פטירתו של דויד היא מכה קשה. דויד  למד גיאולוגיה באוניברסיטת ננסי בצרפת וסיים את לימודיו ב 1966. דויד עלה לארץ ממרוקו ב 1967 והחל עבודתו במכון הגיאולוגי ב-1968 במחלקת המיפוי ואח"כ במחלקת מחצבים. בשנים 1974-1976 עבד במיפוי שדות הפוספטים בחברת הפוספטים. מאוחר יותר ב 1983 הגיש דוקטורט דאטה באוניברסיטת ננסי בנושא הפוספטים שהיה לתחום התמחותו ובו תרם רבות מבחינה כלכלית ומדעית. ב2004 זכה בפרס היוקרתי על שם רפאל פרוינד של החברה הגיאולוגית על עבודה חדשנית ומקורית בגנזה של הפוספטים. מחקריו הרחיקו לכת ולדוגמה מחקרו המבריק יחד עם טוביה וייסברוד על הסטרומטוליטים בתצורת תמנע. דויד ידע גם להעריך את הפוספט כאחד מאבות המזון החשובים והנכחדים ופרסם על כך מאמרים. הכרתיו יותר מקרוב כשהיינו שכנים בבניין המחצבים קומה שניה במכון בשנלר. איש משכיל, צנוע וליברל עם ידע רב גם ביהדות. אדם חכם שהשיחות אתו על בעיות השעה הציגו חוכמה ומקוריות והבנה עמוקה ביחסי ישראל עם העולם הערבי. דויד אהב והכיר מוסיקה קלסית ובעיקר את מאהלר למיטב זכרוני. דויד היה מסוג האנשים שההכרות אתו העשירה את מכיריו. לצערי לא נפגשנו בתקופה האחרונה אבל הערכתי אותו מאוד הן כמדען והן כאדם ואני משתתף בצערה של משפחתו. תרומתו רבת השנים למכון כחוקר בכיר בעיקר בתחום הפוספטים ראויה להערכה רבה. 

יהי זכרו ברוך

כתב: מיכאל בייט

שבעים ואחת שנים הלכנו יחד, מאז ימי בית הספר התיכון ב"תיכון חדש" בתל אביב. את הסיור הגיאולוגי הראשון עשינו לאורך מצוק החוף מתל אביב להרצליה עם מורנו דר' יהויקים פאפוריש שדאג להעביר את אהבתו לגיאולוגיה לתלמידיו.

זברה נולד להורים שעלו מגרמניה אחרי עלית הנאצים לשלטון. אביו רודולף היה נגן בתזמורת הפילהרמונית, ואימו מינה הייתה ציירת. בבית ילדותו נחשף לערכי התרבות האירופית, אשר ליוו אותו לאורך חייו. וגרמו לו לעסוק באומנות ובמדעי הרוח, לצד עיסוקו המדעי בגיאולוגיה.

בגיל צעיר חבר לדר' חנן ביטינסקי-זלץ מראשוני הזואולוגים המודרניים בישראל במכון הזואולוגי באבו כביר, שקדם לאוניברסיטת תל אביב. חנן לקח אותו תחת חסותו, והדריכו בשיטת הסיסטמטיקה של בעלי החיים, ודחפו ללימודי הגיאולוגיה.

בשרותו הצבאי, שרת בממר"ם, יחידת המחשב הראשונה של צה"ל, עוד בתקופה שצה"ל נסמך על שרותי המחשב של מכון ויצמן, משנרכש המחשב הצה"לי הראשון, עסק בהטמעת שימושי המחשב בצבא.

בלימודנו באוניברסיטה עבדנו כזוג במעבדות ובמחנות המיפוי, ואחר כך באותם שטחים באזור אילת, לצורך עבודות המוסמך. אחרי מלחמת ששת הימים עבדנו בסיני, במסגרת מפעל שהוקם על ידי האוניברסיטה העברית ומשרד הביטחון, למיפוי הגיאולוגי של חצי האי.

זברה צד מהר את עיניהם של מורי הפליאונטולוגיה באוניברסיטה העברית, הפרופסורים משה אבנימלך וזאב רייס, ובשלב מוקדם של לימודי המוסמך שלו הציעו לו לשמש כעוזר הוראה במחלקה לגיאולוגיה. שם שימש כמדריך עד ראשית שנות השמונים, עת עבר לעבוד במכון הגיאולוגי.

במכון הגיאולוגי הפך להיות בר סמכא מרכזי בנושאי הפליאונטולוגיה והסטרטיגרפיה, ועזר רבות לעובדי המכון שנזקקו לסיוע, כאשר נתקלו בבעיות במהלך עבודתם. הוא היה קשוב מאד לנושאים שהועלו על ידם, ועם זאת המשיך בעבודות המחקר שלו.

שיתופי הפעולה חשובים שלו היו בנושאי הפוספטים עם דר' דוד סודרי שנפטר לאחרונה, ובנושאי הוראת הגיאולוגיה עם פרופסור עמנואל מזור ממכון ויצמן, כאשר סייע בידו להקים את מרכז המבקרים הראשון במצפה רמון, שנועד להנגיש לקהל הרחב את הגיאולוגיה של מכתש רמון. לצורך זה חיבר גם את המדריך הראשון למאובנים הגדולים של ישראל.

עבודתו של זברה חרגה מתחומי הארץ, אל עבר בעיות כלל עולמיות, ובעיקר נמשך אל נושאים של ראשית החיים, ופרסם מאמרים בעיתונות המדעית על נושאים אלה. 

חיבתו לארכיאולוגיה דחפה אותו לעסוק בנושאים ארכיאולוגיים. שם מצא את עצמו קורא תיגר על מוסכמות, אך לא ויתר על דעותיו, ובסופו של דבר זכה להכרה, דבר ששימח אותו מאד בתקופת מחלתו.

תנחומינו לאשתו גלוריה ולילדיו מיכל, דני ויעל. 

יהי זכרו ברוך

כתב: יוסי ברטוב

על פרופ' אריה איסר

"איך יוצאים מים מן הסלע"

על פרופ' יהושע (ישו) קולודני

מתוך פרויקט "מעלה וחצי"

אם לסכם במלים ספורות את אישיותו של גידי שטייניץ - ניתן להגדירו כאדם חכם וטוב לב, וכבעל תכונות יוצאות דופן של אהבת הבריות. כחבר בלב ונפש לחבריו, כמדען, 

כמורה, כאיש משפחה וכלוחם. גידי נולד וגדל בירושלים למשפחה שמוצאה מגרמניה, ואשר המדע וההשכלה היו בה נושא מרכזי מדורות. רבים וטובים מבניה היו מדענים מן השורה הראשונה בתחומים 

רבים ומגוונים. 

סבא וולטר היה רופא, ביולוג ימי וחקלאי. הוא יזם הקמה של מכוני מחקר בביולוגיה ימית בחיפה ובתל אביב, ואחר כך היה חקלאי, ממקימי רמות השבים. אבא היינץ היה רופא וזואולוג, פרופסור באוניברסיטה העברית שהתמחה בביולוגיה ימית, והקים את המעבדה הימית באילת )היום המכון הבינאוניברסיטאי( הנקראת על שמו. אמו רות הייתה רופאת ילדים ואחר כך עסקה במחקר סרטן. היא הקימה, במסגרת משרד הבריאות, את המרכז הלאומי לרישום חולי סרטן, שהוא מוסד מפואר ובעל שם עולמי בתחומו, כילד בירושלים שלפני מלחמת השחרור, בימי המצור ולאחריו, התעניין בנושאים מדעיים. היה חובב רדיו ואלקטרוניקה, ותלמיד מצטיין במקצועות הריאליים והטכניים. היה זה אך טבעי, שבאווירה הביתית הזו, יפנה, כמו שני אחיו, לעיסוק במדעים. התעניינותו בגיאולוגיה התחילה כשהיה עוזרו של ידיד המשפחה, פרופ' גיאורג האז, הזואולוג שהעסיקו במחקר על מאובני זוחלים במכתש רמון. לאחר שסיים את התואר הראשון במחלקה לגיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, התחיל את עבודתו כעוזר הוראה בקורסים לתלמידי גאוגרפיה וגאולוגיה, ולימד שנים אחדות נושאים כמיפוי גאולוגי ומינרלוגיה, כעוזרם של ותיקי המורים במחלקה. כמורה, גילה כבר אז נכונות רבה לעזור לתלמידים, ולשתפם בנושאי המחקר השונים בהם התעניין. הוא משאיר אחריו גם תלמידים אחדים, שטרם סיימו את עבודתם, שעבדו איתו לאחרונה. 

גידי היה בעל דעות עצמאיות ובלתי שגרתיות. הוא נלחם ללא חת למען דעותיו, ולעתים מצא את עצמו בדעת מיעוט. הוא הרבה להתייעץ - אבל לא היסס גם להגיע לפתרונות עצמאיים. הוא נטה לעסוק בבעיות שהגדירם כ"אניגמטיות" - תעלומות או חידות. ואכן, המילה אניגמה מופיעה בכותרות של כמה מעבודותיו. כך כשעסק בנושאים של פטרולוגיה ובמבנים בצור מישש בעבודת הגמר לתואר מוסמך, כך גם  בעבודת הדוקטור שלו, או בבעיות של שפיעת גז הראדון. עם זאת היה קשוב מאד למה שהעסיק את זולתו, וניסה לעזור ולקדם גם נושאים שלא נגעו ישירות לעבודתו. 

גידי לא היסס להיכנס לנושאים חדשים של מחקר. כך למשל, יחד עם אחרים, הכניס לתלם את נושא הגאוכרונולוגיה בשיטות של אשלגן-ארגון, ורובידיום-סטרונציום. כששב מהשתלמות בשוויצריה, הקים את המעבדה המשותפת לאוניברסיטה העברית ולמכון הגאולוגי. 

בשנת 1976 הצטרף למכון הגאולוגי, בתחילה למחלקה למיפוי, ואחר כך לאגף למחצבים. במעבדה היו לו הרבה תלמידים לתוארי מוסמך ודוקטור, שעשו שימוש בשיטות המחקר אותן הביא. מגוון הנושאים שעסק בהם עם תלמידיו והשתרע מהוולקניזם הצעיר של הגולן ועד הסלעים העתיקים ביותר של הפרה-קמבריום בסיני. גידי הביא עמו ידע נרחב על הגאולוגיה של אירופה, והנחיל חלק גדול ממנו גם לתלמידים. 

במכון הגאולוגי שימש גם כגאולוג ראשי בפרויקט מחצבים מרכזי, ושם, בשיתוף עם אנשי המרכז הגרעיני שורק, הכניס לשימוש נושאים רבים של גאולוגיה גרעינית, תוך שימוש בשיטות המחקר של עולם הגרעין. 

בעת היותו מנהל האגף למחצבים, בשנים 1982-1986, עזר לרבים מעובדי האגף להיכנס לתחומים חדשים, השתתף בצורה פעילה בעבודתם, והדריך כמה מהם לתואר דוקטור. בעת היותו מנהל מחלקת המחצבים ניסה ליישם שיטות שונות של מחקר גיאופיזי, ובהם שיטות מגנטיות וגיאו-חשמליות והשתתף בפרויקט של שימוש במטוס זעיר ללא טייס כפלטפורמה גיאופיזית. 

מתוך פרויקט המחצבים המרכזי, התחילה גם התעניינותו בגז ראדון, אשר שימש ככלי מחקר בפרויקט האמור. בהמשך הפך נושא זה למרכז חייו המדעיים. בעת שניסה לקדם בשיתוף פעולה עם חוקרים מסטנפורד ואוניברסיטת פרדיו ועם עמיתים במכון הגיאולוגי את מחקר הראדון כמבשר אפשרי לרעידות אדמה, וככלי למחקר בנושאים שמחוץ לכדור הארץ. 

בעת היותו מנהל המכון הגאולוגי, תפקיד בו נשא בשנים 1995-2000, עסק רבות במחשוב המכון בהקמה של מסדי נתונים ובמחשוב הארכיונים והספרייה. הוא קידם את שיתוף הפעולה עם ירדן, ויזם פרויקטים של שיתוף פעולה עם המכון הגאולוגי הירדני. הוא עסק רבות גם בקליטת העלייה מברית המועצות לשעבר, וכשהגיעו לארץ מומחים במקצועות שהיו קרובים לליבו, דאג לפרנסתם ולשילובם במעבדותיו ובנושאים מחקריו, ולסייע לקליטתם במכון. 

גידי אף היה פעיל מאד בחברה הגאולוגית - נשא בתפקידים רבים, ואירגן פעילויות רבות, ובהן כנסים והדרכת סיורים. היה נשיא החברה בשנת 1982, ונבחר כחבר כבוד בשנת 2017. 

גידי הגיע ללימודי הגאולוגיה אחרי שירות צבאי כלוחם וכקצין בחטיבת גולני. בעת שירותו הסדיר הוא השתתף בקרב נוקייב נגד הסורים, ובמילואים היה מפקד פלוגה וקצין מבצעים בחטיבה הירושלמית, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון. אחר כך המשיך את שרות המילואים שלו ביחידה אחרת, בה עשה שימוש ביכולותיו המדעיות וניסיונו הצבאי, והמשיך בהתנדבות גם אחרי גיל הפרישה החוקי משרות המילואים. 

יחד עם שלומית הקים גידי משפחה לתפארת, ובה שלושת ילדיהם מרים, אמיר ויעל. הם, ועמם עשרה הנכדים, להם הקדיש תשומת לב מיוחדת, גמלו לו על אהבתו בעת שעותיו הקשות. 

לצערנו נאלץ גידי להוכיח את יכולת הלחימה שלו גם בהתמודדות רבת השנים עם מחלתו, אשר בעת ובעונה אחת אתה, המשיך בעבודתו המדעית ובחיי המשפחה השלמים שלו. 

קשה הפרידה. זכרך יישאר נצור בזיכרונם של חבריך הרבים, תלמידיך ובני משפחתך. 

יהי זכרו ברוך

כתב: יוסי ברטוב