יש מצב!

עלינו

הסיפור שהוביל ליצירת "יש מצב", המודל הפדגוגי ועיקרי הפעילות


"לא ייצא ממך כלום"

המילה "משבר" נכתבת בסינית כצירוף של המילים "סכנה" ו-"הזדמנות".

תקופת הלימודים בבית הספר יכולה להיות תקופה של צמיחה ולמידה אבל עבור תלמידים רבים היא יכולה להיות גם תקופה של משבר כתוצאה מתחושת דחייה, חרם חברתי וציונים נמוכים שנתפסים ככישלונות חוזרים ונשנים. המשבר גדול מיוחד עבור התלמידים עם ההישגים הנמוכים ביותר, אלא שנמצאים בסכנת נשירה. רבים מתייחסים אליהם כאל "כשל" של המערכת ושל הסביבה ממנה הם באים, חלקם משובצים למסגרות שמיועדות לנוער בסיכון הלא הוא נוער בסיכוי.

מה הסיכוי שלהם להשתלב ולהצליח בעולם העבודה העתידי? מה צריכה אם כן להיות הגישה שמתאימה לאותם תלמידים בעלי הישגים נמוכים?

עוד מעט נגיע לגישה שמנחה אותנו ב-"יש מצב". אבל עוד קודם, אני רוצה לספר לכם על ילד אחד כזה, הילד הזה הוא אני.

כשהייתי ילד, הייתי בטוח שאני לא חכם ושלא ייצא ממני כלום. הייתי הילד החנון, שלא אוהב כדורגל ולכן בהפסקות נמצא לבד, הכי נמוך, חלש ופגיע. עברתי חרם במשך שנים ארוכות. היו לי ציונים נמוכים, השיעורים הפרטיים לא כל כך עזרו. רוב הזמן הייתי לבד, מול המחשב. אמא שלי לא הבינה למה וכל הזמן אמרה לי "למה אתה לא נפגש עם חברים?". התביישתי לספר לה שרובם פשוט לא רוצים להיפגש איתי. תעודת הבגרות שלי היתה מאכזבת מאוד. כאשר סיפרתי לאחד המורים שהחלום שלי ללמוד מחשבים בטכניון, הוא אמר לי "אתה? אין לך סיכוי, זה לא בשבילך".

אחרי הצבא, החלום ללמוד בטכניון הוביל אותי להירשם לבית ספר פרטי ולשפר את תעודת הבגרות. רק אז, אחרי שקיבלתי כמעט 100 ב-5 יחידות מתמטיקה ופיסיקה, הבנתי שאני לא מטומטם. סיימתי בהצטיינות תואר ראשון ושני במדעי המחשב בטכניון, דוקטורט בתחום חכמת ההמונים במח' לחינוך באונ' בר אילן, הקמתי משפחה נפלאה, פרסמתי ספר בארה"ב שתורגם לשפות רבות, אני מרצה מסביב לעולם ומלווה ארגונים שנעזרים בחכמת ההמונים כדי להצליח יותר. אבל התחושה הזאת ש-"לא יצא ממני כלום" לא עזבה מעולם.

בחזרה לשאלה מה צריכה להיות הגישה לתלמידים עם ההישגים הנמוכים ביותר? מה הדבר החשוב ביותר שצריך להיות להם כדי שיצליחו בחיים? ואולי לא רק להם אלא לכולנו, צעירים ובוגרים.

יש ספרות רחבה בנושא זה. לפיה, המאפיינים הבולטים הם מוטיבציה וכוח רצון שמובילים לנחישות, עבודה קשה, אומץ ותעוזה.

לכן השאלה היא איך אפשר לחנך תלמידים שמרגישים שלא יצא מהם כלום ולשנות את תפיסת עולמם? האם אפשר להניע אותם לפתח זהות וייעוד המבוססים על אמונה עצמית ומוטיבציה להצלחה?

מריאן רייט אדלמן, פעילה למען זכויות של ילדים, אמרה: You can't be what you don't see. אתה לא יכול להיות מה שאתה לא רואה.

ומה התלמידים שלנו רואים?

הם רואים מורים. הרבה מורים.

הגישה המרכזית במערכת החינוך היא הגישה המצטברת. לפי גישה זו, השפעת החינוך הבית-ספרי מצטברת אט-אט, בעקביות, לאורך שנים רבות בהם התלמידים פוגשים מורים. ככל שהמורים מלמדים יותר כך התלמידים לומדים יותר.

פרופ' גד יאיר פרסם מחקר חשוב שנקרא "חוויות מפתח" בו הוא מציע לנו להתבונן במודל נוסף. הוא שאל מעל 1000 מבוגרים מה החוויות החינוכיות הטובות ביותר שהיו להם בחיים ומצא שהחוויות האלה מייצגות דרך שונה בה מתרחשת השפעה חינוכית משמעותית. גישה זו שהוא מציג מבוססת על התנסויות לימוד רבות עוצמה היוצרות בתוך זמן קצר מאוד השפעות חזקות למשך שנים ארוכות. "חוויות מפתח" אלה מובילות ל-"מפץ גדול" ושינוי משמעותי במסלול חייו של התלמיד.

האם ניתן לייצר חוויות מפתח חינוכיות בקרב בני נוער בסיכון?

זאת המטרה שהציב לעצמו מיזם "יש מצב" שקם בתחילת 2019. "יש מצב" הוא מיזם חברתי שמתמקד בבני נוער עם קשיים ובמצבי סיכון. בשלב ראשון קהל היעד הוא תלמידים השייכים לאגף שח"ר, כיתות "אתגר", מב"ר, "אומץ" ובפנימיות לנוער בסיכון.

המיזם אוסף בקפידה אנשים בוגרים מעוררי השראה, שהגיעו להישגים מרשימים למרות שהתמודדו עם קשיים גדולים בצעירותם כדוגמת קשיים סוציו-אקונומיים, קשיים חברתיים, קשיים רגשיים וכדומה.

אותם אנשים מעבירים הרצאה באחת מהכיתות ב-2 בתי הספר שהצטרפו לפיילוט. המרצים שזוכים לדירוג הגבוה ביותר מקרב התלמידים והמורים מצטרפים לנבחרת המרצים של "יש מצב" ומוזמנים להעביר הרצאות בהתנדבות במסגרות חינוכיות של נוער בסיכון. בנוסף, חלק מההרצאות מצולמות ויפורסמו בערוץ יוטיוב של המיזם במטרה לאפשר חשיפה רחבה לבני נוער נוספים.

יש עמותות רבות שמסייעות לבני נוער בסיכון כמו גם כמובן משרדי החינוך והרווחה. בשנים האחרונות פגשתי רבים מהם והתרשמתי שהם עושים עבודה חשובה, ועובדים בעומס ובתנאים לא פשוטים. רוב הגופים מנסים למנוע נשירה ממערכת החינוך, מסייעים בפן הלימודי, מנסים להעלות את הציונים שלהם ולהוביל את התלמידים לתעודת בגרות.

הפספוס לדעתי הוא בפן הרגשי, במתן תחושת המסוגלות, ביצירת תמונת עתיד, במפגש עם אנשים שאפשר להזדהות איתם, שיכולים להוות מודל עבורם, ליצור בקרבם חווית מפתח ולגרום להם לא רק לחלום חלומות גדולים אלא גם להאמין ביכולת להגשמתם. זה לא מספיק לדעת לפתור משוואה במתמטיקה.

באופן פרדוקסלי, בעוד תלמידים מצטיינים, מחוננים או מוצלחים במיוחד זוכים לקבל מהמערכת תמיכה בתוכניות העשרה רבות, תלמידים עם קשיים כמעט ולא זוכים לפעילות העשרה שכזו. הם אכן מקבלים תגבור ושעות הוראה נוספות אבל הם כמעט לא זוכים להעשרה בעולמות תוכן נוספים ולא נחשפים לאנשים מצליחים שהגיעו להישגים על אף הקשיים שחוו בדרך.

מה כן שומעים הצעירים האלו? הרבה אנשים שאומרים להם "לא יצא מכם כלום".

המודל הפדגוגי של המיזם מבוסס על מחקרו של פרופ' גד יאיר בתחום חוויות מפתח. ההרצאות במיזם מנסות לייצר התנסות רבת עוצמה שיכולה להוביל להשפעה חזקה במשך שנים ארוכות בקרב בני נוער בסיכון. המיזם הצטרף לאחרונה לתוכנית החממו"פ של אגף מו"פ במשרד החינוך. בשנה האחרונה התקיים פיילוט ב-2 בתי ספר – כיתת מב"ר בבי"ס בליך בר"ג וכיתת תל"מ בחטיבת הביניים שז"ר בבת ים. בשנה הבאה נרחיב את הפילוט ונגיע לבתי ספר נוספים.

ד"ר ליאור צורף

מייסד "יש מצב"