הלב של אילת

ביום רביעי הבא, יערך יום ההתרמה השנתי לתכנית 'לתת באילת' ברדיו 'קול הים האדום'. תוכניתה של זילי גרוסמן, מוסד ואם באילת, חוגגת עשור של נתינה. ראיון אישי, עם האמא של כל הנזקקים, שחיה את הכאב והסבל של מאות אנשים. אבל נותרת אופטימית תמיד.

מאת: רותם לב נועם למערכת ערב ערב באילת :

ערב ערב באילת - המגזין

ביום רביעי הבא, יערך יום ההתרמה השנתי לתכנית 'לתת באילת' ברדיו 'קול הים האדום'. תוכניתה של זילי גרוסמן, מוסד ואם באילת, חוגגת עשור של נתינה. ראיון אישי, עם האמא של כל הנזקקים, שחיה את הכאב והסבל של מאות אנשים. אבל נותרת אופטימית תמיד.

את הראיון הזה ראוי להתחיל בגילוי נאות. זילי גרוסמן היא חברה של שנים, אחת כזו שהקשר איתה עבר אלי כירושה מאבא וימשיך ללוות אותי לאורך כל החיים. כי כזו היא זילי, מי שמכיר אותה פעם אחת, הולך איתה הלאה לתמיד. אולי זה החיוך הג'ינג'י הנעים, אולי בשל יכולת ההקשבה השקטה שלה, אולי פשוט משום שהיא חברה טובה. באמת. כזו שלא תערוך לך פנקסנות של מי נתן למי, כמה ומתי, ולעולם לא תבקש ממך, את מה שלא תציע בעצמך. חברה לחיים.

"נשאבתי אל העמותה שהפכה לבית שני"

השבוע, ישבתי איתה לקראת יום ההתרמה שיערך בשבוע הבא לעמותת 'לתת באילת', בראשה היא עומדת כבר ארבע שנים. ולא, זילי היא ממש לא אחת שרודפת פרסום. ההפך הוא הנכון. אבל לקראת יום ההתרמה, היא הסכימה לשבת ולהיזכר ביחד איך הכל התחיל, אי אז בשנת 96', פשוט משום שכל כך חשוב שכולנו נזכור לפתוח את הלב למה שבאמת חשוב.

לא בטוח כמה מהאילתים עוד זוכרים את אליאס בוגנים ז"ל, ההומלס אולי הכי מוכר באילת של שנות שמונים והתשעים. האגדות מספרות על עברו המפואר כשוער כדורגל בליגה הלאומית, אבל החיים כמו שרק הם יודעים, הובילו אותו אל הרחובות, שם הפך את מרכז 'רכטר' ורחבת ה'סיטי סנטר' לביתו, תחת חסותם של בעלי העסקים המקומיים שדאגו להחזיקו בחיים. נזכרת זילי: "באותן שנים היתה לי חנות בגדים בצמוד לרדיו. אליאס אימץ אותי, כפי שאימץ בעלי עסקים אחרים במרכז. הוא היה אז בטיפולו של אבא שלך, איציק נועם, ובטיפולי. השנה היתה 1996 ומצבו הבריאותי התרופף. אפשר היה להבחין שאליאס, שהיה מאוד מוכר בעיר, גוסס. לא יכולתי לראות אותו כך. מוטל בפינה מתגולל בצרכיו. פניתי לרדיו וביקשתי עזרה. עליתי לשידור בתוכנית של איריס קדם, ואני מודה שהופתעתי מעשרות הפניות שקיבלתי מאנשים שביקשו לסייע. אבל זה היה מאוחר מדי. למחרת בבוקר, מצאנו את אליאס מוטל מת. עוד באותו בוקר, ארגנתי ביחד עם אבא שלך את ההלוויה ומאז בעצם הכל התחיל".

ספרי....

"פתאום התחילו להגיע עשרות אנשים לחנות שלי בבקשות לעזרה. אחת ביקשה תרופות, אחרת משקפיים לילדה, אחד היה זקוק לכסף לנסיעה לטיפול במרכז והכדור פשוט החל להתגלגל. תוך שבוע, המרכזיה של הרדיו קרסה מפניות, וגיא מרקמן, שלו אני חבה תודה גדולה, החליט לתת לי תוכנית של שעתיים, שכולה שלי וכולה מיועדת לעזרה לזולת. יום חמישי בין שש לשמונה הפך להיות היום של הנזקקים, שלמדו להתקשר ולא רק הם. גם האילתים הגיבו בחום ונענו לקריאות העזרה שלי ופתחו את הלב. במשך תקופה ארוכה, חילקתי אוכל ומצרכים מפתח הרדיו והפכתי למיני מחלקת רווחה".

לא קל לעבוד ככה.

"ספר לי על זה. חמש שנים התנדבתי ברדיו, הייתי הולכת ברחוב, ואנשים היו דוחפים לי כסף כדי לפתור בעיות שהעליתי בשידור. חמש שנים עבדנו כך מהיד לפה, עד לזכייה הגדולה בפרס 'גלובס', ששינתה את התמונה".

זכיה כזו לא הולכת ברגל.

"אין ספק שהיה מדובר בכבוד גדול. אני הקטנה מאילת עומדת על במה אחת לצד ענקי עולם כמו 'מייקרוסופט' ו'אינטל'. הבנתי פתאום שיכולת הנתינה שלי לא מוגבלת בכלום, שאין גבולות למה שאפשר ליצור כאן למען מי שבאמת זקוק. לשמחתי, כשחזרתי, פנתה אלי חברת 'דפי זהב' והציעה שנפתח עמותה לה היא תוכל לתרום סכום כסף, אז בעצם נולד רעיון העמותה שקיבל גיבוי מלא מגיא מרקמן, מנכ"ל הרדיו. מהרגע הראשון, עמד לצדי דובי כהן, יד ימיני וגם ארז אפרת ז"ל, וביחד עם עוד כמה אחרים, התחלנו לפעול באופן ממוסד. נפתח משרד קטן ב'סיטי סנטר' ושם קיבלתי אנשים מדי יום".

ידעת למה את נכנסת?

"לא היה לי צל של מושג. לא הבנתי כמה אומללות יש בעיר שלנו, כמה סבל. לא הבנתי שהעזרה שלנו לא תמיד נגמרת בכסף, אוכל או ציוד, אלא הרבה פעמים היא במילה טובה, בהקשבה, בחברות ובחיוך, יש כל כך הרבה אנשים שאין להם משפחות, שאין להם מי שיאמר להם בוקר טוב, בסך הכל הייתי אמא צעירה עם שני ילדים ובעיות משל עצמי, אבל נשאבתי אל העמותה שהפכה לבית שני".

העבודה הזו שינתה אותך?

"מהקצה אל הקצה. בהתחלה מאוד כעסתי. לא הבנתי איך המדינה והעירייה נותנים לבנאדם לשכב ברחוב ללא טיפול. אני עצמי אף שבאתי מבית מסורתי, מירושלים, התקרבתי מאוד לדת. ההתמודדות עם כמויות הסבל האלו חייבו אותי לשאוב כוחות מלמעלה".

בואי נהיה מציאותיים, עם כל הכבוד את הרי טיפה בים.

"אני רק משתדלת, ובגלל זה גם הפסקתי לכעוס. הבנתי שאני יכולה לעשות רק כמיטב יכולתי, ולנסות לחבר בין כל אלו שרוצים לעזור".

צדיקה?

"ממש לא. יש עשרות אנשים בעיר שעושים עבודת קודש, בשקט, בצנעה ולא יודעים עליהם".

נרתעים ממך ברחוב?

"אף אחד לא עובר מדרכה כשהוא רואה אותי כי הוא פוחד שאבקש ממנו כסף, כולם יודעים שאני לעולם לא מבקשת, אבל יש כאלו שחשים לא בנוח על שהם לא יכולים לתת יותר ועל כך אני מבקשת שירגישו בנוח, שכל אחד ייתן כנדבת ידו, זה בסדר גמור, גם במקרה הזה דין פרוטה כדין מאה".

מה חסר לך?

"שאין מחזיק תיק רווחה במדינה הזו ואם יש אחד כזה בעיר, אז הוא לא יצר איתי קשר מעולם. העוני והמסכנות קיימים. זה שנעצום עיניים לא יעלים אותם".

לפני 4 שנים עברתם ל'בית רפאל'.

"זו התרומה הכי גדולה וברוכה שקיבלתי לידי. חנניה דריהן מ- שרותי חוף חנניה שאל אותי אם צריך מקום להאכיל בו אנשים, ולפני שהספקתי לענות הוא תרם לי את 'בית רפאל' שהיה פעם 'בית התה'. המקום עבר שיפוץ מהיסוד, כשדובי כהן מנצח על העבודה, ומאז, אנחנו מכינים מדי יום 500 סנדוויצ'ים לילדים בבתי ספר וגני ילדים, ויש כמובן עוד מאות שבאים וממלאים סירים וכאלו שמתנדבים עוברים אצלם בבתים".

ישנה טענה על נזקקים שמנצלים אתכם והופכים את התרומות לסוג של עסק.

"התופעה מוכרת לנו. יש אנשים שמסתובבים מעמותה לעמותה ואוספים תרומות. זו הסיבה שהקשר בין העמותות השונות כל כך חשוב, אני בקשר הדוק עם רחל בלול והרבנית ויצמן, רק באמצעות הקשר הזה אפשר לדעת מי מנצל את רוחב הלב ומי לוקח רק כמידת צרכו, יחד עם זאת אני לא שופטת".

הסיפור הכי מרגש שאת זוכרת.

"היו המון, אבל היה אדם אחד, איש לא צעיר, שעבד בבית מלון שנסגר ואז חלה בסוכרת ועבר כריתה של שתי הרגליים. עולמו חרב. אני זוכרת שלא היה לו כסף לרכוש כיסא ממונע. התגייסנו למענו ורכשנו עבורו כיסא. מהקשר עם העמותה נולד אצלו הרצון לתרום בעצמו והוא נרתם להתרמת בעלי באסטות בעיר. האיש הזה הפך מנתמך לתומך, בכך הוא ניצח את הנכות והמסכנות. זה סיפור של ניצחון גדול".

והכי עצוב

"בחורה צעירה שמחלת הסרטן תקפה אותה בשנית. טיפלתי בה. יום אחד היא ביקשה ממני מצעים למיטה של 'וולט דיסני' שהיא ראתה באחת החנויות. זה היה חלומה. הבטחתי לה שמיד כשהיא חוזרת מההקרנות בסוף השבוע, אנחנו הולכות יחד לרכוש אותם. יום לפני הטיפול, היא קרסה ומספר ימים אחר כך נפטרה. מאז אני תמיד אומרת שאסור לדחות למחר את מה שניתן לעזור בו היום, כי אתה לא יודע מה יקרה בעוד שעה".

פותחת לבבות ומשכנעת את מאזיניה לתת

התוכנית "לתת" בתחנת "קול הים האדום", נהנית לקשר בין נדבנים רחבי-לב לנזקקים

30/05/2000

עיתון גלובס - מאמרים

זילפה גרוסמן מאילת, אינה מחכה שפקידי הרווחה בעיר יפתרו את מצוקותיהם של הנזקקים. זילפה, הידועה יותר בשם זילי, מנחה את התוכנית "לתת", המשודרת מדי יום חמישי ברדיו "קול הים האדום" (102 F.M) באילת והסביבה. עשרות מאזינים פונים אליה בבקשת עזרה. והיא עוזרת. ועוד איך.

הכל התחיל כשזילי פגשה לפני כארבע שנים גבר חסר-בית, הומלס, חולה. "מצבו הקשה נגע לליבי. ידעתי: אני חייבת להצילו. ניגשתי לתחנת הרדיו המקומית שלנו כדי לספר את הסיפור שלו. אבל לא הספקתי. כעבור שלושה ימים הוא נפטר."

בעקבות האירוע, החליט מנהל תחנת הרדיו, גיא מרקמן, שזילי, פרסומאית במקצועה, תגיש בעניין זה, מצוקות, פינה קבועה בת עשר דקות באחת מתוכניות הבוקר. מהר מאוד התארכה הפינה ל-20 דקות והיום היא תוכנית בת שעתיים, כל יום ה' בערב.

סיפורו של מי הכי נגע לליבך?

"סיפורו של בחור שחלה בסכרת קשה והרופאים נאלצו לכרות את שתי רגליו. הבחור פוטר ממקום עבודתו הפך להומלס. הוא ישן בחוץ על ספסל, ללא שום טיפול רפואי. בתוכנית הצלחנו לאסוף מספיק כסף כדי לקנות לו כיסא גלגלים ממונע. אבל בזה לא נגמר הסיפור. הייתי צריכה לסדר לו מקום לישון ועורך דין שיטפל בכל הבעיות שהיו לו, מול הביטוח הלאומי. בסופו של דבר מצאנו לו אכסנייה ('מוטל השלום'), ביטוח לאומי החל לשלם את המגיע לו כנכה מאה אחוז ומטפל מגיע אליו ודואג לרחוץ אותו. ההומלס הזה מצא באמצעותנו בית."

למה בעצם את עושה את כל זה?

"לעזור לאדם חולה נותן לי הרגשה נהדרת. בזכות ההרגשה אני ממשיכה בתוכנית, בהתנדבות כמובן." לדברי מנהל התחנה, גיא מרקמן, הישגה הגדול של התוכנית, ביכולתה לקשר בין נזקקים למסייעים. התוכנית גם מעודדת מאזינים לפנות אליה ולהתגבר על עכבותיהם.

לדבריו של מרקמן, מחלקת הרווחה בעיריית אילת נתונה לקשיים כספיים ולכן לא כל מקרי הסעד בעיר מטופלים. "גילינו שיש רבים שתורמים בסתר, רבים שמוכנים לתרום ורבים עוד יותר שזקוקים לתרומה. האילתים אוהבים לתת ומגיע להם כל הכבוד על כך."

זרם הפונים גבר מתוכנית לתוכנית ולדברי מרקמן הפך ל"היסטרי". בהתאם לכך גם הרייטינג של התוכנית נסק מעלה-מעלה. "עפ"י הסקרים, לתוכנית יש 18 אחוזי רייטינג כשלדעתי מדובר בפועל בהרבה יותר."

במקומוני אילת מכונה זילי "האגדה". עם כינוי מחייב שכזה, היא אינה שוקטת על שמריה. בזמן קצר הצליחה לארגן חתונה לזוג שהכיר זמן קצר קודם לכן, וביקש עזרה במימון החתונה.« שירות ביזנס « פותחת לבבות ומשכנעת את מאזיניה לתת « התוכנית "לתת" בתחנת "קול הים האדום", נהנית לקשר בין נדבנים רחבי-לב לנזקקים.

זילי

מאת: מירב לוי - מערכת 'ערב ערב' גיליון: 2114

זילי- עורכת ומגישה את תוכנית הרדיו 'לתת' ברדיו המקומי "קול הים האדום" ומנהלת עמותת 'לתת באילת' באילת מסביב לשעון –מתעסקת בזה מהרגע שמתעוררת ועד שהולכת לישון.

תחביבים - ציור, מוסיקה ואנשים. שאיפות מקצועיות - שאוכל לסדר את החיים לכל מי שמגיע אלי. חלום ילדות - רציתי להיות פסיכולוגית והנה אני פסיכולוגית רק בלי תעודה.

בכל פעם שחושבים על אנשי השנה, האנשים שתרמו מזמנם וממרצם ועשו לנו את השנה טובה יותר, אי אפשר לוותר על זילי גרוסמן, האשה, המרץ והנשמה. מי שמצליחה לעלות חיוך על פניהם של נזקקים בעיר ובעיקר דואגת להם לבטן מלאה. בפעם השלישית ברציפות זוכה גרוסמן להיכלל ברשימת 'אנשי השנה' של 'ערב ערב' ולא בכדי. מה שהתחיל אצלה לפני 7 שנים בתוכנית רדיו וניסיון להתרים לנזקקים, הפך למפעל של עזרה. היום בנוסף לתוכנית הרדיו, מנצחת זילי ביד רמה על עמותת 'לתת באילת', עמותה שנוסדה במו ידיה, היא מנהלת את בית רפאל, המקום בו יכולים נזקקי העיר לקבל ארוחות חמות ללא תמורה. 150 איש ביום אוכלים במקום ועוד כ-120 מנות חמות יוצאות החוצה לנזקקים, שמתביישים להגיע למקום. כמו כן היא דואגת לפיזורם של כ-400 סנדויצ'ים בבתי הספר בעיר, לטובת ילדים שאין באפשרות הוריהם לדאוג להם לסנדויצ'ים. העמותה תומכת בדברי אוכל בבית א.ס.י, במועדונית הרווחה של העירייה ועוד.

אין פלא שחוץ מאשר לחלום על הקשיים של התושבים, כל שעותיה מוקדשות בעזרה לאנשים

?מה נעשה השנה

'בית רפאל' נכנס לשיגרת פעילות יום יומית. למרות שהמקום נוסד בנובמבר שעבר, רק השנה התחלנו את הטיפול השוטף באנשים, לפחות יש לי במה למלא לנזקקים את הבטן. השנה פתחנו את מחסן 'כח לתת', סוף סוף יש בעיר מקום שיכול לקלוט את כל התרומות של התושבים בעיר, זה היה נחוץ מאוד. חוץ מזה השנה התהדק הקשר עם עשירי חו"ל. ישנו רב רפורמי באנגליה שפיזר שם 60 קופות צדקה אצל בעלי עסקים יהודיים. פעם בחודש הוא מפקיד לנו כסף לחשבון העמותה, בתחילת דצמבר הוזמנתי לפריס על ידי עולה חדשה מצרפת, להדק את הקשרים עם הקהילה היהודית שם ולקדם את ענייני ה'עמותה' וכך היה. 7000 יורו שהעבירה אלי 'בנות ברית' מצרפת, יועדו לרכישת טנדר לטובת העמותה וכמובן עשינו הרבה עבודה בשטח.

כל הזמן שומעים על הקשיים של העמותה וסיכויים לסגירת 'בית רפאל' האמנם?

"כולם יכולים לדבר, הכל שטויות, יש לנו חבר נאמנים שתומכים בפעילות המקום ומכירים בחשיבותו. אני אומרת לאנשים, הסירו דאגה מלבכם, המקום לא יסגר, לפחות כל עוד יהיו בעיר נזקקים. חברי העמותה נדבקו גם הם בשיגעון שלי ולא יתנו לזה לקרות".

מה הקשיים?

"בעיקר להשיג כסף. לצערי, במרוצת השנים כמות הנזקקים בעיר עלתה כמו בכל הארץ. אוכל וחפצים יש לנו, אבל מה קורה כשצריך כסף? כמו למשל כדי לשלם חשבונות לא משולמים. כאן המאמצים הגדולים שלנו. בגיוס כספים נטו".

מה עושה לך העיסוק הזה?

"הרבה נחת רוח. אני מודה לאל שאני לא מבזבזת את הזמן על שטויות. שום הצעה כספית ושום עבודה אחרת לא יספקו אותי כמוה עבודה זו. אני מגדירה את העיסוק הזה כ'מתקדם מתפנה', העבודה לצערי אף פעם לא נגמרת".

מה דעתך על הבחירה שלך?

"אני נבוכה מאוד מהקטעים האלו, כי אני לא עושה אותם כדי לזכות בתארים. מבחינתי התואר הזה מגיע לכל מתנדבי 'בית רפאל' והעמותה, שעושים יחד בעבודה הקשה. אני בפירוש לא לבדי בעשייה הזאת".

מכתבי תודה שקיבלנו