כט בנובמבר

ב- 29 בנובמבר 1947, ז' כסלו תש"ח, הצביעה העצרת הכללית של האו"ם בעד אישור תכנית החלוקה של ארץ-ישראל, על בסיס המלצות הרוב של ועדת החקירה המיוחדת של האו"ם על ארץ-ישראל – אונסקו"פ(UNSCOP) .

בעד אישור התכנית הצביעו 33 מדינות, כולל את ארצות-הברית וברית-המועצות ונגדה 10 מדינות. 13 מדינות נמנעו. ועדת האו"ם מונתה שבעה חודשים קודם לכן לאחר שבריטניה הגדולה, ששלטה בארץ על בסיס מנדט מטעם חבר-הלאומים, הגיעה למסקנה שלאור פעולות ההתנגדות שארגן היישוב היהודי, אין היא מוכנה להמשיך במתכונת הקיימת, והעבירה את הנושא להחלטת האו"ם. ועדת האו"ם הגיעה למסקנה שיש לסיים את המנדט על ארץ- ישראל, ורוב חבריה המליצו על הקמתן של מדינה ערבית ומדינה יהודית ועל הפיכתה של ירושלים לעיר בין-לאומית. מפת החלוקה שהוצעה ע"י ועדת האו"ם השאירה בידי המדינה היהודית רק חלק קטן משטחה של ארץ-ישראל המערבית. למרות זאת הסכימו ההסתדרות הציונית ומוסדות היישוב היהודי בארץ-ישראל לקבל את התכנית , מאחר והייתה בה הכרה בזכות העם היהודי למדינה ולא רק ל"בית-לאומי" כדברי הצהרת בלפור מ-1917 והמנדט על ארץ-ישראל מ-1922.

קבלת תכנית החלוקה על-ידי העצרת הכללית התקבלה בישוב היהודי בארץ בשמחה רבה והציבור יצא לרחובות לחגוג, למרות שברור היה שמדינות ערב וערביי-ארץ-ישראל ייצאו