רותם גנות, מוסמכת (בהצטיינות יתרה) מדעי הלמידה וההוראה (2024) בתכנית המשותפת לחקר החינוך האלטרנטיבי וההתמחות לפיתוח פדגוגי של מערכות חינוך. כתבה תזה בנושא: "חקירה, חירות ופחד בלמידה: הקשר בין גישות פילוסופיות על חקירה-כלמידה-מתוך-חירות לבין תפיסות של פחד" בהנחיית: פרופ' אריה קיזל

בטקס הענקת תעודות המוסמך ביולי 2025 בפקולטה לחינוך באוניברסיטת  חיפה, נשאה דברים:

בחרתי ללמוד תואר שני בחינוך מתוך אמונה עמוקה שטבע האדם אינו טוב מנעוריו או רע מנעוריו, סוגיה שעומדת בלב השבר הפוליטי שבו אנחנו מצויים. בחרתי ללמוד תואר שני בתחום החינוך כי אני מאמינה שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו. וכשאנו חושבים על חינוך, ועל כוחו לעצב את האדם כתבנית נוף מולדתו, עולה מיד שאלת האחריות שלנו: איזו תבנית אנו יוצקים? איזו דרך אנו מתווים? לעיתים קרובות מדי, הדרך המוכרת והרווחת היא זו הרואה בחינוך קודם כל סַפָּק. ספק של ידע, של תשובות נכונות, של ודאות. זהו חינוך הפועל במודל של מילוי כלים ריקים, מתוך הנחה שהידע הוא סחורה שיש להעביר ממי שאוחז בה אל מי שחסר אותה.

באופן פרדוקסלי, חינוך כזה מאמין שהוא מיטיב עם הלומדים כשהוא מעניק להם את מה שמתואר בפסוק "אין שמחה כהתרת הספקות". זוהי השמחה שבקבלת תשובה סופית, השמחה שבסגירת הקצוות הפרומים של המחשבה. זו ההקלה שבמעבר מאי-ודאות מטרידה אל ודאות נוחה ובטוחה. אבל מה אם השמחה האמיתית אינה נמצאת דווקא בהתרת הספק במובן של פתרון הספקות, אלא בהתרת הספק במובן של להפוך את העיסוק בספק - למותר? התרת הספקות. מה אם העונג הגדול אינו טמון בביטולו של הספק, אלא בעצם השהייה המשותפת בתוכו? זוהי שמחה מסוג אחר לגמרי. זוהי השמחה שבהתרת הרסן של המחשבה, השמחה שבמתן היתר לשאול, לערער, ללכת לאיבוד ביחד, ולגלות עולמות חדשים דווקא במקומות שבהם התשובות אינן מובנות מאליהן.

כתלמידה במסלול לחינוך אלטרנטיבי, אני מאמינה שהרעיון הזה הוא לב ליבו של חינוך משמעותי. חינוך שאינו מכוון רק לתשובות נכונות, אלא כזה שמעודד שאלות אמיצות. החינוך שאליו אנו שואפים לא בורח מהספק אל הוודאות, אלא רואה בספק מרחב של צמיחה.

בתזה שלי, חקרתי את המתח הדיאלקטי בין פחד לחירות. גיליתי שהם לא הפכים, אלא שני צדדים של אותו מטבע. כדי לחוות חירות אמיתית, אנחנו חייבים להכיר בפחד ובחוסר הודאות, להתמודד איתם, לא לבטל אותם. וכך למעשה, הספק אינו אויב הלמידה, הוא המנוע שלה. כשאנחנו מנסים לחסן את תלמידינו מפני ספקות, מפני תהיות, מפני אי-הנוחות שבהתמודדות עם מורכבות – אנחנו אולי מעניקים להם ביטחון רגעי, אבל מונעים מהם את האפשרות לפתח חירות, אוטונומיה מחשבתית וחוסן נפשי.

החוויה הזאת, של ההתענגות על השאלה, היא זו שליוותה אותי באופן מוחשי בלימודים בחוג. בכל בוקר יום רביעי, הייתי קמה מוקדם בביתי שבשרון, חדורת התרגשות לקראת הנסיעה לאוניברסיטת חיפה. וככל שהרכב היה מטפס בפיתולים של כביש בית אורן, כך גם ההתרגשות שלי הייתה עולה. הידיעה שבקצה הדרך מחכה לי קבוצת אנשים שבאו, כמוני, כדי להתפלפל, להקשות, ובתוך כל זה – ללמוד ביחד. זו הייתה חוויה של תענוג אינטלקטואלי צרוף ונדיר. דווקא בימים אלה, במציאות הישראלית המקוטבת והכואבת שלנו, אני מאמינה שהאחריות שלנו, כבוגרי הפקולטה הזו, גדולה מתמיד. האחריות שלנו היא לקחת את השמחה שבספק אל הכיתות, אל חדרי המורים, אל השיח הציבורי. האחריות שלנו היא לגדל דור שלא מפחד להטיל ספק במוסכמות, דור שמסוגל לרפלקציה עצמית ביקורתית ואמיצה, וחשוב מכל – דור שמסוגל לראות את האחר ולהתקדם עם השתנות העולם, גם ובעיקר כשאלו מערערים על הודאות שבידיעה.

לסיום, ברצוני להודות לאלו שהיו המורות והמורים שלנו לדרך הזו. תודה לפרופ' אביב ברקוביץ'-אוחנה, שהובילה את התכנית לחקר החינוך האלטרנטיבי ברגישות ותבונה; לד"ר חגי קופרמינץ, ראש החוג שממשיך את דרכה. תודה אישית ועמוקה לפרופ' אריה קיזל, שהנחה אותי בתזה בסבלנות ומקצועיות אין קץ. ותודה לד"ר יותם חותם, לפרופ' לינור הדר, ולד"ר אסף סטי אל-בר, ולמרצים נוספים שלקחו ולוקחים חלק בלמידה הנהדרת הזו. כל אחד ואחת מכם פתח בפנינו צוהר לעולם שלם של מחשבה והשראה. תודה לכם, חבריי לספסל הלימודים, על מסע משותף ובלתי נשכח. אני מאחלת לכולנו שניקח את היכולת הזו, להתיר את הספק, ונהפוך אותה לכלי של תיקון, של בנייה ושל תקווה.