דנמרק, מעונו של היארל מריבה, בעת משתה חג הקיץ.
הלונגהאוס מלא עשן, בשר וצחוק. לוחמים רבים סובבים את השולחן, שותים, אוכלים ומחליפים מעשיות ממסעותיהם.
אחד מהם – שיכור למחצה, עם עבד צעיר קשור מאחוריו – מרים קרן שתייה ואומר בקול רם:
“רכשתי את העבד הזה בהֵדֶבּי, בדרום יוטלנד. הוא מסקֵפּלינג שבאנגליה.
אביו סיפר לו, כי סבו סיפר לאביו… שספינה ויקינגית, שהייתה שייכת לראגנאר, בהנהגת אחד היארלים שלו, הביאה אוצר גדול מפשיטה מוצלחת בדרום נורת’מבריה, והחביאה אותו בצד הצפוני של נהר ההאמבר, איפשהו ליד סקפלינג.
אותו יארל היה כל כך גאוותן שהוא אפילו חרט רונות על אבן היסוד המערבית של הכנסייה המקומית.
המקומיים שם מפוחדים. הם לוחשים שדרואגר – מתים חסרי מנוחה – שומרים על האוצר.
אני בעצמי הייתי הולך לחפש אותו, אבל אין לי זמן – אני בעיצומן של הכנות לפשיטות עבדים ושפחות בחוף הדרומי של הים הבלטי, למכור אותם רחוק בדרום־מערב…”
הוא צוחק, נושך נתז בשר מהשיפוד, והעבד משפיל את מבטו.
אחרים מנפנפים ביד בזלזול, אבל אתה מקשיב.
“אולי יש גרעין של אמת בדברי הברנש השיכור,” אתה אומר לעצמך.
“ואין לי מושג למי עוד הוא כבר סיפר את הסיפור הזה.
אם אני רוצה את הזהב הזה – כדאי שאזוז מהר, לפני שכל יארל משועמם יפליג לשם.”
למחרת, בחופזה, אתה אוסף את אנשיך ומספר להם את ששמעת.
אחד מאנשיך, לוחם מצפון־מזרח יוטלנד, קופץ ואומר:
“רגע… זה נשמע מוכר.
אצלנו מספרים שאחד הבנים של ראגנאר – איוואר – עינה למוות יארל סורר בשם אולף בגלל איזה אוצר חבוי.
רגע לפני שנפח את נשמתו, אולף חידד לשון ואמר חידה:
‘Rival gods will point wise man where to look,
But you, Ivar, will never find my nook.’
אצלנו מתרגמים את זה בערך כך:
אלים יריבים יצביעו על המיקום לאדם הנבון,
אך אתה, איוואר, לעולם לא תמצא את מחבואי…
אחר כך איוואר תלש לו את הלשון – ככה לפחות מספרים לילדים.”
החדר נרגע. כמה מהלוחמים מחליפים מבט.
רגע אחד זו הייתה סתם מעשייה ליד האש; עכשיו, פתאום, יש מקום, חידה ואוצר.
כאן מתחיל המשחק.
חודש אחר כך, שולי ספינתך נוגעים בחוף האנגלי ליד הכפר סקפלינג, בשפך נהר ההאמבר.
הים אפור, הרוח קרה – ואתה לא הראשון שהגיע.
להפתעתך וחרדתך אתה רואה כבר ספינה ומחנה ויקינגי קטן על החוף, ואת הדגל המוכר – הדגל של היארל המעצבן מיורוויק. נדמה שלא רק אתה שמעת את הסיפור על האוצר.
כשאתה נכנס אל גבול הכפר, מקבלים את פניך כמה לוחמים כבדי־מגן. אחד מהם, גבוה ורחב כתפיים, נעמד לפניך ואומר בעברית־אנגלו־סקסונית מקולקלת:
“שלומות לכם, הו הוֹבוֹדינגים מכובדים.
אני איינאר, הוסקארל של היארל מיורוויק.
כאן, בתחומי הכפר, שוררת שלוֹם יארל:
לא תהיה לחימה בין צוותים שונים בתוך הכפר,
לא פגיעה בכפריים ולא ברכושם.
היארל שלי יגיע לכאן מחר עם פמלייתו.
עד אז, אני שומר כאן על הסדר – וארצה לדעת: מי אתם, ומה עניינכם בסקפלינג?”
מעבר לכתפיו, אתה רואה את בתי העץ, את גג הכנסייה ואת העץ העתיק שהכפריים עדיין לוחשים עליו.
בין האלים היריבים, הרונות, החידה והאוצר – הזמן קצר, והעיניים עליך