העבודה עסקה בדילמה האתית המורכבת שאיתה מתמודדים עיתונאים וצלמים בזמני מלחמה – ובעיקר במצב שבו הם עדים לאירועים קיצוניים, כמו פגיעה באזרחים או חיילים, ושואלים את עצמם האם עליהם להמשיך לתעד את המתרחש או לעצור ולהתערב. דילמה זו, שמתקיימת בנקודת המפגש שבין שליחות עיתונאית למצפון אנושי, נבחנה כאן בהקשר של מלחמת חרבות ברזל (אוקטובר 2023), אחת התקופות הקשות והמדממות בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני
במהלך העבודה בוצעה סקירה של ספרות מחקרית רלוונטית מתחום האתיקה התקשורתית, צילום חדשותי, ותפקיד העיתונות בשעת חירום. הוצגו גישות שונות לתפקיד העיתונאי – החל מהתפיסה של "העד" המתעד ואינו מתערב, ועד לעיתונאי שנדרש לפעול כאדם מוסרי. בנוסף, נותחו מקרים מהשטח שנחשפו במהלך המלחמה, תוך שימוש בכתבות, ראיונות ועדויות מהתקשורת הישראלית והבינלאומית, אשר הבהירו כיצד הדילמות הללו מתממשות הלכה למעשה – לעיתים תוך ביקורת ציבורית רחבה ולעיתים תוך התלבטות אישית עמוקה של אנשי התקשורת עצמם
מן הניתוח עולה כי שאלת הגבול בין תיעוד להתערבות אינה ניתנת לפתרון חד-משמעי, אך מחייבת התמודדות מתמדת עם ערכים כמו אחריות, אמפתיה, שליחות, שקיפות ומחויבות לאמת. ישנם מצבים שבהם המשך התיעוד עצמו מהווה פעולה מוסרית – במיוחד כשמדובר בחשיפת פשעים חמורים – ולעומתם מצבים שבהם ההתעקשות לתעד דווקא מרוקנת את התמונה ממשמעותה האנושית, והופכת אותה לפוטורצח
בסופו של דבר, העבודה מדגישה את הצורך ביצירת שיח אתי מחודש שמותאם לעידן התקשורת המהירה והחזותית, ולעולם שבו עיתונאים נמצאים בקו הראשון של זירות הקרב – לא רק ככלי תיעוד, אלא גם כבני אדם בעלי אחריות מוסרית. בכך, תרומתה של עבודה זו היא בהבנת המורכבות שבתפקיד העיתונאי בזמני קונפליקט, ובקריאה למערכת התקשורת והציבור לבחון מחדש את הציפיות והסטנדרטים שאנחנו מציבים בפני העיתונות בעידן של מצבי קצה