מדויק, והוא הניח על הדלפק כרטיס מגנטי. "חדר 1540."

מיכאל עלה לקומה החמש עשרה של המלון ונכנס אל סוויטת עסקים מפוארת, שבמרכזה ניצבה מיטה גדולה. באגף נפרד נח שולחן עבודה גדול וכבד למראה, עשוי עץ כהה. הוא בחן את חדר הרחצה הענק, שהכיל אמבטיה פינתית מרווחת, מקלחון תחום בזכוכית שקופה וקירות מעוטרים בשיש ופסיפס, וחייך בהנאה. הוא אהב לפנק את עצמו בנסיעות העבודה אליהן נשלח והקפיד ללון במלונות המפוארים ביותר שאפשר התקציב שניתן לו. זו הייתה הדרך בה פיצה עצמו על הזמן הרב בו נאלץ לשהות מחוץ לבית.

הוא פרק את תכולת תיקיו אל תוך ארונות מעוצבים, כיוון את שעונו לשעה המקומית והניח אותו יחד עם הארנק במגירת השידה. אחר כך התרענן בעזרת מקלחת חמימה וכשסיים, התיישב על המיטה בחלוק מגבת לבן והחליק את כפות רגליו לתוך זוג נעלי בית צמריות.

עוד במטוס סיים להתכונן לפגישה שתוכננה לו למחרת. צינה אחזה בגופו כשחשב עליה. היה לו ניסיון רב במפגשים פנים מול פנים עם דרגי הנהלה בכירים של חברות רבות, אך הפגישה הזו הייתה צפויה להיות קשה במיוחד.

מחר זה מחר, חשב וטלטל את ראשו. היו לו תוכניות אחרות לגמרי להמשך הערב.

הוא נטל בקבוקון וויסקי מהמיני-בר וחיסל אותו בלגימה אחת. מוחו התרוקן מכל בדל של מחשבה טורדנית, והוא ניגש לטלפון וחייג.

"כן אדוני, כיצד אפשר לעזור?" שאל פקיד הקבלה.

"אני מבקש קוביות קרח," אמר במהירות. הוא למד את מילות הקוד האלו בפורום של אנשי עסקים באינטרנט. קוביות קרח נשמע הרבה פחות מביך מאשר נערת ליווי.

"אני מבין," אמר הפקיד. לאחר כמה שניות של חילופי דברים בקוריאנית בקו טלפון אחר הוסיף, "עוד חצי שעה אצלך."

מיכאל התרווח על המיטה הגדולה, הביט בבקבוקון הריק ותהה אם הוא עדיין מסוגל לשלוט בהרגלי השתייה שלו. הוא נמשך לאלכוהול כבר בנעוריו, אך השתדל להיגמל ממנו כשהתגייס לצבא. כך עשה במשך כל תקופת הלימודים באוניברסיטה והשירות בפרויקט 'תלפיות', וגם בשבע השנים בהן שירת ביחידה 8200 של חיל המודיעין. זה לא היה קל, אבל בדיקות הפוליגרף התקופתיות, שתמיד גלשו לשאלות חודרניות על הרגלי הפנאי שלו, היו מרתיעות דיין כדי לגרום לו להתנזר משתייה מופרזת ומשלל חטאים קטנים אחרים.

מאז שהשתחרר מהצבא הוא הסיר מעליו את כל המגבלות, בניסיון לפצות על הזמן האבוד. כשהצטרף לצוות המייסדים של קרמבוקס, שמח ליטול על עצמו את ניהול תחום השיווק והמכירות. התפקיד, שהיה כרוך בנסיעות מרובות, אפשר לו גישה בלתי מוגבלת לאלכוהול חופשי בטרקליני העסקים ובטיסות, ושהייה בבתי מלון בהם ידעו לספק בדיסקרטיות את הצרכים המגוונים של אנשי עסקים שכמותו, הרחק מעיניהם של אשתו או מישהו ממכריו.

מתיק התרופות שלו הוא שלף בקבוקון לבן, נטל ממנו כדור כחול קטן, התבונן בו קצרות ובלע אותו. הוא לא היה זקוק לזה באמת. אחרי הכול, בגיל 32, הוא היה במלוא אונו, אולם בתקופה האחרונה החלו כמה דברים להשתבש. הוא חווה פרצים בלתי נשלטים של רגש שלא היה מוכר לו, והניח שזו הגרסה הפרטית שלו לייסורי מצפון. הוא חש זאת לאחרונה מספר חודשים קודם לכן, בנסיעת עסקים לסין. כהרגלו, הזמין עיסוי לחדרו במלון, אולם ברגע שהמעסה הצעירה החלה בעבודתה הבזיקו בראשו תמונות של אשתו סיוון המיניקה את בתם נועה. למרות מאמציה של הנערה, לא הצליח להיפטר מהמחשבות הללו ולא עמד במשימה. הוא נאלץ להסתפק בעיסוי סטנדרטי ללא הסוף השמח, ומאז הקפיד שלא לאפשר לדברים מעין אלה להסיח את דעת. הוויאגרה הייתה פתרון זמין ונוח.

כשנקישות חלושות נשמעו, מיכאל קם מהמיטה, פתח את הדלת ואהב מאוד את מה שראה. בפתח עמדה צעירה לבושה שמלה שחורה צמודה, שלא הותירה מקום רב לדמיון בנוגע למבנה הגוף אותו כיסתה. פניה היו עדינות למראה ומאופרות קלות, אפה קטן ושפתיה משוחות בשפתון אדום בוהק. שיערה השחור והחלק גלש על כתפיה.

קומתה הייתה גבוהה יחסית לבנות ארצה, ונעלי העקב שלרגליה העצימו את נוכחותה עוד יותר. אבל הדבר שמשך יותר מכל את עיניו של מיכאל היה החזה, שגם ללא עזרת המחשוף הנדיב, ניתן היה להבחין במימדיו המרשימים. היא החזיקה בידה דלי קטן ובתוכו בקבוק שמפנייה טבול בקוביות קרח ועל כתפה היה תלוי תיק אופנתי קטן וארגמני.

היא פסעה לתוך החדר בצעדים מדודים וחושניים, שהבליטו את הקימורים שבאחוריה. מיכאל התבונן בה וגופו נשטף בתחושת ציפייה. הוא מסר לה מעטפה שהכילה מספר שטרות ירוקים, ואחרי שספרה אותם הבעה של שביעות רצון השתלטה על פניה. היא הכניסה את המעטפה לתוך התיק שהניחה על השולחן הקטן לצד המיטה, פשטה את שמלתה והתיישבה עירומה על המיטה כשהיא נשענת לאחור על ידיה ומבליטה את שדיה.

מיכאל התקרב אליה. היא הושיטה את ידיה ואחזה בשולי חלוקו, מתירה את חגורת הבד. הוא היה מוכן עוד לפני שנגעה בו ועצם את עיניו כשהרגיש את שפתיה מטיילות במיומנות יעילה במעלה זקפתו. כשחדלה, פקח את עיניו וראה אותה שולפת קונדום שקוף מאריזתו ומלבישה אותו על אברו בעזרת פיה.

תנועותיה האיטיות הטריפו אותו עד שאיבד את סבלנותו. הוא אחז במותניה, סובב את גופה והשכיב אותה בכוח על בטנה. אחר כך רכן על המיטה, נשען על כפות ידיו וחדר לתוכה. בתום כמה דקות קצרות, שנדמו לו כנצח, גופו המיוזע התמוטט על גבה. הוא התגלגל לצידה והיה מוכן לסיבוב נוסף אפילו בטרם הסדיר את נשימתו – עוד אחת מתופעות הלוואי המבורכות של הכדור הכחול. היא תעבוד קשה הלילה, הבטיח לעצמו.

מיכאל נשכב על גבו ומשך אותה אליו. היא הזדקפה, כיוונה את עצמה מעליו בתנועות ארוכות ואיטיות, והחלה להתנועע מעלה ומטה ולגנוח בקצב הולך וגובר. הוא לא היה בטוח אם היא נהנית כמותו, או שהיה זה חלק מהתפקיד אותו מילאה בכישרון, אך היא נראתה אמינה דיה לעורר את תשוקתו עוד יותר. הוא לפת את אחוריה בשתי ידיו והגביר את קצב תנועותיו עד שגבו התקשת וצעקה ארוכה נפלטה מפיו.

היא קמה מעליו וירדה מהמיטה בלי להביט בו, שלפה משהו מתיקה ונכנסה לחדר האמבטיה, נועלת את הדלת מאחוריה. כעבור זמן קצר, שבה למיטה והתיישבה לצידו. מיכאל, שהיה מוכן לסיבוב נוסף, הבחין בבקבוק בושם דמוי פרח, שאחזה בידה.

"אהבת את הריח שלי?" שאלה. קולה היה עמוק ורך.

מיכאל הופתע מהאנגלית המהוקצעת שבפיה, כמו גם מעצם השאלה.

"כן... אה... זה נחמד," ענה במבוכה.

"תריח מקרוב," אמרה, הזליפה על כף ידו מעט מהנוזל שבבקבוקון וקירבה את ידו לאפו.

הוא נשם נשימה עמוקה וציפה להריח ביתר עוצמה את הניחוח העדין שעלה מגופה. במקום זאת חש מחנק עז בגרונו ודמעות צורבות הציפו את עיניו. "מה זה?" ניסה לשאול, אבל לא שמע את המילים יוצאות מפיו. החדר החל מסתובב סביבו והוא ניסה להרחיק את ידה ממנו, אולם זרועותיו הפסיקו לציית למוחו. קור הזדחל במעלה שידרתו וראייתו התערפלה.

אחר כך לא הרגיש דבר.

ג'ין האן קמה מהמיטה ונשפה בכוח. היא עצרה את נשימתה יותר מחצי דקה ומיהרה לחדר האמבטיה, שם הכניסה את הבקבוקון אל תוך שקית אטומה ששלפה מתיקה, ושטפה היטב את ידיה. היא נשמה מספר נשימות עמוקות ונשפה ארוכות. סחרחורת קלה גרמה לה להישען על הכיור. חומר הטשטוש שגרמה למיכאל להסניף יפעל למשך זמן קצר בלבד, קצר בהרבה מכפי שהייתה צריכה. היא שלפה מתיקה מזרק גדול ואמפולת זכוכית מלאה בחומר הרדמה, ניסתה לחשב את הכמות הנדרשת על פי משקלו המוערך של הגבר השוכב בחדר הסמוך ומילאה את המזרק בהתאם. אחר כך חזרה אל המיטה וסובבה את מיכאל על צידו תוך מאמץ רב. הוא היה כבד יותר מכפי שהעריכה.

היא תקעה את המחט בעכוזו וסחטה את המזרק עד תום. אחר כך סובבה את מיכאל והשכיבה אותו בחזרה על גבו. רק אז הרשתה לעצמה להירגע, שלפה מתיקה טלפון סלולרי דק וחייגה.

"שלב א' הסתיים," אמרה ומיד ניתקה.

ג'ין קירבה את אוזנה לפניו של מיכאל והקשיבה לנשימותיו. נראה היה לה שחומר ההרדמה פועל היטב. היא פסעה לאיטה אל חדר האמבטיה, נכנסה למקלחון ופתחה את ברז המים כדי לרחוץ מעליה את תוצרי הלוואי של החלק הפחות מכובד בעבודתה.

שנתיים קודם לכן, כשהצטרפה למשרד החקירות הקטן ששכן בלב איזור העסקים הסואן בסיאול, חשבה שהעבודה תכלול מעקבים, צילומים, חשיפת מידע, פגישות ולכל היותר פלירטוטים קצרים עם מושאי חקירתה. היא אכן למדה במהירות את טכניקות הבילוש הפרטי, אבל נראתה טוב מדי, והטכניקה היעילה ביותר הייתה הלהבתם של הנחקרים עד כדי אובדן כל המעצורים וגילויים של כל הסודות. זו הייתה הסיבה להצלחתה הרבה, וגם לכך שהבוס העביר לטיפולה את התיקים הקשים והחשובים ביותר שהתקבלו במשרד. בפעמים הראשונות, ניסתה להפעיל את חומר הטשטוש עוד לפני שהגיעה למיטה, אבל לא תמיד עלה הדבר בידה. אחרי כמה חודשים כבר לא ייחסה חשיבות רבה מדי למעשה המיני. אף על פי כן, לא הצליחה להיפטר מהצורך להתנקות אחריו, מוקדם ככל האפשר.

היא סגרה את זרם המים, התנגבה ויצאה מחדר האמבטיה. כשהיא עדיין עירומה, פתחה את התיק האדמדם ותלשה מתוכו מחיצת בד פנימית. בתוך תא נסתר שכנה מצלמת וידאו בגודל כף יד, נתונה בתוך תבנית ספוגית. עדשת המצלמה הותאמה לצילום בתנאי תאורה קשים, אפילו חושך מוחלט, והייתה צמודה לדופן הצדדית של התיק. ג'ין עצרה את ההקלטה וסרקה במהירות את הסרט שצולם. הפרטים נקלטו בבירור.

כדי להשלים את המשימה, לחצה שוב על כפתור ההקלטה והעבירה את המצלמה בצילום תקריב לאורך גופה ומול פניה. אחר כך ניגשה למיכאל, ששכב רדום על המיטה, וצילמה אותו מכף רגל ועד ראש, תוך התעכבות ארוכה על פניו. היא הדליקה את הטלוויזיה הדקה שניצבה מול המיטה. על המסך הופיע ערוץ המידע עם הלוגו של המלון, וכן התאריך והשעה. היא צילמה את המסך למשך מספר שניות ושבה לצלם את מיכאל. לאחר מכן החזירה את המצלמה לתיק ולבשה את השמלה השחורה בה הגיעה.

עתה הדליקה את כל האורות בחדר וערכה בו סריקה יסודית. אחרי שמצאה את הטלפון הסלולרי של מיכאל במגירת השידה, היא פירקה את גבו ושלפה מתוכו את כרטיס הסים ואת כרטיס הזיכרון. אחר כך הוציאה מתיקה מחשב כף יד וקורא כרטיסים, הפעילה את המחשב, תקעה את הכרטיסים לתוך המכשיר והעתיקה מהם את המידע. לאחר מכן ניגשה אל אגף העבודה של הסוויטה, שם מצאה על השולחן את המחשב הנייד של מיכאל. היא שלפה מתיקה תקליטון קטן, הכניסה אותו לכונן האופטי, חיברה את מחשב כף היד שלה אל המחשב הנייד, כיבתה אותו, והפעילה מחדש. הכונן השמיע קולות חריקה ולאחר מספר דקות הופיע על המסך חלון עמוס תפריטי הפעלה בקוריאנית. אצבעותיה רפרפו על המקלדת תוך שהיא עוברת במהירות מחלון לחלון בתוכנה הסבוכה. כעבור מספר דקות נעצרה ובהתה במסך. קובץ הדואר האלקטרוני של מיכאל היה מוצפן.

"לעזאזל," אמרה בקול רם ואגרפה את ידיה. היא התלבטה קצרות ואז התקשרה שוב.

"שלב ב' כמעט הסתיים, אבל נתקלתי בבעיה," אמרה.

"מה הצלחת להשיג?" שאל הקול מהעבר השני של הקו.

"כמעט הכול, אבל הדואר חסום."

"אין מה לעשות. זה יצטרך להספיק," אמר. "צאי משם מהר ותשלחי לי את הכול עוד הערב."

ג'ין סרקה בפעם האחרונה את הסוויטה על כל אגפיה. היא וידאה שהכול חזר למקומו ובדקה שלא השאירה אחריה דבר. אחר כך כיבתה את הטלפון הסלולרי של מיכאל וניתקה את כבליהם של כל הטלפונים הקוויים. היא משכה את הווילונות האטומים על פני החלונות, ניגשה אל המיטה והתבוננה במיכאל. הוא היה גבוה, רזה ואתלטי. עורו היה חיוור ושיערו קצר ושטני. הוא הזכיר לה את ניקולאס קייג', אולם מבחינתה כמעט כל גבר מערבי היה דומה לשחקן קולנוע כלשהו. היא התיישבה לידו ומיששה את הדופק בצווארו. הוא היה חזק אך איטי. על אף שנהג בה באגרסיביות, הרגישה כמעט רחמים כלפיו, בשעה ששכב לפניה, חסר אונים כתינוק. היא התנערה במהירות ממחשבותיה, כיסתה אותו בשמיכה, וכשיצאה מהחדר תלתה על ידית הדלת את השלט 'נא לא להפריע'.

בקומת הכניסה יצאה אל הלובי, שהיה מואר באור קלוש. נקישות עקביה על רצפת השיש הדהדו ברחבי האולם. היא ניגשה אל פקיד הקבלה המותש ממשמרת ארוכה מדי, והושיטה לו שני שטרות של מאה דולר מן המעטפה שנתן לה מיכאל.

"תגידי לבוס שאני תמיד שמח לעשות איתו עסקים," אמר וקרץ.

היא הנהנה בראשה ועזבה את המלון.