דבר-מה

לבמה היא נכנסת אחרי המנצח בשמלה אדומה שמכווצת את שדיה כלפי מעלה

פעם היו מתלבשים ככה פעם זה היה מגרה פחות

היא הולכת על קצה הבמה, מסתכנת בנפילה הישר לקהל לא כדי להצחיק

לאלא.

היא לא יודעת את הדרך הנכונה להגיע למרכז הבמה, היא מכירה רק את הדרך הקצרה.

היא לא באה לפה כדי לנגן בצ'לו, יש דבר-מה שמעסיק אותה הרבה יותר וזה:

איך להגיע למרכז הבמה מבלי ליפול מהבמה.

החרקים הגדולים הם זוחלים ועולים מתחת למיטה אל על המיטה אל המזרון

בין הסדינים אל בין הנוצות של הכרים אל תוך הפוך של השמיכות הם זוחלים ועולים

החרקים הגדולים הם אינם מפחידים.

היא מנגנת יפה מאוד את הקונצ'רטו ה יפה מאוד! של בטהובן ששכחתי את שמו אבל פעם ידעתי ופעם ידעתי שלא אדע את שמו כשאכתוב כמה יפה היא מנגנת

והתזמורת "הם מחלקים יפה מאוד את הכלים!" אני אומר בליבי אבל לא אומר כמעט אומר, לא מעיז להגיד לא מעיז להרגיש שזה יפה התופים הגדולים פעם פעם היה לי ידיד מלחין כמעט חבר! שדיבר על "תופי טיפאני" או רק על "טיפאני" בסימפוניה

של מאהלר, אני לא זוכר, באמת שאני לא זוכר. אולי זה היה זה אולי אלה כלי הנשיפה שכל אחד בא מכיוון אחר והכל היה יכול להיות צורם, אבל הוא לא, נדמה לי שקוראים לזה

הרמוניה.

אך אינני בטוח בכך. אולי זה היה זה, אני לא זוכר

כדי שהכלים ישתלבו אלה באלה לא די בכך שהם ישמיעו את עצמם

צריך שכל כלי ינגן יפה, את עצמו, שהרי אין מי שינגנו.

הביצים הביצים שאני אזרוק אני אזרוק אותן רחוק מאוד ולא אשליך. הביצים האלה הבי צים - הן יושלכו רחוק מאוד. רחוק מספיק בשביל שאדע

שאם פעם שיקרתי זה לא היה כדי להגן עליי.

ולא בגלל שאין מספיק צללים על הקירות

ולא בגלל הצלילים של הצקצוקים המדומים, שמישי שלא בקלות נחדרה לא לא "פעם אמרה". היה זה אתמול וניסוח מדוייק מזה אינני יכול למצוא.

אין זו שאלה של אימון: האם היא יכולה להמשיך לנגן אל נוכח אלפי זוגות העיניים? אסור שזו תהיה שאלה של אימון. היא צריכה לנגן בלי קשר ל"אלפי זוגות העיניים". והלהבה שבלב לא צריכה "לרקד", כפי שנדמה שלהבת הפתיליה מרקדת – היא איננה מרקדת, היא

מהבהבת. אני חושב.

יש איש בקהל שאיננו מעוניין בטובתה. היא חושבת שזו הרגשת-שווא כמו כל אותן הרגשות שבאות והולכות ולעולם לא נדע אם הן נכונות.

זו איננה הרגשה שיש לה ביסוס במציאות. זו איננה הרגשה שמישהו אחר יכול להגיד אם היא באמת קיימת. או להגיד בבטחון שהיא איננה קיימת. זו איננה הרגשה שאיש יכול להרגיש כלפיה דבר-מה.

זו איננה הרגשה של ייאוש חודרני, של מציאות חיצונית קשה מנשוא, שראוי שתהיה "קשה מנשוא", ולא כדאי שיהיה אפשר עליה לכתוב שהיא קשה מנשוא. לא לא.

רצוי. רצוי שיהיה דבר-מה ולא רק "דבר", כי כל "דבר" ראוי שיהיה לצידו "מה?", השאלה, היא לעולם לא מיותרת. גם הדיבור המהוסס, הגמגמני אפילו, אסור לו שלא ייתכן שיהיה גאוני. והגאונות – עליה להיות נחלת ההמונים. אסור שהיחיד יהיה גאה או שפל, עליון או תחתון, אסור שליחיד תהיה שייכות חברתית כלשהי. אני עוצם עיניי אל מול שקיעות מכאיבות מידי

או שאני מכנה אותן "שכיעות". אסור לעשות דבר-מה. אסור לעשות. אסור.

צריך להרגיע את הנפש במילים תפלות

אסור להסתפק בתפילות.

אין כל אשליה במחשבה שהתחושה הנלווית להגיית מחשבה נלבבה היא תחושה פסולה

אך משום שנכחדה עם כתיבתה.

אסור להכנע למחשבה שתתכן ספרות גדולה.

הכאב שחונק את הגרון שונה מהחרדה שחונקת את הגרון ואף היא שונה מהאפלה

שמתהדקת סביב הגוף הצר בשעה שאתה חושב "מה לכל הרוחות אני עושה בתוך בריה כה לחה?" היא גם-כן שונה מהמחשבה המתוקה על הריאות שיהיו מסוגלות לקרוא את כל מה שאתה כותב.

אתה זוכר, הנאות? נהנה מהנאות? סובל מהנאות? הנאות טובות? הנאות רעות?

משהו שראוי להזכר בו? משהו שראוי לזכרון? האם אני זוכר דבר-מה מהנאה? האם לא פגשתי אותך אי-שם? האין זוהי בבואתך המרקדת

בתחתית התהום

שם הנשמות של המשתוקקים הבלתי-משתוקקים תפגשנה

זה יהיה המקום, שם התלישות של מושג האהבה מהחיים הפנימיים

תוקע והאהבה תנתץ.

והאמת היא ש כך זה בדיוק צריך להעשות.

ולכן, אני לא מתכוון להתלונן. לא הפעם. אין לי הבנה בדפוסים בירוקרטיים

אינני יודע כיצד דברים מכניים עובדים, אינני מכחיש את קיום הלב

אך אינני יכול לומר בבטחו שתפקידו הוא אפילו כתפקיד שייעדו לו הביולוגים.

כשאני מהרהר בחיים שחייתי ולא חייתי אני מבין שלעצום את עיניי על-מנת לראות את העננים

בגוון שאני אוהב, על רקע הגוון השמיימי שאני אוהב – זו מלאכה מייגעת, שאין שכר בצידה.

אני לא עייף. אני לא מרגיש דבר-מה בלתי רצוי: הבלתי-ראוי מעולם לא קנה לו אחיזה בנפשי.

המילים כשהן מנתקות ממך ויוצאות אל אויר העולם הן אינן שלך עוד הן גם לא של מישהו אחר גם לא של אלוהים.

אבל, אתה יכול לאחוז בהן רגע לפני שהן נפלטות. אני לא אדבר על הרי-געש

אני לא אדבר על לבה רותחת בעת הגעישה

אני לא אדבר על התחושה הצורבת המתוקה של השפכה בתוך גוף של אישה

אני לא

אני לא אבטא את המילים בקול רם.

כי בדיוק ברגע שהמילה היא בשיאה היא נהרגת, כשהיא מבוטאת בקול רם,

לעומת זאת, הכתיבה מנציחה.

כל מה שקשור לבני-אדם לא יכול להיות טוב, להיות טוב לא אמרתי "להיות יפה"

יש דברים שהם גדולים יותר מהיופי אמנות, למשל.

הרגשתי היא שלא אאריך ימים

והימים שנותרו לי לא יהיו מספיק אומללים

בשביל לזקקם לאמנות גדולה.

הרכות הפנימית של גוף האישה היא מזון לגוף רעב

לא פחות מהקוויאר שלעולם לא אכלתי, אבל כמו ספגאטי הן מביאות את הגוף

להרגשה מאוד טובה. התינוק הבכיין שפיטמות אימו הן כל עולמו איננו שונה במאום ממני

כל עולמי מתאחד ומתמלא כשהגוף שבע.

הזמן עובר מהר מידי או לאט מידי, הוא לא עובר כמו שזכרתי שהוא עובר כשאני אוהב שהוא עובר. התחושות הזרות אסור להן להעשות מוכרות. אסור לרצות להיות נאהב.

אסור לרצות להיות נלבב, או מחובב, אין זאת משום ייסורים, אין זאת משום חשש

שהכאב יהיה קשה מנשוא

כי הכאב קשה מנשוא בלאו-הכי.

הציות של העולם לא יימשך לעד. התיאוריות הפיסיקליות יקרסו בבוא היום,

עם הפכחון לגבי טבע העולם, הטבע המרדני של העולם. לו אמרתי שאני יודע מעט היה זה שקר, שהרי דבר אינני יודע. הדבר היחיד שאני יודע הוא שאין דבר לדעת.

הלטיפות הבלתי-נראות לא יכולות להיות מוחשיות יותר, מרגע שהתבטל מושג הבלתי-נראות.

המילים היפות ביותר הן המילים הדחויות ביותר והן המילים המאולצות,

אלא הן מילים שיפות אך ורק משום נפשיות מאוד מסויימות, שאין לה כל קשר למציאות החיצונית

אלא רק למציאות אותה תמיד כיניתי "פנימית", שהרי היא מציאות שמתקיימת בזיקה לזו אותה אני מכנה "חיצונית" ולשתיהן אין קיום ללא שהשניה קיימת. המילים היפות האלה יפות

מפני שהן קיימות רק לכאורה, למעשה אין להן קיום

מפני שהן מנותקות מהמציאות החיצונית. הן יכולות להיות קיימות בכל זמן ובכל מקום, אין למעשה כל הכרחיות שיתקיימו דווקא במקום הזה ובזמן הזה. ובכל זאת, לולא היו נכתבות בזמן הזה ובמקום הזה היו שונות במקצת. אני לא יכול להגיד להן לשתוק, מפני שהתנהגות אנושית זרה למילים האלה. אין זה שהן לא תגבנה או שתגבנה בגסות – הן פשוט לא תדענה איך להתנהג! וזה יביך אותן מאוד.

גם אותי זה מביך.

לראות את המילים הללו בראש העמוד, האין זהו הטיפול ההולם בחרדה להיות מובך?

לכל נערת צ'לו שלובשת אדום יש את הטיימינג שלה. יש את הרגע שהיא מקרבת את ידיה למיתר יש את הרגע לפני שהיא מקרבת כשהיא מרגישה שהמוסיקה מתקרבת והס יושלך בעולם. ויש את הרגע שאחריי כשהיא מהרהרת בפעם הבאה שיגיע תורה וכל האלפים שבעולם יהיו תלויים רק בה אבל לא פחות משהיא תלוייה בהם.

אני מקווה שאז לא יהיה לי מובן שהאהבה מצויה רק במי שאוהב אותי

ולעולם לא בי.

בכל אחד אחר, האש תפרוץ. על הכיריים בין המצעים בתוך הגרביים שלי מהלך גבר שאני לא מכיר אבל הוא מתעקש שהוא מכיר אותי. הנשים שאני אוהב הן לא מכירות אותי מספיק בשביל להסביר לעצמן מה הן בדיוק לא אוהבות. אבל אני יכול לחסוך להן, אני יודע.

"ומי סיפר לך שאת הזרע שלי אני חוסך?". אני לא עושה את זה, הרבה לא, הפסקתי מזמן

ואני אגיד לך עוד משהו האוויר הזה שאתה מנשים אותי בו הוא לא האוויר שלך יותר הסאונד שלו הוא לא מספיק טוב אני לא אניח לך להתבזות.

הוא לא העובר שלי הוא העובר של מישהי אחרת יפה ממני בהרבה.

העובר הזה מצייר יפה מאוד למרות שהוא לא צייר מפורסם אני יודע שיום אחד יום אחד הוא יצייר אותי יפה יותר ממה שאני.

המנצח, אי אפשר לדעת אם הוא באמת מתוזמן עם התזמורת

הוא מניף את השרביט רגעים ספורים לפני הם מוכנים עם הקשת, הכנרים

האיש שיש לפניו שלושה תופים הוא נמצא רחוק – ייתכן קשר עין

אבל האיש צריך לקום מכיסאו וגם להרים את מקל התיפוף כל זאת לא ייתכן

הזמן מועט מידי בשביל להורות לנשפנים להתעורר ומיד אחרי זה להורות למתופף

וייתכן שההוראה כוללת גם המרצה לניגון מהיר או איטי, רועש או שקט,

אבל,

אני לא מאמין.

הנגנים בחזרות מוכנים כיצד לבצע את השניות הזוהרות שלהן, שיכולות להיות השניות האחרונות שלהם,

אני אישית הייתי מאוד מתבלבל, הייתי מאוד מתבלבל

אם הייתי צריך לציית למנצח בשניה הזו של קפריזה כשיש לו בהופעה

כשכל השבועות בחזרה הוא הסביר לי שוב ושוב איך עליי לנגן

ואני מרגיש לא הכי טוב עם זה שאני לא יכול לנגן כמו שאני אוהב כי אני בכלל לא מעריך את המנצח שמו יבגני והזאת, הצ'לנית באדום, שאני רוצה לזיין, שמה יבגניה

אבל,

הם לא זוג. לא, הם לא זוג.

אבל, ראיתי אותם ביחד פעם. לא, הם לא מהאנשים המתנשקים – כמעט ואמרתי "זוגות"

לא, לא חשבתי להגיד "(זוגות)", אני לא מהאנשים האלה – "אנשי הסוגריים".

היא לא יפה במיוחד, וגם לא מינית וזה לא משנה שהיא בת 16,

היא בהחלט לא פרגית עסיסית!

אבל, איך שהמחוך הזה עוטף אותה והשדיים שרק בקושי נדחקים,

מותר לי אז לא להיות אדיש.

הילדה שלו מתחתנת.

שמעתי אותו אומר:

הילדה שלי מתחתנת.

אבל, אני לא מאמין לו.

אחרי שכל יצירה במקומה, אני יכול להמשיך לכתוב את היצירה הזו

ויצירות אחרות, תוך שאני משאיר מאחוריי את הגללים המוזהבים

הגללים המוזהבים, הם היום גללים ומחר הם יהיו זהב או שהם היו זהב והיום הם גללים

אם הייתי יכול לראות מה היא לובשת מתחת לחצאית

המצב היה הרבה יותר טוב. למרות שבינתיים אני מתנחם במחשבה ש

אני יכול לדמיין את גופה העירום מספיק טוב לפי מתאר השמלה.

אתה עוצם עיניים? אני מבקש ממך לא לעצום את העיניים.

אין דבר שאתה מבקש להשיג ולא יינתן לך

מלבד הדברים שאתה שוטה מידי מכדי להבין שהם לעולם לא יהיו שלך.

הדברים נראים נסבלים, כשאתה רואה אותם דרך הבטן שלך והם נראים יפהפיים ממש

דרך הקיבה. התובנה של ההתבוננות היא מכרעת בכל הנוגע לתחושה הטובה

שלמעשה איננה קיימת כל מה שקיים זה אתה והלא-אתה

וגם זה לא קיים, אלא רק דברים שאתה עושה ואתה מרגיש שאתה אמור לעשות אותם מקומות שאתה אמור להיות בהם מילים שאתה אמור להקליד זמנים רעים שאתה מפיק מהם תועלת הרבה יותר מכפי שאדם אחר יכול להפיק

לא לא גללים של זהב

לא לא טינופת מכונפות

לא אני לא אפריע לך לישון.

השוקולד שנמרח לי על האצבעות הוא לא מעיד על יגיעות גם המילים שלי, שכבר מזמן כתבתי שהן עבשות אין בהן כדי לומר דבר-מה וגם הלשון שלי סדוקה אבל לא מרוב דיבורים וגם התחביר אמנם לא לוקה אבל הוא רחוק מלהיות מסעיר.

החטאים שלי, אותם הס מלהזכיר

יום כיפור היה עליהם מכפר לו הייתי מקיימו כהלכתו, אך אלוהיי טרם נטשני

ואני, אף אני טרם נטשתי אותו ולא אוכל

בשרי ודמי עצמותיי ומעיי גופי ונשמתי הם אינם מרגישים מולכים שולל רק כשאני עושה דברו ו

אני יכול לומר "חשים", אני יכול לומר

הם אינם חשים מולכים שולל רק כשאני עושה דברו

וגם הדבר הזה יהיה טוב בעיניי האל, שהלא המילים אין להן כל מובן לולא כוח גדול הוא הרודה בהן ואז ,

כל מילה היא נכונה.

אני רוצה שתתקרב אליי ותלטף לי את האישון ותאמר לי שאתה לא אוהב לראות את העור נעשה אדום עוד יותר ועוד יותר וכואב יותר

וכואב יותר בהתחלה אתה צורח במעמקיך אבל ככל שזה מאדים אתה יודע שאין צרחה שתשווה לכאב ולכן אתה משתתק ורואה את העשן עולה מבין האצבעות אבל האש עוד בלתי נראית היא כלואה בפנים היא תראה רק לכשלתכלה ואז

לא אתה לא אתה תראה את האיש.

המחלות הנפשיות של המנצח כלואות אף הן בתנועות המונוטוניות של הניצוח, איש איננו מבחין בפראות, בתנועות המדודות איש איננו מבחין

שנמר טורף מסתתר בגוף הקלוש של האיש הצעיר אבל

אני ראיתי אותו פעם אחת וזה הספיק.

אני ראיתי אותו דוחף ואני ראיתי את עצמי והבנתי שהאיש הזה

כמו אנשים אחרים, מצא דרך להשתמש בהתנהגות הלא-נורמלית שלו כדי להתפרנס

ואני הצטערתי ואמרתי לעצמי

"לא רובי, אתה לא מלא קנאה, יום אחד גם אתה תמצא דרך להיות מטורף כפי שאתה

"באופן שכולם יחשבו שזה לא רק בסדר גמור שזה אפילו פרודוקטיבי, יום אחד, רובי, יום אחד

"אתה תוכל לרצוח מבלי שאיש ימות."

אני מקווה להרגיש טוב יותר, אחרי שלא יהיה איכפת לי יותר אם

יש איזו מילה שהייתי צריך להשתמש בה, אבל לא מצאתי איך

זה לא ממש מטריד אותי אם היא תצליח לחצות את הבמה. אני רואה אותה הולכת בין הקשתנים אחרי המנצח

הוא עוצר נותן לה ללכת לפניו היא הולכת לפניו הוא מרוצה היא הכוכבת הערב, שלא תחשוב דבר אחר כי הערב, אבל רק הערב היא הכוכבת אבל ממחר הוא יעביד אותה קשה מאוד

היא הצ'לנית שלו, הוא המנצח שלה.

זה עבד מצויין, עד שהגעת. אנחנו יודעים לכעוס

אתה רוצה שאני אדגים לך את זה? הכעס שלנו הוא אמיתי הוא לא מספיק אותנטי בשבילך? הוא אמיתי

האלים לא צריכים לכעוס? הם כועסים.

אין אף אחד שיגיד להם אם לכעוס ומתי הם כועסים גם מתי שלא צריך

אלוהים משבית לי את העכבר. כי הוא יודע שאני אוהב לרוץ, לקפוץ, לשאוף אוויר

להרגיש את האיברים נמתחים את ההתגברות על הטבע

את המכונה שלו, המכונה היפהפיה שלו, שהיא אני

נמתחת, מזיעה, ומוציאה מעצמה יותר משהייתה אמורה, רק בגלל הרצון העז

להיות יותר טוב משאי-פעם היה.

רק ככה אפשר להגיע לאן שנגזר עליי להגיע, פחות מזה זה חטא.

פחות מזה זה חטא.

אל תראה לי את השיניים היפות שלך, גם העיניים שלך לא יפות מספיק

אל מול המאמץ הקדחני לחדור אל מתחת לסל, לעצור את הכדור במעופו

ולהחזיר אותו, כך שכוחותיך לא יעמדו לך כדי להתמודד איתי.

העוצמה היא לא רק במילה,

העוצמה היא ביישות, בהעדר הכניעה, בחוסר חברתיות

לא ברוע, לא בשקר

לא בעורמה, לא בשחיתות

בידיעה כיצד להשתמש בתבונה בנתון, בכל האמצעים הדרושים

כל הפסד הוא תוצאה

של כניעה.

היריב לעולם לא טוב יותר ממך, גם אם הוא נראה כך

יש לך את היכולת להיות הטוב ביותר, את הצ'לנית הזאת אתה יכול להשיג, לא צריכה להיות לך בעיה להשיג כל אחת שאתה רוצה, כל מה שאתה צריך זה לדעת שהיא

לא יכולה להיות של אף אף אף אף אחד.

אתה מאמין בזה? לא.

גם אני לא.

אתה רוצה להמשיך לחלום? גם זה יהיה ניצחון.

אין השראה אבל לא צריכה להיות. ההשראה היא תמיד אשליה

לא צריך להיות מישהו מיוחד בשביל להכשל בשביל לפסוע בשולי הבמה

כדי להעלם.

ולצנוח אל בין שורות הקהל, לקול צהלותיו.

אין השראה. לא צריכה להיות. כל השראה היא אשליה.

אתה לא ראית אותי צוהל.

ההשראה, טוב שהיא לא באה.

היא באה במקומות מאוד לא נעימים על צריחים של מגדלים בטירות עתיקות בין אנשים במקומות גבוהים בכל מיני מצבים מגוחכים

אין השראה, אבל לא צריכה להיות. אני שומע אותך שר שוברט אבל בלי לדעת גרמנית.

הגרוטאה הזו, הכנר הזה, דימיטרי זהו שמו. יש לו כר מיוחד דבוק למשענת. הוא בן 43 מקריח בלי אישה אבל יש לו את הכר המיוחד דבוק למשענת. או תו הוא

אוהב, כמעט כמו את אישתו הראשונה. שמתה, בגלל שקפצה לנהר.

אף אחד לא אוהב אותו, בגלל הכר. המיוחד שדבוק למשענת בגלל שלא ידוע להם אם יש לו בעיות גב. אבל, זה לא משנה להם. גם אם היו לו בעיות גב הכר הזה זה לא דבר יפה. כל אחד רוצה כר, דבוק למשענת. הכיסא המיוחד הזה שלו,

שהוא תמיד חוזר אליו, אחרי כל יצירה. גם נגנית הנבל היית רוצה כזה.

הנבלנית, היא לא מנוולת, היא לא נבלה. היא עושה כל מה שהיא רוצה.

אבל, אין בדעתה לא ללבוש את החליפה. ממש כמו שעושות כולן

אבל, לי לי זה היה קשה מאוד. להלך בחליפה. כל חליפה היא מגוחכה בייחוד

כשכל התזמורת לובשת אותה.

החבר שלה עזב אותה. היא לא יודעת למה זה לא מעניין אותה גם היא ממילא

רצתה לעזוב אותו מזמן.

היא שמחה שזה הוא שעזב ולא היא.

היא מאושרת שחושבים שהיא נעזבת

אבל נעזבות מרצון איננה נעזבות. נעים לחוות נעזבות כשהיא לא כואבת גם מוות מרצון איננו כואב.

גם מוות מאונס יכול להיות נעים,

רק תבחר לך רוצחת.

אני מחכה שיחשיך.

רק אז הדברים יסתדרו.

השפות המשונות שמדברים מתחת לחלוני

צרפתית, אנגלית ועברית.

נתונים זניחים.

אני לא לגמרי מבין את משמעות המילה "זיונים",

למרות שבדרך כלל אני אוהב להשתמש בזה.

הצדפות, הן אינן ממהרות. גם אני לא,

גם אם ברגע זה אמות, אשבוק, לא אקטף

גם ברגע זה, לא יהיה דבר-מה שהיה עליי לעשות, לא שכחתי דבר-מה

הצרכים הפיסיים שלי

הם קיימים הם מטרידים תמיד

זה שקר שלא יטרידו.

זו העמדת פנים

לא לרצות לאכול הרבה מטעמים, לזיין הרבה נשים,

זהו שקר.

מוטב לחיות באמת חיים עלובים מחיים מפוארים בשקר.

כל אישה יכולה בין-רגע להפוך מפוטנציאל לפגיעה אנושה למושא של תשוקה עלומה

מחייה.

אם רק תתן לה להמשיך ללכת, מבלי למעוד

היא תשב על הכיסא שהביאו לה זה שראיתי שיושב עליו הפסנתרן

והיא תפליא בצ'לניותה. כן, זה לגמרי לא מפריע לה שהיא שווה זיון

היא בכלל לא מתרגשת מזה היא מנגנת לגמרי בלי קשר לזה

הדברים האלה, שהם אולי מופלאים, הם לא מופלאים מעצם זה שאני רואה בהם מופלאים

הם מופלאים בגלל שהם כאלה

החריגה היא באי-ראייתם כמופלאים, בחיפוש המופלא באשר אל-לו שיהא שם

אם יש איזו תנוחה סקסית שאתה מכיר תספר לי עליה

לפני שיהיה מאוחר מידי יש לי דברים לעשות

אתה יודע.

את יודעת? את יודעת. אני לא רגיל לדבר אל נקבות כל כך,

אני רגיל לכתוב מהר, זה בסדר

אני מקווה שאת לא נעלבת מזה. את את את את א

אני לא רגיל לדבר אל נקבות, פשוט

הבנות האלה רוצות יותר מידי מזה

זה לא אומר שהן אינן-טהורות

הבנות האלה, הן רוצות מזה כמה שיותר

הן נהנות למצוץ לך, לפני שהן הולכות לכנסיה

ביום ראשון.

לפני המיסה

ביום ראשון.

היא פושטת את בגדי הכנסיה במיוחד בשביל שאני אכנס לתוכה

ביום ראשון.

היא לא נותנת לאף אחד אחר לראות לה

ביום ראשון.

היא רוצה את הזין שלי הרבה יותר משאני רוצה את שלה

ביום ראשון.

אין לה אף אחד להיות איתו, אז היא תהיה עם כל אחד

ביום ראשון.

אני אוהבת להכתים לה את הבגדים החגיגיים איפה שרק אני יודע

שאי אפשר לראות.

ביום ראשון.

אני לא אתן לה להפשיט אותי יותר

ביום ראשון.

היא לא תהיה קדושה איתי יותר

ביום ראשון.

הכנסיה תהיה קדושה

ביום ראשון.

אני לא אראה אותה יותר

ביום ראשון.

היא תוריד לי אותו כשהיא תרד

ביום ראשון.

היא תמצא דבר אחר לעשות במקום להזדיין

ביום ראשון.

אני לא מוכן לדבר על זה יותר.

ביום ראשון.

הן נהנות למצוץ לך

לפני שהן הולכות לכנסיה.

ביום ראשון.

לפני המיסה

ביום ראשון.

היא פושטת

את בגדי הכנסיה

במיוחד בשביל שאני אכנס לתוכה

ביום ראשון.

היא

לא נותנת לאף אחד אחר לראות לה

ביום ראשון.

היא רוצה את הזין שלי הרבה יותר משאני רוצה את שלה

ביום ראשון.

אין לה אף אחד להיות איתו, אז היא תהיה עם כל אחד

ביום ראשון.

אני אוהבת

להכתים לה את הבגדים החגיגיים איפה שרק אני יודע

שאי אפשר לראות.

אני אוהבת אני אוהבת אני אוהבת אני אוהבת אני אוהבת אני אוהבת אני אוהבת אני אוהבת אני אוהבת זה נורא.

מה שכתבת הרגע, כן. זה נורא. אתה כותב נורא

זה נורא לכתוב נורא

זה עוד יותר נורא לכתוב שאתה כותב נורא

אבל זה לא כל כך נורא לכתוב.

משהו גדל שם, אני רואה וזה לא הזין שלך.

האיזור הזה צחיח, אבל לא צחיח מידי.

האם התרגום הזה מספיק מדוייק? הוא מדוייק,

אני יכול להבטיח לך.

האם זה מה שרצית לשמוע?

אולי לא, אבל זה בדיוק מה שרציתי להגיד.

התרגום הזה מדוייק, בהחלט.

אני רואה את הצללית

של מישהו שמת קרב יו תר מידי

אליי.

הוא מנסה בתנועת יד לא מהירה אך בלתי מורגשת

לקחת אותי.

אני רואה כשרק שאני לא מסתכל הוא מתקרב.

ברגע שאני מסתכל הוא לא מתקרב.

ברגע שאני לא מסתכל – הוא לא מתקרב.

זאת היד

יד גדולה מאוד

שעוטפת אותי, היא מסתווה בחשיכה.

לא, אני חוזר בי. היא מזדהה עם החשיכה, היד

אני לא אוהב להיות עטוף באפלות, זו הרגשה שאיננה נעימה.

הכאבים האלה הם לא כאבים שטוב להפטר מהם צריך לחבק אותם

לא לכתוב מספיק לאט לא לכתוב מספיקמהר

אני ראיתי אותה מנגנת באופן שאני לא יכול להגיד עליו אלא ש

"היא ניגנה מאוד יפה"

אני לא מבין במוסיקה, באמת שלא. אני לא יודע מי מנגן מכוער ומי מנגן יפה,

אבל

אני יודע שהיא ניגנה יפה.

או שזו הייתה יצירה יפה, אני לא יכול לומר בודאות.

אולי זו הייתה יצירה שאי-אפשר לנגן לא-יפה

או שהקרדיט ליופי הביצוע מגיע למלחין בלבד.

הכל הרבה יותר רגוע, כשלא צריך לצאת מהבית.

הרגשות הנסערים הם בזוייים.

המאמץ לשוות יופי ועוצמה לסערת רגשות הוא אווילי.

היופי והעוצמה היחידים שאני מכיר הם

בהעדר התנועה

בהעדר הנשימה

בהעדר.

ההשבתה, היא יפהפיה. אין משק יפה מלבד משק מושבת.

הרחובות השוממים, האוניברסיטה השוממת

הלב השומם.

מוסיקה יפה היא מוסיקה של העדר, לא מוסיקה של כמיהה

מוסיקה של השלמה עם

מה

שלעולם

לא יוכל להיות

קיים.

הדבר שיזעזע אותי יותר מכל דבר אחר

הוא אם באחד הימים אעיין ביצירותיי ואמצא שהן נפלאות.

כל הזמן הזה שתיעבתי כל מילה

ולא היה לי ברור כלל מדוע חשבתי שיש נחיצות במילה המסויימת

והאמנתי שהמחשבה שלי לקויה וגם הראיה

וגם אני לא מריח כמו שצריך

וגם חוש הטעם שלי בתהום

וידוע לי שאני לא שומע כמו כולם.

האוזניים שלי פגומות בגלל המוסיקה החזקה

ובגלל שהחלטתי שיהיו פגומות

כדי לא לשמוע יותר

דברים שממיתים

כל רצון.

אתה לא לגמרי נורמלי, אבל אתה לא-נורמלי באופן לא מעניין.

מישהו חדר אליי למחשב ומשנה לי את האייקון מעל הסטארט

למשהו חייכני, שהוא לגמרי לא אני. אולי הוא מנסה לעשות אותי שמח, זה לא משנה

זה לא אני.[

אני כל כך עייף.

וקצת שתוי.

זה קשור.

זה שאני אוהב את עצמי שאני כותב

וזה שאני מרשה לעצמי לא לצאת,

להתברגן,

להשיג בחורה, שאני אוהב.

זה קשור.

לזה שאני נהנה לכתוב,

שאני לא רוצה לראות בזה תחביב!

גם לא מקצוע, אפילו לא ייעוד.

זה לא תירוץ,

אני נשבע שלא!

אני לא יכול להוכיח שלא

רק להשבע,

שלא.

שזה

לא

תירוץ.

אני באמת אוהב לכתוב, אבל לא כדי שזה ישמש תירוץ

לאי-התנרמלות.

וגם אם הם חושבים שזה תירוץ – שיזדיינו.

אני לא אוהב אותך יותר,

לא אמרתי שאהבתי. אבל, אהבתי. באמת שאהבתי.

לא הייתי זקוק בכלל

לשום דבר

צורם

או רך מידי.

אם אתה רוצה לצעוק לי באוזן

אתה יכול

גם את יכולה

רק בלי יותר מידי ריר, בבקשה

וגם, בלי שאני ארגיש דבר מלבד את הקול של הצעקה.

אני לא מספיק שונא ולא מספיק אוהב

אני סופר את הנמשים בכף היד קוטף פרחים

משירים שאני שומע

מחשב את הרווחים בין המילים כמו בקצה השולחן

שאני עושה כשכולם עסוקים בשיחה ולי אין מה להגיד שלא יראו שאני בוהה שאני לא עסוק במשהו עדיף להיות עסוק שלא ייראו שאני לא לגמרי מתפקד שאני מטורלל מידי בשביל לעשות משהו שלא כרוך בפעולת מעיים אצילית

או נעיצות של האגן

אגרסיביות. עדיף שיהיו אגרסיביות.

אנחנו לא רוצים את הנשים שלנו רכרוכיות

אנחנו רוצים אותן

בשלניות דגולות

אבל שתשארנה את הסירים נקיים

כי גם אנחנו אוהבים לבשל.

דברים מסויימים

באורות שונים אולי יש לך משהו בשבילי.

אני לא באתי עם כלום.

ולראות

אולי הבאת משהו בשבילי, שאני אביא?

השיער גדל, כן.

תוך שאני מלטף, הוא הופך לפלומתי יותר ויותר. הלוואי שהייתי יכול להפסיק לעשן, לו רק היה מתעורר בי הצורך לעשן.

הלוואי

שלי הייתה אישה, כל כך צייתנית

או כל אישה שהיא,

שיכולה להיות יפה וגם נחשקת, כנועה אבל גם אצילית

רדומה אבל גם עירנית

מעשנת חשיש

אבל גם צלולה

ומפוכחת

תמיד.

יש בכלל נשים כאלה?

אני מקווה שיש.

צריך להפרד, כעת.

זה לא יכול להימשך, תמיד.

אולי פעם אחרת, אולי בכלל לא.

אני מקווה

שההמשך

יהיה

מצער

הרבה

יותר.

נערות קוריאניות להתחיל איתן או לא?

לקחת הביתה, אבל איך? שלוקח שלושת-רבעי שעה להוציא מילה מהפה

וגם אז זה לגמרי לא ברור לא ברור איך היא מבינה

למה היא מגיבה יפה שהוצאת מילה אבלמה הלאה איך

אתה

לוקח

אותה

למיטה

זו השאלה.

לקחת אותה הביתה, היית צריך

מה שאני זוכר כעת זה את לחיצת היד היזומה שלה ואת "וואז נייס מיטינג יו"

או "נייס טו מי יו"

אני לא בטוח.

וואז נייס מיטיניג יוווווווווווווווו

נייס טו מיט יווווווווווווווווווווווווווווו

אני לא בטוח.

הייתה לחיצה, לא רפה מידי מבחינתי, אבל מה זה משנה

אני בכלל לא בטוח שרציתי לזיין אותה.

לחיצת יד, לא יותר מזה

ואז הלכת לכיוון ההפוך

והיא הלכה לכיוון שלה

ואז החלטת שאתה רוצה לראות אותה

שזה בסדר לא רק להתחיל איתה, זה בסדר להיות נואש

להיות רגיל, זה מפרך

להיות מטורף, זה בא לך טבעי

זה הכל נראה עלוב, כל הדיבורים שהיו

הקצת

על הצעדה מה המשמעות של זה

להגיד "וואנס אה איר", זה היה מאוד חכם.

לא ברור לי איך היא ידעה מה אני שואל.

היו לה תשובות מוכנות מראש

זו היא שהיישירה מבט לבסוף

לא, אני חלוש מכדי להישיר מבט.

אני בכלל לא בטוח שרציתי אותה

או בה.

אבל, ידעתי שזה לא היה אמור להיות ככה

היא לא סתם נעמדה.

כשבאתי היא ישבה.

בתחנת אוטובוס

לא לבדה!

כשהלכה, הלכה דרך אחת הסימטאות

לחבר שלה

הקוריאני, אני מקווה!

אסור ישראלי. אסור.

אסור שישראלי ינצח אותי, הישראלים רעים! רק לא עארס!

העארסים איומים.

שיהיה קוריאני,

ואם ישראלי,

שיתייחס אליה יפה

יש לה פנים עדינים, אבל לא פנים שאני אוהב.

הגוף שלה הוא הבטחה לא גדולה

בחנתי את פלג גופה העליון פעמים מספר - היא איננה לגמרי שטוחה

אבל קרובה מאוד לזה.

טוב, לא ציפיתי אחרת

מקוריאנית.

ובכל זאת,

זה היה אמור להיות מזה.

כל המשפטים החנוקים

כל ה"וור יו פרום" שניסיתי להגיד ובסוף שאלתי "וואן ת'יס סטארטד?"

והיא בכלל סיפרה מאילו רחובות זה יוצא

מי יודע, אולי היא תזהה אותי שוב?

ולמה בחורה נהיית נחשקת ברגע

שאתה יודע שלא תראה אותה יותר.

עכשו, כשאני חושב על זה היה אפשר לעשות יותר.

התגובה שלה הייתה מוכנה מראש, כך זה נראה

אולי התכנים עצמם לא, ייתכן שהשטף נובע ממחשבה בהירה ורגועה

אבל, התגובה המידית לפניה אליה. הרמת הראש לכיווני

נראה שהיא הייתה מוכנה להסחת דעת זו

מהציפייה במצעד

בכל השלושת רבעי שעה שעמדה לידי.

זה מפחיד אותך, לשמוע אותך מדבר?

זה מפחיד. זה רע שזה מפחיד?

זה מפחיד רק כשזה משתק, נכון? כן?

אתה מתענג על שאתה יכול לכתוב על זה כעת,

אם אתה כותב אז זה לא משתק.

אם אתה כותב

אז

זה לא משתק.

העיניים האלה, המצומצות

זה חטא להרגיש טוב!

דוד יצחק שהבחין בכך וחיקה את צמצום העיניים

אולי הוא עשה את זה לטובתך, כדי שייקנו לך משקפיים?

או אולי בגלל שצריך לומר משהו באירועים משפחתיים!

זה לא בהכרח מעיד על רוע.

הוא לא היה מפקיר אותך שותת דם ברחוב,

אתה יודע.

הרוח השובבה הזו שנכנסה בך לפתע למחשבה שתעשה את הדבר החביב עליך ביותר אין היא פסולה.

אפילו לא כשהיא נמשכת, בזמן הכתיבה.

כל מעשה שהוא, לא רק שיש לו הפוטנציאל להיות מביש

הוא לא יכול אלא להיות מביש!

הירידה במדרגות, החששנית,

מבשרת הרעות,

איננה מבישה בגלל שהיא חששנית, מבשרת רעות

גם לא בגלל התחושה

שלא קשורה לשום בישור שהוא

היא מבישה.

כמו כן, ההליכה לדבר-מה

אל תחנת האוטובוס

אל השוק

אל מכלית הזבל

אל מקום בילוי כלשהו

היא מבישה.

השהות,

בתחנת האוטובוס

בשוק

במכלית הזבל

במקום בילוי כלשהוא

היא מבישה.

הדיבור,

עם נהג האוטובוס

עם הרוכל בשוק

עם החתול השמן

עם הידיד הזר

היא מבישה, היא מבישה.

היא לא מאפשרת לי להתקרב אליך.

אבל, אתה חושב שזה לא אמור להיות ככה?

חשבת, עד היום. לא היה צריך לדבר על זה, עד היום.

אבל, מהיום זה עתיד להשתנות.

המבישנות,

היא בסדר גמור.

היא יכולה לתפוס אותך בכל רגע

ובכל מקום,

אבל היא נראית טוב מאוד!

אנשים, אנשים, אנשים אוהבים לראות אותך עוטה אותך

עליה, ואותה עטויה עליך.

המבישנות, היא בסדר גמור.

אתה לא צריך להתבייש בה!

אתה צריך למזמז אותה!

או לפחות ללכת איתה שלוב זרוע..

לזיין אותה,

רק אם היא מסכימה.

היא לא מישהי שאתה צריך להתבייש בה, המבישנות

המבישנות? היא בסדר גמור.

אנשים אוהבים לראות אותך איתה.

כשהם מבחינים שאתה במצב מבישני הם מרגישים קרובים אליך יותר מאי פעם!

ולא משום שהם רוצים לעזור לך,

ולא משום שאתה נעשה פגיע להם מאוד פתאום,

אלא בגלל שזה מה שהולך היום

אנחנו חיים בעולם מבישני.

אז אתה לא צריך להרגיש בושה

כשאתה נועל את הדלת אחריך,

חושש שמי שיורד אחריך יעבור לידך

ותאלץ לשקול אם להגיד לו שלום

ומה אם תהיה זו "היא" – ואז תצטרך לבחון אותה היטב כדי להכריע בשאלה

"האם יש להתחיל איתה?"

ואם הדבר הוא נדרש,

כיצד תעשה זאת? האם לא רבים ההיסוסים מכדי להכריע?

אתה יכול לשאול את כל השאלות המבישות הללו,

ללא כל תחושה של בושה.

במים האלה

אין את הדברים שיש במים שאני אוהב.

המים האלה, הם לא מלוחים דיים

והם לא ממריצים דיים

הם לא מים שגורמים לי לחיות

גם למתים יש חיים טובים

לפחות לא שמעתי אותם מתלוננים.

אתה מתלונן, יותר מידי מתלונן, יותר מידי מתלונן בשביל מישהו שכל הזמן מתלונן.

אני מאשים אותך.

ואתה לא תגן על עצמך. אף אחד לא יגן עליך. אין אף אחד שיכול להוציא אותך זכאי.

אין אף אחד שיכול להראות את חפותך

אין אף אחד שרואה את חפותך

הצדק שלך עלום בעיניהם, האמת שלך שגויה.

אני מאשים אותך והם יתלו אותך.

אין אף אחד שיגיד שלא עשית את זה

הם לא רואים מה שאתה רואה

לא יעזור שתגיד "לא הייתי שם"

הם יתלו אותך.

אני מאשים אותך ואף אחד לא יגן עליך.

גם לא אמא שלך.

גם הם יודעים שיש דברים שאסור לעשות

והם אם אומרים שעשית משהו

אז כנראה עשית

גם אי אפשר להוכיח שלא עשית

למרות שאתה לא מכחיש שעשית

אבל זה לא בסדר.

אמא יודעת

שלא עשית

אבל זה רק בגלל שהיא תמיד תגן עליך,

מה שעושה את זה יותר גרוע

כי אתה רוצה בחפותך

לא מטעמי סימפתיה.

בצדק.

בצדק אתה אשם.

לא בצדק אתה נאשם.

לא בצדק אתה נושם.

נשימות ארוכות ומייגעות

של אוויר לח מידי.

החיטוט הבלתי נלאה באף החוזר ונשנה

ולעולם לא "בלתי-נגמר". אבל לא מייגע מספיק, לא לא. גם לא מעיד על תובנה חדשה.

והייאוש לא נעשה פוטוגני יותר, השמות של האנשים גם לא מגוחכים,

דברים שלא נוטים

להיות בלתי-נגמרים

ההערכה של אנשים, לעולם לא מספקת

אני את עצמי מעריך הרבה, מתי שלא צריך

אני אוהב להתקל בדחף

ללטף את פלומת האפרוח

לדחות אותו

את הדחף

להרגיש הרבה מעל

כל הדחפים האלה.

שדוחפים אותי

להיות אדם טוב בהרבה

הגיוני הרבה פחות

מכל מי שהייתי יכול להיות.

לו רק הייתי יודע אם יש טעם בצעקה ממושכת

או אולי עדיפה צווחה דקה.

להגיע להבנה מושלמת של מכלול האפשרויות העומדות בפניי

רק לזאת אשאף

לא לדרך אחת או דרך אחרת

ההרג הוא חיוני לעיתים גם ההולדה

אבל לא הייתי רוצה לבצע אף אחד מהם

למרות שלפעמים אני נתקף ברצון

להמית

או

לזיין,

אני לא רוצה לעשות דברים,

העשייה היא שולית

בנפשי.

הלחישות אל תוך הלילה

משמעותיות הרבה יותר, מכל כתב-תפילה שאי-פעם אחבר,

הצליל של הגניחות שלי

לא נשמע לי,

אלא אם אני מאזין היטב,

ואז אני אומר לעצמי "אילו נשימות,

שאיפות

ונשיפות."

ומי שחושב שהמחשבות האלה זה דבר יפה או שוטה.

אין דבר יפה יותר מ

צעקה ממושכת

או

צווחה דקה.

כל התורות, כל ההוראות, כל מה שמתיימר למצוא דפוס לפעולה

הוא חיוור

לעומת הפעולה שנעשית ללא כל חשיבה

החייתית לגמרי

כשם שהפעולה שנעשית ללא כל חשיבה

היא חיוורת לעומת התורה, ההוראה, כל מה שמתיימר למצוא דפוס

לפעולה.

ביום האפור הזה

לצאת החוצה זו לא משאלה,

בלי קשר לאם זה יופי או לא

מוטב להשאר בבית,

לא בגלל פחד, לא בגלל דכאון

אין טעם להשעין את הרגליים על האדמה

היום.

זה לא יום בשביל לצאת,

הרבה דברים יש בחוץ

הרבה רעיונות חדשים מחכים לי בחוץ

אבל לא,

ליקטתי מספיק מהם

זהיום להשאר בבית

לא בשביל להנות,

לא בשביל לסבול,

זה יום בשביל ללקט כמה שיותר מהכלום,

שהוא לא באמת כלום,

הא-מיניות היא לא רעה,

היא מעייפת הרבה פחות מהמיניות.

חוסר-התזוזה נעימה

זה לא נעים

כל הזמן להתנגד.

לפעמים מוטב שהמוח ריק

והמחשבות דוממות

מוסיקה, מסויימת, ברקע

לא בהכרח מוסיקה שמפעילה את הרגש,

לא מוסיקה שאני סולד ממנה

מוסיקה לא רעה,

אבל גם לא טובה במיוחד.

לא בשבילי, בכל אופן.

הקולות הלוחשים

לא לוחשים לי, לא לוחשים לך, הם לא לוחשים למישהו שבסביבה הקרובה,

אני לא רוצה לקרוא את זה ולחשוב "פעם שמעתי רייבונטס וחשבתי שזה משהו מיוחד"

אין לי תפוחים מיוחדים, גם האגסים שלי די נדושים

החלוקה למחלקות של רעיונות היא מיותרת.

הפיסוק, שום דבר טוב לא יכול לצאת ממנו,

הזעזוע, הוא תמיד פשטני.

וממילא, בדבר שהוא תמידי לא יכול להיות שום דבר מיוחד.

אני לא צעקתי עליך, אז אתה אל תצעק עליי!

אתה מתרגש מאוד, אבל לא צריך שכולם ייראו.

זה מאוד לא אתה.

אתה לא רוצה שייזכרו אותך ככה,

זה משבש לגמרי את הדימוי שלך

לא בעיני עצמך!

בעיני האנושות,

למענה אתה

הכל

עושה

למען אותה אישה

ששכחתי את שמי.

להיות רומנטי כלפי אישה

ששכחתי את שמה זו לא תמיד

מלאכה בזויה.

אבל זו מלאכה שאת בעליה

איננה תמיד מכבדת.

אבל

היא גם לפעמים מספקת

הקולגות שלי, בלתי נראות

וגם הם נראות, חלשות הרבה יותר מהריאות נודפות הזרע

והשחלות הרועשות

הנח לי לספר לך

על התחושה המגעילה

של השפיך בין האצבעות

האם היא מגעילה יותר מכל תחושה אחרת של נוזל

הנודף מגופף בין אצבעותיך?

האם רק משום שזהו נוזל בעל איכות שכזו –

דביק.

או האם זאת משום שזהו נוזל מיני, אסור

שהפרשתו יכולה להעשות רק בחדרי חדרים?

אם היית מורשה לאונן בפרהסיה וזה היה דבר שכיח

האם לא הייתה התחושה כמו –

מיץ תפוזים בין האצבעות?

מהו שעושה את השפיך למגעיל, סליחה,

לדבר שמעורר תחושה מגעילה?

הריח?

אתה לא אוהב את הריח

זה הריח שלא רצית שאמא תריח

זה הריח שלא רצית שיריח איש שנכנס לחדרך

זה הריח הגועלי

זה הריח של עצמך

כפי שאתה הכי אוהב את עצמך,

כשאתה לבדך

נהנה מעצמך

משק אוטוקרטי

ללא כל צורך

בדבר-מה

חיצון.

כמו בסרט הזה שראית,

שם כולם שוכבים עם הבחורה הנחשקה

ניקול קידמן, שמה

מלבד אותו אחד שאוהב אותה.

וזה היה לך מובן, לפתע

מדוע דווקא לו תסרב

שהרי הסקס כשלעצמו

איננו דבר-מה

הוא סתם.

זו המשמעות שעושה אותו

דבר-מה

והמשמעות שלו הלכה ונחשקה

כשעוד גבר בעיירה שכב איתה

כששכב איתה הגבר הגס, האלים שלא מכיר דבר

מלבד יצרים קמאיים

וגם כששכב איתה רופא הכפר המלומד

רק בגלל שהיה כבר מותר,

אחרי שכולם מלבדו

שכבו איתה.

הסקס,

לא היה יכול להיות מה שהיה לפניי

הוא לא היה יותר

"מעשה אהבה".

לא רק שהוא התבזה,

זה לא העניין

הוא הפך להיות דבר שהוא לא רק בגדר סבל

דבר שמזכיר לך

עד כמה אתה אישה חלשה

עד כמה אין לך בעלות על גופך

שזו בעצם לא שאלה של "עד כמה"

אלא שאלה של "אם בכלל"

העניין הוא

שזה הפך להיות דבר שכיח

כמו, נאמר, השתנה

תמיד דוגמא טובה: השתנה.

ואם אהובך נמצא לידך

שמו טום, בסרט

ומגיע הרגע שמסמל

את הייחוד שלכם יחדיו

את הרגש הגדול ביותר

שיכול להתממש בינכם

זה לא יכול להיות

השתנה?

לא.

זה חייב להיות משהו גדול

יותר מזה

גדול כמו חדירה לאיבר האינטימי שלך

אבל, זה דבר שאסור שיהיה גדול

אחרי שכולם עשו את זה

בצורה כה נוראה, צריך להקטין את זה

ואז,

כל מה שנותר

זו אהבה שדבר איננו מסמל אותה,

אך האם זה לא מה שתמיד שאפת לו, רובי?

ביטול הסמלים.

ודאי, אך האם נשים מבינות?

האם ייתכן אז קולנוע גדול?

ללא הסמלים הגדולים,

של

האהבות הקטנות

הדחוקות

העלובות

בבלתי-נמנעותן הקולנועית,

העלילה

שלא

יכולה

להתקע,

כפי שהחיים תקועים.

שעתיים של חיים תקועים,

לא נראה לי שהרבה אנשים יבואו לראות את זה.

שעתיים בהם

כלום איננו בלתי-נמנע,

כלום איננו יכול להשתנות,

כל דבר שקורה

לא קורה לטובה,

אך גם לא ממש לרעה,

הוא קורה, אבל לא משפיע על כלום,

מין דברים קטנים כאלה שקורים

כאב שיניים

מה טוב בו?

לאיזו דרמה הוא מוביל?

מלבד ללכת לרופא

של כאבי שיניים

או עצמאית

לגרגר מלח,

ולמחרת שוב, לגרגר מלח,

ובצהריים, להכין ארוחת צהריים

ולהזהר, לא לאכול מאכלים שיגרו את הזיהום,

אי-שם, במעבה שיני הבינה

הטוחנות?

כי הכאב רע, אך הוא לא בלתי-נסבל,

וצריך להפסיק אותו,

לא בשביל שהחיים

יהיו טובים,

גם לא בשביל שהם יהיו לא-רעים,

אפילו לא בשביל

שהם יהיו נסבלים,

בגלל שנדמה לי שבחברה שלנו

כאבים הם בלתי-רצויים.

האין זה כך?

אולי כבר עכשו אהרהר בארוחת הערב

של מחר,

בעצם אני עושה זאת,

ממש עכשו.

כשאני מביט במרקים

שם למעלה,

מעלה בדעתי, האם אין בהם יותר מידי קלוריות?

והכל בגלל הפיצה הארורה

שבטפשות, גדולה?, קופלה בפריזר לפני שלושה ימים,

לאחר שהובאה מביתי

על-ידי אמי.

הפיצה, נהיית קשה בפה,

הדברים החדשים,

יש להם הגיון חדש.

הם לא אמורים להיות מוסריים יותר, או פחות,

הם גם לא אמורים להיות הגיוניים יותר

או פחות.

התובנות החדשות, לא מוכרחות להיות נזעמות.

אנחנו משתעממים מהר

מגילויים נושנים,

אנחנו רוצים להרגיש עוד ועוד דברים חדשים,

אני לפחות. אני יכול להעיד על עצמי,

שיש סוגים מסויימים של אמנות

שמייגעים אותי,

אפילו שהם עשירים בפרטים,

אני רואה את התבנית העליונה

והיא רדודה, עבשה, אני לא מעוניין בריבוא ההשתלשלויות שהיא מחוללת

עשירות ככל שיהיו בגווניהן,

אני לא מתבדר בקלות,

נדמה לי שבכלל לא,

קשה לי מאוד להודות בכך

אבל הכאב עדיין מטריד אותי ואני לא מתבייש לחזור שוב ושוב

ולהגיד את זה, אפילו אם התחושה היא אותה תחושה ישנה.

כן, את מבטחי אני שם בתחושות,

שלעיתים נדמות כחדשות בעוד הן ישנות,

על זכרוני אינני סומך כלל,

אני סומך עליו רק בדבר אחד:

שיכזיבני,

הו, מה אני אוהב שהוא מכזיבני!

הדבר רע למבחנים, אבל כמה אומללים היו חיי לולא זכרוני היה חד!

אזיי היית נזכר

שכבר

בגיל 6

הרגשתי

כל

מה

שיכולתי

להרגיש,

לא אמרתי "שאפשר",

ומאז החיים אינם אלא רצף של תחושות אשלייתיות.

משמעות, חוסר-משמעות, הנאה, כאב,

הדברים האלה שאתה מתעסק איתם בכובד-ראש

בחומרה יתירה,

ברצינות גמורה,

הם אינם אלא שקרים,

תחושות חורקניות, זיוף של דבר-מה

שיכול הייתי להרגיש

אם הייתי יכול להודות

שהזכרון הוא

בשליטתי.

אובססיית השינוי, היא אובססיית הסקרנות

היא האובססיה

שאנשים שמבינים, אבל הם בלתי-נראים מכנים אותה

"אובססיה בריאה"

ניוטון והמנסרה.

להיות הרובי הבלתי-מושחת,

זה שמשתומם מנגיעה בכוס רטוב

בעור הלחלוחי של אישה

רובי הלא-מושחת,

הכל בהדרגה,

דבר איננו צריך לבוא מיד,

אין כפיפות לאידיאל

הססנות התחושה

הרצון ללמידה,

בלתי-מושחת,

הגמיעה האיטית,

העיכול הבוסרי,

הגמירה שלא תמיד באה,

רובי הבלתי מושחת

לא, לא מושחת

בכלל לא מושחת. העקיצות ברגליים מעקצצות

ראיתי את היתושה עוקצת מקיצה עוקצת מקיצה

אבל, לא היה דבר שיכול הייתי לעשות

לעקיצות הרועשות האלה

אסור שתשמע הדממה

אסור

אסור שתשמע הדממה

צריך להרעיש כמה שאפשר

אסור לתת הזדמנות לשאר החושים

צריך להרעיש כמה שיותר

לכאב הזה אין פתרון, לכאב הזה אין הגיון

אין טעם לחפש

כל מה שאפשר לעשות, זה להתמסר לכאב

ברעש גדול, בייסורים לאינקץ

ללא פתרון, ללא הגיון.

צריך להתכסות, מתחיל להיות קר

It is time, oh oh , it is time for stormy weather.

אנשים, הם לא מספיק חשובים, בשביל במיוחד בשבילם להעמיד פנים

או לעשות דברים שהם יחשבו מצחיקים

היא יודעת את זה,

עוד מגיל 3,

היא מנגנת יפה

לא בשבילם, בשביל הנשמה שלה

אז צריך להכנס אחרי המנצח,

אז צריך להחוות קידה, בסוף

ושוב, להקים את הנגנים, המשרתים

שאחרי הקונצרט בכלל לא אומרים לה מילה

לא בגלל שהם מכבדים אותה כל כך,

בגלל שהם חושבים שאין טעם

היא הרי כל כך טיפשה

ונחותה, בכל מובן שהוא

ממש אין טעם להחליף איתה מילה

זה גם לא יכול להוביל לכלום

אין לה קשרים בכלל, היא לא מכירה אף אחד

היא רק יודעת לנגן את הקונצ'רטו הזה לכינור

של בטהובן

והיא ראתה מספיק קונצרטים

בשביל לדעת

שזה התפקיד שלה להקים אותם, שישתחוו

להקים את הלהקה שלה

"היא שוב תקים אותנו,"

לוחש צ'לן מס' 3 לאבובן מס' 5

"אבל זה לא בגלל שהיא נהנית מזה."

"נו, הקהל דורש!"

מנסה קולו של נבל מס' 3 להגיע לקולה

של המתופפת,

לשווא.

היא לא תראה שהוא מבין מה בדיוק הולך,

היא לא תדע שהוא יודע לעשות עוד דברים,

חוץ מלנגן.

"אל תפריעו לו, הוא מאונן."

רוצה להגיד הפסנתרן לקהל,

אבל מסתפק בחיוך קטן ומיסתורי,

שלא היה מרשה לעצמו לו היה קרוב יותר לקהל

אז, החיוך היה דורש הסבר,

לא היה כל כך מיסתורי.

המנצח גבו לקהל,

וישבנו.

מין הדין שהקהל יחוש מבוייש,

לא, לא מבוייש, מושפל מבוזה

מוכנע,

הנה, ישנו איש שישבנו שקול לאלפים!

והוא ניצב בפניהם למשך שעות,

אונס אותם להביט בישבנו

כל כך הרבה זמן.

יפה.

הצלחתי לומר משהו על הישבן של המנצח.

יכולתי לומר הרבה יותר, אבל

במצבי, גם זה הרבה.

במצבי, כל דבר-מה הוא הרבה.

אבל מצבי טוב, תודה רבה על ההתעניינות

מצבי בהחלט משביע רצון,

הוא המצב אליו אני מעוניין להגיע

מצב של ידיעה מאוד מעטה וחרדה גדולה,

אבל לא בגלל חוסר הידיעה,

חרדה כדי להביא דבר-מה, שאיננו בגדר ידיעה.

אתם עוד תצטערו על הצער הגדול שגרמתם לי!

לא, לא אתם אישית, לא אלא שקוראים,

שהרי הם לא יכולים להיות "אתם"

הם רק

את, או אני

אבל הם, אתם

אתם תצטערו מאוד!

על השנים הארוכות של אונס, ביזה, רצח, שוד, איומים, וביזה.

אתם עוד תצטערו!

אני אגיד לך דבר, שאולי יפתיע אותך, אבל בכל זאת

אני לא אוהב מבנים סגורים,

אני מעדיף שיש דרך לצאת,

המבנים שלי, הם לא סגורים

הם לעולם לא יהיו סגורים,

תמיד יהיה אפשר לצאת מהם,

מהספרות הקלושה.. חא חא

מהספרות הקלושה.. חא חא, שלי.

רק תניח יד סביב הצוואר

ותלחץ

לא אמרתי "תחנוק"

לא, אף אחד אחר

רק אותך, רק אותך

ההרגשה תהיה נעימה,

זה יהיה מטומטם להתנגד,

אין סבל שצריך למנוע,

זה לא כמו שהגוף מתנגד

אחרי יותר מידי שכיבות סמיכה אין התנגדות של הגוף

הגוף והנשמה חד הם.

והטלויזיה, היא כבויה

בדממה, אתה מתעלל

לא חוקר, מתעלל

מתהלל.

"מתהלל"

מתהלל?

מתעלל.

אתה נחפז, ממהר לאיזה מקום

צריך להספיק בזמן,

בין לבין

הרוח הקלה שעושה היתוש המרחף קלות מעל העור

הוא גדול יותר, זה יתוש

לא יתושה

הוא לא עמד להחדיר את העוקץ לבשר

הוא מתעניין בך,

בשונה מאחיך בני האדם,

באמת איכפת לו ממך

מהעור שלך

לא רק מהעור, מהבשר!

הוא באמת מעוניין בך, היתוש

דווקא בך, מכל האנשים בך ורק בך

אתה ממהר, בין לבין

זה יתוש, לא יתושה

והוא לא יעקוץ אותך

עד שלא יהיה בטוח

שאתה לגמרי לא מתנגד

או

ישן.

הקושי, אינו נעוץ במטרה, להגיע לשלמות

הקושי מצוי

ברצון להוסיף דבר-מה למה שהיה קיים עד כה,

מבלי לפגוע בקיים

היו "שירים על חיי העולם הבא"

שהיו טובים לזמנם, אך פגומים להיום

אין צורך לשחזרם או לשפצם, יש צורך להוסיף דבר-מה

מבלי לשנות את הקיים

אסור להתעלם מכל מה שהיה עד היום

לא משום זכרון ההיסטוריה

לא,

כי גם מה שכתבת אז

בא מאותו מקור

שנעים לך לחשוב שהוא

אלוהים,

אלא שמה שכתבת אז

ומה שאתה כותב היום הם נכתבו בידי אותו אדם לאותה מטרה

לא ייתכן שאחד יהיה רע ואחד יהיה טוב

ייתכן שאחד יהיה פחות-אתה והאחר יהיה יותר-אתה

פצעים על הצד של הזין שזה משנה

הצד שקרוב יותר לגוף הצד שבו הבוהן מחככת

בועטת

מלטפת שורטת

צובטת

מאוננת אותו חזק מאוד!

אבל

לא עכשו.

עכשו, זה זמן להרהר

במעט רגש

במעט שקט

לא להתרגז

לא להשאר יותר מידי זמן, שלא ייראו שלמעשה אין שום דבר שאתה יכול לתרום לשיחה

או לשעשוע

מכל סוג שהוא

גם שעשוע אינטלקטואלי, הוא שעשוע

ומה לא משעשע? היבשושיות, השעמום

השעמום האצילי! של פרופסורים מנומנמים

כזה היה ניוטון

כשאיש לא בא להרצאותיו

מרוב שעמום

אבל, היש בנאדם משעשע ממנו בהיסטוריה?

ניסויים, הם לא תמיד חביבים

רטיבות זרה מתחת לרגליים

הטבעיות, נטולות הלבוש

מאין היא באה?

מבשרת אסון?

האם החרקים מפרישים?

אי שם למטה, חיות חיות שמפרישות מעלה

האם אילו חרקים?

או חיות פרוותיות, המפרישות אל תוך המזרון?

אין לי תשובות וגם השאלות לא חשובות,

ההתרגשויות הזרות האלה

שיכולות היו להיות מסרט טבע גם

כל קסמן הוא בכך

שאין לא מאפשרות לך לחשוב

"האם אני מתרגש?"

לא מאפשרות לך לחשוב.

המחשבה רעה.

המלל הזה, לכאורה הוא מחשבות

למעשה, מעולם לא האמנתי במחשבות

רק בהתרגשות ממחשבות

ההתרגשות הזרה

ממחשבות.

העירום הפתאומי

לא יכול להיות מסעיר

עליך להכיר את הבחורה

לדעת משהו עליה

או לראות בה מישהי שמזכירה מישי אחרת

שאתה מכיר, מהקולנוע בדרך כלל, והספקת להמשך אליה

כפי שהיית נמשך אל כל נקבה אחרת, מבלי לדעת מגרעותיה

שהן לעולם לא פוגמות ביופיו של הגוף הנקבי,

או לראות בה אידיאל

מוכר

אסור שהעירום יהיה זר

אחרת הוא לא מגרה,

הם כולם חברים שלך, הנקבות,

אחיות,

אח'שלי

אבא'שלי

דוד'שלי

סבא'שלי

כולם, בני-משפחה

בשר מבשרך

לא רק אתה רוצה שכך זה יהיה

כל אחד רוצה, הזרות, היא לא נעימה להרבה אנשים

גם הרוכל ההוא בשוק

שכל כך יפה מסתדר עם אנשים, זרים, כל היום, הוא קורא לכל אחד "דוד",

גם הוא חלש, לא יכול

לא יכול להנות מהתחושות הזרות

מהרגשות הזרים

האם יש אי-אילו הבדלים?

התחושות הזרות

הרגשות הזרים.

אני כל הזמן כותב ומפרסם לא ברור בשביל מה בדיוק אולי ייצא מזה משהו טוב? זה מעסיק אותי? אני כבר עושה דברים בלי לחשוב שייחסו לי חשיבה השאר, זה רק מחמיא ודאי בעבר היה בזה הגיון אך היום, כמו מרבית פעולותיי אלה אינם אלא הרגלים מותנים, אוטומאטיים.

איפשהו החיים באמת שמחים

והאנשים שאיתך, הם איתך לא בגלל שאתה יפה

או בגלל שהם חושבים שייצא להם איזה משהו מזה,

איפשהו

כמו ששמעתי אצל השכנים

כשחזרת הביתה והחזקת את הדלת פתוחה

וזה היה מוזר אך נפלא

לשמוע צעקות, לא של תשוקה, של משחק עליז בעברית

בהתחלה אמנם חשבת שזה זיון אבל הם דיברו על חתול

ונשמעו משועשעים

לבחור למעלה, יש חברה שאתה רק יכול לחלום עליה והיא בטח גם נראית טוב יש לה קול עליז משוחרר לא כמו לבחורות שאיתך

שאתה צריך לשכנע את עצמך שאתה לא מתעב

אותן.

אם לא תניח לה לגווע היא תמות ללא מילה

הברז המטפטף המילים הנשכחות

הריכוז שהולך ונעלם המבט הראובן-ויטנברגי

איננו חודר כלל, אלא הוא יותר חיוור

כמו אותו חיוור כחלחל שאיננו יכול להראות דבר

מלבד דבר מלבד.

הצללים של אצבעות הרגליים הם כבר אינם בלתי-מותרים

הם אינם בגדר אשליה לא האשליה

של צללים על הקירות

אשליה מכל סוג אחר

ולי כל אשליה רעה, זה אמרתי מזמן

ואולי צדקתי

ואולי נכנעתי מהר מידי למבנה הנפשי

הזה. אך אין זו משום יוהרה

אלא משום שסברתי שלא תתכן אמת אחרת

מלבד האמת הנפשית.

הבירה שמטפטפת לראש, לא מזינה את הכאב

גם לא את שחרור היצר אלא רק את הגוף

הרעב.

אין בדעתי לכתוב דבר-מה בלתי רצוי

או ליצור סמל של משהו

שאין לי יכולת להגיד אותו, מעבר לסמלים

הרעשים של השכנה למעלה הם אינם מסמלים דבר,

גם לא את השהות הקשה,

גם לא את חוסר היכולת לעלות ולהגיד לה להרעיש פחות, גם לא את החשבונאות שאני מפעיל בשיקולי שלא לעלות, על מנת שהיא לא תשתיק אותי

ואולי זאת לא חשבונאות כלל

אולי זו איננה עוד תזכורת נוספת

למשהו שכתבתי בעבר

חזרה מודעת

על כשלון

שאין בי די בושה כדי להתבייש בו.

הימים נעשים קצרים והלילות מתארכים, אין הדבר מטריד את שנתי

את שנתי מטרידים גנבים בלתי-נראים

המבקשים לעלות לדירתי ולבזוז את כל אוצרותיי, אבל לא את אלה שגנבים חומדים בדרך כלל,

שהרי אין כל ייחוד בטלויזיה שלי ובמחשב שלי ובדיסקים שלי,

הם רוצים להעלות למדף שקרס של התפילין

ולדלות משם את הכרכים העבים של יצירותיי

אבל קודם לכן,

על-פי דיווח מוקדם, הם ייקחו את כל הדיסקים בהן שמרתי את יצירותיי ולא ייפסחו אף על הדיסקטים שם שמורות יצירותיי וגם לא על הפנקסים הקטנים הצהובים והמחברות הגדולות האפורות

לא בכדי הם את שנתי מטרידים,

בשל חלום שהערני

חלום שהיה רע וקרוב מידי למציאות הלא-חלומית הנוכחית

מכדי להכתירו כ"לא יותר מחלום רע", חלום שכרגע

אינני זוכר דבר ממנו.

אבל הוא מנע ממני לסגור את עיניי

זו הייתה טיפשות להמשיך לישון

אחרי שאות כה ברור נגלה אליי בחלום,

הרי לשם מה האותות בחלום,

אם לא כדי להזהיר מפני האמור לבוא?

לפעמים אני חולם לשם שעשוע

אבל לא היה זה חלום ממין זה,

ואכן ברגע זה נגלתה גם אמונתי באל,

הרי אינני יכול להעלות בדעתי גורם אחר שיזהרני

שייפקח על חיי באופן כזה, אבל יחד עם זאת ייתכן מאוד שידעתי

שבליל שישי אני חולם

ובליל שישי חלומות תמיד מתגשם,

בין חמישי לשישי הוא ליל שישי,

ולמרות שכשאמרתי זאת לאימי היא אמרה לי שהמדובר

הוא בלילה בין שישי לשבת,

המידע טרם קבע לו אחיזה סופית

ועדיין הייתי בתחושה שסופו של החלום

שהביא לתחושה הממהרת המנבא-שחורות להתקיים

ואני יכול לקבל את קיום המחשבה על חלומות ליל שישי

כשאני חושב על אנשים, על אותה אחת שכעת מפרה את ריכוזי בכך שהיא שוכבת לידי וכעת וודאי מסתכלת

אבל זה לא משנה, יש דברים שחשובים לי יותר מבושה מהזולת – הנצחיות של הכתיבה היא הדבר

היחיד למעשה,

כשאני חושב עליה לפעמים במקלחת אני לא שומע את הפלאפון מצלצל

מפני שהוא מחוץ למקלחת

ומטח המים החמים העז שאני כה אוהב מונע ממני להשתמש בשמיעתי

שהיא רדודה בלאו הכי, בשל שמיעות של הדיסק בוסהנובה

בקול רם מידי בשנות התיכון,

אבל אני בכל זאת חושב עליה לפתע פתאום מבלי שום סיבה נראית לעין,

ורק כשאני יוצא מהמקלחת אני מבין

אני מבין שעל אף ששמיעתי

אינני כשהיית וייתכן שבשל הצרימות שאני שומע באוזן שמאל היא אף

נחותה משל רוב האנשים,

עדיין, באיזה אופן,

אולי לא באמצעות חוש השמיעה

הובא לידיעתי הצלצול

כשאני רואה על צג הפלאפון את הרישום "שיחה שלא נענתה",

אני מבין שהמוח שוב משטה בי

שהוא מנחה אותי למחשבות מסויימות בניגוד לרצונה של נשמתי

ואני לא מדבר פה על חושים. ייתכן שכלל אין בחושים

מדובר, ייתכן שהאינפורמציה לא התקבלה באמצעות החושים,

אבל היא התקבלה

ואני חש מורת-רוח על כך שידועה לי היטב הסיבה למה שהונח עבורי כשרירותי –

המחשבה שכעת אני חושב, המחשבה הבאה,

כשאתה מנוטרל מכל גירוי פיסי אתה לא אמור לחשוב על כלום, לא?

אני נזכר ברגעים שהרגשתי דבר-מה, כשלא הייתי מנוטרל מכל גירוי פיסי

השתמשתי הרבה במונח "מטאפיסי" בכתיבתי, אבל למעשה אינני יכול להעלות בדעתי

שאי-פעם כתבתי על משהו שלא היווה גירוי פיסי כלשהי,

אינני יכול להעלות בדעתי שפעם כתיבתי הייתה נקיה

אבל אני רוצה לחשוב שפעם אכן כך היה

ולפעמים הדבר קורה, כשאני מייחס לעצמים לא יותר מידי תשומת לב.

אם הייתי שם מולי נר ברגעים אלה ודאי הייתי כותב עליו

ועל כל מה שהוא מזכיר לי,

הרגישויות המופרזות אף הן רגישויות פיסיות גרידא,

ואולי השימוש במילה "מופרזות" איננו מראה אלא על נסיון לתת הסבר להתנהגות

משונה שלא בהכרח נובעת מהרגישיות האלה

וכאילו יש בעצם המופרזות להוות תירוץ להרגשה שהדברים

נעשים כפי שהם אמורים במחיצת אנשים,

כאילו הרגישות מכריעה אותי בשל מופרזותה

וכל אדם אחר הייתה מכריעה

לו אף הוא היה ניחן ברגישות

מופרזת,

בעוד אין לי שום עדות לכך שכל אדם ואדם לא חש רגישות

מופרזת

ואף לא את אותה תחושה

שהדברים

אינם

נעשים

כפי

שהם

אמורים

להיות נעשים,

במחיצת אנשים.

"האנשים".

האושוויץ של הנשמה

הוא המקום שם הדברים מפסיקים להעשות בקלילות

והכל לובש ארשת של רצינות מעושה

רצינות מהזן שמשבית נוירוזות טובות,

פסיכוזות אציליות

ומחלות נפש נשגבות

ולחילופין:

נוירוזות טובות, זה 1

פסיכוזות אציליות, זה 2

מחלות נפש נשגבות, זה 3

וכל אותן דברים

שאינם בגדר דבר-מה

גם עליהן אכתוב

אבל אעשהם דבר-מה

באמצעות התחביר הדבר-מהי

שעושה דבר-מה

גם את מה שלא נולד להיות כזה

אל תניח לה לשקוע, מזכרונך

לאותה נערה צעירה בחצאית אדומה, או שמא זו שמלה

אל תניח לה לאבד עצמה

אל מול הערפל הסמיך הספרותי-מידי

שלא מניח לך לישון

אבל גם לא להשאר ער.

הטעם של עוגות הטורט

שהייתי אוכל בבית הכנסת

ישורון, הוא בלתי-ניתן לתיאור אבל רגע הוא עלה בגרונך

והבנת שהניחוח של המיץ עם עוגות הטורט

הוא שעלה באפך-הפנימי

ואולי הוא התעורר

רק משום הכיבוד הנכבד שראית על השולחנות

בערב שבת, לו רק היית נשאר עד גמר ההקפות!

והמחשבות האלה, מאין הן באות אם לא מהתחושה הזו בגרון

ומחר, גם מחר אפשר ללכת, אבל לא, לא לעלות לתורה, אפילו לא לכתוב על זה, זה לא דבר שאתה מסוגל לעשות, במצבך ואפילו המלמול המאולץ, לא בהכרח כולל השמטת מילים, בשל זכרון רעוע, או ראיה מתרגשת של ספר התורה המונח על הדוכן, לא המלמול הוא שמונע ממך

ללכת,

אבל כל כיבוד שהוא בעולם

לא יגרום לך לעלות שוב,

ולהחוות נאמנות

ממין זר,

לא זהו אלוהיך,

שהרי את התורה אינך מתיימר לשמור כלל וכלל

אף כי אין זו תורה חדשה שאתה חי לפיה,

אלא שזו איננה הנאמנות הנכונה

וההרגשה הטובה שבאה בעקבות כתיבת רעיון זה

מעידה שאין זו הנאמנות הנכונה

שהרי גם אם הדבר נעים לכתיבה משום שהוא

הגיוני ולא רק משום שהוא תירוץ ההולם את הנפש

גם אז,

ההגיון הזה,

מקורו מוכרח להיות אלוהי,

שאחרת לא היה גורם להרגשה

למעשה, החופש איננו אפשרי

אלא רק השתעבדות לכוח שאתה מאמין בו

שהוא הכוח הנכון,

שהוא אני יותר מכל דבר אחר,

האם זו למעשה השתעבדות לעצמי?

ייתכן, אך זו עדיין השתעבדות

ולמרות שזו השתעבדות, היא ההשתעבדות הטובה ביותר

משום שהיא

משחררת אותי מכל ההשתעבדויות האחרות, הנחותות.

רק האש תרפא, רק האש תראה את האמת

לא כמו שאמרה המתרגלת של ימי-הביניים

אלא כמו שאני אמרתי:

מבחן האש הוא מבחן עמידות הבשר

אל מול האש,

רק האש תרפא, רק האש תראה את האמת

לא כמו שאמרה המתרגלת של ימי-הביניים

אלא כמו שאני אמרתי:

מבחן האש הוא מבחן עמידות הבשר.

אנשים אהובים שמתו,

הצואה שלהם נרקבה להם בפי הטבעת,

אבל הצוואה שלהם היא אלמותית,

אנחנו לא מפסיקים לדבר על היצירות שלהם

היינו צריכים את המוות שלהם

בשביל לדבר על היצירות שלהם

בשביל להוציא את כל האויר מהגרון

כשאנחנו צועקים:

אתם לא אשמים!

הפירורים הקטנים על המשקפיים

הם לא לכלוכים,

הם גם לא מיקרוביים,

הם יכולים להיות יצורים מיקרוסקופיים

מונעים ממני לראות

כמו שאני אמור לראות,

כמו שאל-לי לראות

כדי לראות כמו שאני צריך לראות,

ההטעיות הן רבות ומשונות,

צריך לדעת להזהר מהפיתויים של הלשון,

ומלרצות יותר מידי להשיג

מה שהוא בר-השגה

בתכלית.

העור הורדרד של הבשר הרך,

שבו אתה כה חושק

גם הוא מרקיב.

כשם ש הסוליות שלי

עבות מידי בשביל כפות הרגליים,

אבל אני לא מרגיש אותן,

אני הולך יחף.

המילים הללו, שאף לי אין מושג מה הן אומרות בדיוק

על מה הן מדברות,

הן אותם מילים לא-קונקרטיות

שקודם חיפשתי,

שקודם כל כך רציתי לראות את עצמי

כותב אותן,

אבל כעת, הן דלוחות

המילים האלה,

כמה יפות שיהיו

במצב נפשי מסויים

ברוח מסויימת

בפרשנות סימבולית מסויימת

אינטלקטואלית, פוסט-פוסט-פוסט-מודרנית

הן אינן מצביעות על דבר-מה חיצוני

ולפיכך הן אינן ברורות.

לפעמים נדמה לי

שיש בך

יותר מכפי הנראה

הנגלה

לעין.

אני מחר אלך למקום שם הרגשות שלי מאוד קשים

מלחיצים

אני אהיה שם, אבל לא בשביל לסבול

אני אהיה שם בשביל

קשה לי מאוד לחשוב על זה

על המבוכות השונות שאועמד בהן

מחר

מחרתיים

בכל יום אחר במהלך השנה

כשאני אצטרך להסביר מה אני בדיוק רוצה

בצורה שכולם יבינו

שתהיה מקובלת על הכל,

כן, מחר אני הולך לעבודה וגם צריך לבחור קורסים

לשנת הלימודים הבאה,

למרות שרבים מהם חסומים בפניי

אבל, אני לא מושפל,

אני גאה להיות במבוכה,

אני גאה להרגיש ברור מאוד שהאנשים שם בזים לי בכל מאודם,

אני לא מחפש להיות מכובד,

לא לא,

גם לא בזוי,

אך אם הביזיון הוא בלתי-נמנע

כדי שאוכל להמשיך לחיות

לכתוב יצירות שאני אוהב יותר מכל יצירות אחרת,

אם הביזיון הוא בלתי נמנע

אך

אני אמשיך להתנהל בביזיון

לשאת בביזיון

עד סוף הימים, אם אפשר

ואם יהיה אדם שיבחין בכך

שאינני נהנה מכך

אבל בכל זאת,

ליבי עולץ בכל פעם שאני מבוזה ונפשי מצטמקת

כי אז אני חושב על המשמעות של הבחירה שלי,

אם האיש הזה יאמר לי דבר-מה

אני אהנהן בראשי בשביעות רצון

שהרי ודאי יאמר עד כמה הוא מעריך את מה שאני עושה,

והדבר ראוי להערכת-מה,

אינני רואה זאת כהקרבה

משום שאין לי אופציה אחרת

אבל, לדעתי אפשר להעריך אדם

שהדבר המעליץ את ליבו איננו מוחשי במיוחד,

כי אמנם כלולה בכך המקלדת

כלול דף הנייר

העט או העפרון,

אבל,

את הדברים היפים ביותר

את הרעיונות הנשגבים ביותר

את הרגשות המעונגים ביותר

את ההבחנות המדוייקות ביותר

כתבתי בליבי.

ובימים אלה,

הרי כנות מסוג אחר לגמרי

מכיוון אחר לגמרי

בימים אלה,

אני כותב ללא חרדה של ממש

בידיעה שעצם העיסוק ודאי נראה מופרך

לכל עסקני הספרות למינהם

ולאנשים שאין להם עניין במחשבה

שאיננה מולידה תוצאות מידיות

ובסוג המסויים של ההרהורים הללו

בגוון המסויים

שפשוט גורם להם להקיא!

אני מודע לכך.

וידיעתי נובעת מהרגשה

שמקננת גם בי

אודות אווילות העיסוק,

אודות מופרכות העיסוק

אודות השחת הזמן המייגעת,

לכן אני חש ניצחון גדול

כשאני מצליח לנגף גם את הרגשת אותם אנשים

וגם את הרגשתי

ובכך,

להותיר את כולי לעצמי.

צריך לגמור מהר, כדי שיהיה זמן לאונן

מה שאני הכי אוהב זה

שאני כותב בידיעה שגם אם פעם מישהו אוהב את מה שאני כותב הוא יאהב את זה לא בגלל שכתבתי את זה בשביל מישהו,

אפילו לא בשביל עצמי.

אני מאוד אוהב

נהנה לחשוב שאני אוהב

כשבחורות מסכימות להזדיין איתי

מרגע שהן עשו את זה,

רק לרגע אני יכול לשנוא אותן

לנטור להן

להיות מרוגז מהן

אבל לאחר שהרגע חולף,

אני נזכר שהן נתנו לי להנות מהכוס המתוק שלהן,

ואני נרגע

ונעשה סלחן

כי הרי ביושר זכו באהבתי לעולמים.

אני לא יודע אם לכתוב מהר, או לאט

אני שונא מאוד

מאוד שונא

כשפולשים לי למיטה.

אני צריך למהר לאיזה מקום

אני צריך שאיזה דבר יישמר על דיסק

דבר-מה שאנשים רבים לא היו מגדירים אותו "רוחני"

אבל, לעזאזאל "אנשים רבים", אנשים בכלל

זה לא ממש מעסיק אותי,

משחקי מחשב הם לי רוחניים,

פחות מדברים שאני כותב,

אבל הרבה יותר מכל דבר אחר שאני מכיר,

הם קניינים רוחנייים,

אם קיימים קניינים רוחניים

אז אלה הם משחקי-מחשב

שבהם רוחי נוסקת לגבהי

הנופים מעשה ידי-אדם

אותן תכונות הכרטיס הגרפי מאפשרות

ואני חוקר טריטוריות חדשות

של שליפות מהירות ויריות מדוייקות

של

אכזבות קשות,

שבנקל אני מאמצן אל חיקי

מסרב להפרד מהן

כמו ש

אדם שמאוד אוהב דימויים של "תלות שורשית, חזקה מאוד"

מרגיש תלוי בדימויים הללו.

אני לא מחפש להיות רגוע במיוחד,

להביא דברים לידי מיצוי הדרגתי,

למצוא מילה שמביעה דבר-מה שיכול להיות קיים ברמה מוחשית יותר,

הדבר היחיד שמעניין אותי

שבו אני טרוד

שהוא מקור כאבי

הוא היחס בין מילים

המתקיימות ברמה הראשונית.

אני זוכר שהייתי אוהב מספרים ראשוניים,

באמת שהייתי אוהב.

אולי מישהו יכול להבין?

הדלות הזו, היא אמיתית

אבל היא מבחירה

היא הרג הרוע,

הרג כל מה שהנפש איננו זקוקה לו,

לקינוחי מוס מרהיבים ומאוד מאוד טעימים,

אבל, הם לא ישאירו אותי בחיים,

המחשבה שלי בעניינים האלה היא השרדותית גרידא, אם כך

ממש כמו שבחיי אינני תובע יותר מידי,

אך עדיין תובע,

וביצירתי, אינני תובע דבר מלבד מה שיחזיק אותי בחיים.

אינני יכול להעלות בדעתי

מילים מרהיבות ומאוד טעימות,

משום שניטרלתי את הכוח שהיה יכול לייצר מילים שכאלו

הרגתי אותו

אין ממנו זכר

מהדבר הזה שהיה יכול להפיק.

הדברים שאני לא מסתיר,

הם לא בהכרח הדברים החשובים ביותר

אבל הם הדברים שאני משתדל להפיק מהם את מירב התועלת

לכן,

אני משתדל להסתיר כמה שפחות,

אבל לא תמיד יש בעולמי די דברים

כדי שאוכל לברור מה מהם להסתיר

ומה לא

לכן

אין זה בלתי-נמנע

דברים ייתכן שייתרחשו

אינני יכול לפסול את האפשרות

שאני עלול להתפתות

אמנם לעיתים נדירות

להתיימר להסתיר דברים שאינני מסתיר.

המנצח לא היה מאוכזב מכך

שנערת הצ'לו לא הייתה שלו

הוא הביט בה היטב וראה שפניה נעדרי אצילות הינם

אינם ארוכים דיים

הם קטנים

אבל לא עדינים במיוחד

העיניים אינן יפות במיוחד

הגבות אינן נפלאות

האף איננו משתלב בפנים

באופן הראוי,

הוא ראה את כל זאת

ולא הצטער כלל שהיא איננה שלו

הוא רצה מישהי שביופיה תהיה חריגה מהשאר,

ואמנם זו לא הייתה מכוערת, כלל וכלל לא

אבל, היא לא נראיתה כמו בחורה

שקשה מאוד להשיג,

אולי לא כל אחד יכול להשיג אותה,

אבל היא לא מהבחורות האלה

שאתה מרגיש מאוד מוצלח כשאתה מסתובב איתן

או סתם בר-מזל שהיא מצאה אותך הולם

באופן הראוי,

אולי אלה העיניים, אולי האף, אולי עצמות הלחיים

אולי הגבות!

אולי תכונות מסויימות שאינך מבחין בהן כלל,

הרי מוכרחה להיות איזו תכונה!

לא ייתכן שאתה הלא-כלום שאתה מרגיש שהינך,

ודאי היא מרגישה משהו,

משהו שייתכן שהוא אפילו אמיתי!

אבל אתה לא מרגיש בו,

בגלל שאתה שבוי בלא-כלום.