חקת


בס''ד

פרשת חקת: לימוד תורה 'לשמה', לשם מה?

פתיחה

בפרשת השבוע מובאים מספר פסוקים, אותם דרשו חז''ל לעניין לימוד תורה (ברכות מג ע''ב). הגמרא במסכת נדרים (פא ע''א) מספרת, שהחכמים והנביאים התפלאו שנחרב הבית הראשון, שהרי לכאורה הכל היה תקין. בסופו של דבר שאלו את הקב''ה לטעם הדבר:

''מאי דכתיב: מי האיש החכם ויבן את זאת? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו (= לא ידעו להסביר), עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב: ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'... אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה.''

הגמרא אומרת, שהקב''ה אמר שנחרב הבית בגלל שלא בירכו בתורה תחילה, מה הכוונה? נאמרו בכך מספר אפשרויות:

א. הר''ן פירש (שם), שבני ישראל למדו את התורה כמו שלומדים שאר החכמות, מתמטיקה, פיזיקה וכו', ועל כך נחרב הבית. דבר זה תלוי בלב, ומשום כך רק הקב''ה יכול היה לדעת שהם לומדים תורה בצורה מעוותת. ב. הט''ז פירש (או''ח מז, א), שלימוד התורה מחייב עמל, אמנם למדו תורה, אבל לא בעמל ומשום כך נחרב הבית. ג. הב''ח פירש, שמטרת לימוד התורה כדי להידבק בריבונו של עולם ולהיות מרכבה לשכינה, וכאשר עם ישראל למד תורה הוא לא למד לשם כך.

חז''ל הדגישו במספר מקומות את החיוב ללמוד התורה, ובפרט את החשיבות ללמוד תורה לשמה (עיין ברכות יז ע''א). בעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה, מה הכוונה לימוד תורה לשמה.

1. לימוד שלא לשמה

עוד לפני שנבאר כיצד לומדים 'לשמה', יש לבאר מה הכוונה לימוד תורה שלא לשמה. הראשונים הזדקקו לשאלה זו בעקבות שתי גמרות סותרות, גמרא בתענית וגמרא בפסחים:

א. מצד אחד הגמרא במסכת תענית (ז ע''א) מתנסחת בצורה חריפה על אדם שלומד תורה שלא לשמה ואומרת, שכל הלומד שלא לשמה נעשית לו התורה סם המוות. משמע מדבריה, שמי שלומד תורה שלא לשמה עדיף כבר שלא ילמד כלום, מכיוון שהתורה מזיקה לו:

''תניא, היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה', ואומר 'רפאות תהי לשרך', ואומר 'כי מוצאי מצא חיים'. וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר יערף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל.''

ב. מצד שני הגמרא בפסחים (נ ע''ב) אומרת, שלעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. עולה מדבריה שאדם צריך להמשיך ללמוד, גם אם הוא לומד שלא לשמה.

מחלוקת הראשונים

1. רש''י (ברכות יז ע''א ד''ה העושה) ותוספות (שם) חילקו בין לימוד בשביל לקנטר, לבין לימוד לצורך כבוד. כאשר אדם לומד תורה, בשביל שהוא יוכל לצחוק על הסובבים אותו, ולהראות כמה הוא חכם ויודע והם טיפשים, בכהאי גוונא עדיף שכלל לא ילמד, כי התורה נעשית לו סם המוות.

לעומת זאת, כאשר אדם לומד בשביל שיכבדו אותו, על אף שלא מדובר בדבר רצוי ונכון, עדיין הוא צריך להמשיך ללמוד, ועם הזמן במידה והוא יתאמץ ויתרצה, לימוד התורה שלו יהפוך ללשמה, ובלשון התוספות (תענית ז ע''א ד''ה וכל):

''כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות: וקשה, והלא אמרינן (פסחים נ ע''ב) יעסוק אדם בתורה אף על גב שאינה לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ויש לומר דשני שלא לשמה הוי, דמה שאמרינן יעסוק בתורה אפילו שלא לשמה, היינו כדי שיקרא רבי ושיכבדוהו, ומה שאמרינן כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשה לו סם המות היינו מי שלומד לקנטר.''

2. רבי אברהם בן הרמב''ם (מספיק לעובדי ה' פרק ג') חלק על דברי רש''י ותוספות. לשיטתו, הגמרא בתענית שכתבה שנעשית התורה סם המוות ללומד תורה שלא לשמה, דיברה על אדם הלומד תורה לשם כבוד: ''הלומד תורה כדי שיתגדל בעיני הבריות ויעשו לו כבוד הרבה... וכן המרבה בתפילה ובהשתחוויה כדי שיחשבוהו לחסיד וכל הדומה לזה''.

אף על פי שהתורה נעשית לו סם המוות ממשיך ר' אברהם, עדיין יש סיכוי שהוא ייחלץ מהמצב הזה במידה והוא ירצה, ועל כך דיברה הגמרא בפסחים שכותבת שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. עולה מדבריו, שהגמרות לא מדברות על שני סוגי לימוד שונים, אלא על סוג לימוד אחד גרוע, שממנו אפשר להתפתח ללימוד תורה טוב יותר.

3. המהר''ם חלוואה (פסחים נ ע''ב ד''ה שמתוך) הסכים עם רש''י ותוספות שהלומד תורה כדי לקנטר, נוח לו שלא נברא. מתי עדיף שימשיך ללמוד? אומר המהר''ם, שכאשר אדם לומד תורה משום אהבת ה', יראתו או ככדי לדעת את חכמת התורה, זה נחשב לימוד תורה שלא לשמה, שעוד יהפוך ללימוד תורה לשמה.

אדם המתכוון ללמוד שלא לשמה

בוודאי שאדם שהשתדל להגיע למדרגת לימוד תורה לשמה ולא הצליח, מעשיו רצויים ואהובים לפני ה'. האם אדם יכול לומר מראש, שהוא לא מכוון להגיע למדרגת לימוד תורה לשמה, ונוח לו במדרגתו הנוכחית? המהר''ח אור זרוע (סי' קסג) הביא מחלוקת בשאלה זו, בינו לבין רבינו תם.

א. רבינו תם סבר, שגם אם אדם מכוון להישאר במדרגה הנוכחית, עדיין הוא בסדר ואין בכך חטא ממש. ב. האור זרוע חלק עליו וטען, שרק כאשר אדם משתדל להגיע למדרגת לשמה, אז יש ערך בלימוד תורה שלא לשמה, אבל במידה והוא לומד מאידיאל שלא לשמה? מדובר בחטא, ובלשונו:

''רבינו תם אומר שני עניני שלא לשמה יש, חד אסיר (= ללמוד לקנטר) וחד שרי (= ללמוד לשם כבוד מותר). ואני הדיוט ופעוט אומר, דכל שלא לשמה חד הוא וכולם עבירה. אז אותה עבירה הותרה שסופה לבא לידי מצווה כמו מציל אשה בנהר (שבשביל להצילה מותר לגעת בה) ומפקח גל בשבת (שהאבנים מוקצה), אבל מי שמקשה ערפו לעולם? לא יעשה מצווה ונוח לו שלא נברא.''

2. לימוד תורה לשמה

לאחר שביררנו את המושג שלא לשמה, נעבור לברר את המושג לשמה. נאמרו בפירוש מושג זה מספר אפשריות:

א. הרמב''ם פירש (הל' תשובה י, ב), שלימוד תורה לשמה הוא ללמוד את התורה משום שהיא האמת האלוקית, וכך הוא כותב:

''העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת''.

ב. ר' חיים מוולאז'ין (נפש החיים שער ד', פרק ג') טען, שלימוד תורה לשמה הוא לימוד לשם התורה. כלומר לפי שיטתו, עצם העיסוק בתורה והלימוד בה בלי לנסות להגיע למטרה מסויימת מעבר לכך, נחשב לימוד תורה לשמה. כפי שר' חיים עצמו מביא, כבר הקדים אותו הרא''ש בנדרים (סב ע''א ד''ה ודבר), וכך כתב גם החתם סופר (נדרים פא ע''א ד''ה שלא):

''עיקר מצות עסק התורה הוא מצווה בפני עצמה, להגות בה יומם ולילה ולהעמיק ולעיין בכל תוצאותיה ומובאיה, כי עמקו מחשבותיה. ואם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה... היינו הדרשה עצמה, היא השכר ונחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא, וזהו עוסק לשמה של תורה, לא על כונה אחרת.''

בפתיחה ראינו שבית המקדש נחרב, מכיוון שעם ישראל לא בירכו בתורה תחילה. לאחר שראינו את שיטת ר' חיים מוולזין בהסברת לימוד תורה לשמה, אפשר להביא את הסברו של בית הלוי מדוע בית המקדש נחרב. בית הלוי (פרשת משפטים) פירש, שבית המקדש נחרב, מכיוון שעם ישראל למדו תורה בשביל לדעת הלכה וכדומה, ולא בשביל עצם לימוד התורה.

ג. התוספות (פסחים נ ע''ב ד''ה וכאן) כתבו, שאדם לומד תורה לשמה כאשר הוא מכוון, שכל מה שהוא יימצא בלימוד שיש לו נפקא מינה להלכה, הוא יקיים. כך סבר גם הכסף משנה (הל' ת''ת ג, י), וכך כתב גם בספר חסידים (סי' תתקמד).

ד. החסידות טענה, שלימוד תורה לשמה הוא לימוד בשביל להידבק בה'. כך כותב ר' אלימלך מליז'נסק (נועם אלימלך הוספות ליקוטי שושנה) והתולדות יעקב יוסף (פרשת שלח). כדי לחדד את שיטתם, נביא את הסיפור הבא (מופיע בספר 'תורה לשמה' של נחום לאם עמ' 155), שממחיש בצורה נפלאה את השיטה של החסידות שדוגלת בדביקות:

''רבי יעקב יצחק הלוי החוזה מלובלין אמר, שרבו ה"ר רבי שמעלקא מניקולשבורג מעולם לא הסיח דעתו מדביקות זו, הרבי ביקש מהתלמיד שאם יראהו שוקע בתלמודו ועל ידי כך הסיח לבו מדביקות בה', שינענע ידיו. פעם אחת בלבד ראה התלמיד צורך לעשות כן, וכאשר ניגש אליו (התלמיד אל הרבי), פנה אליו הרבי ואמר לו, נזכרתי (בקב''ה) בני, נזכרתי''

כפי שעולה מהסיפור, לפי החסידות אין עניין בלימוד עצמו, והוא רק משמש כאמצעי להגיע לדביקות בה'. משום כך, גם תוך כדי מהלך הלימוד צריך לחשוב על הקב''ה (ר' חיים מוולז'ין בנפש החיים, חלק בחריפות על שיטה זו).

הנאה בלימוד תורה

האם מותר לכוון להינות מלימוד התורה?

א. האגלי טל בהקדמה לספרו טען, שאין מניעה להינות מלימוד תורה, ואדרבה, יש בכך מעלה. אמנם, במידה ואדם לומד תורה בשביל להינות, אז יש בכך דבר פסול. במילים אחרות, כאשר אדם לומד לשם מצוות לימוד תורה ובדרך אגב הוא נהנה זה דבר מעולה, אבל ללמוד בשביל להינות, יש בכך דבר פסול, ובלשונו:

''זכרתי מה ששמעתי בני אדם טועים בלימוד התורה, ואמרו כי הלומד תורה ומתענג ושמח, אין זה לימוד תורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין מהלימוד שום תענוג ורק לשם מצווה, ובאמת זה טעות, ואדרבה עיקר מצוות לימוד תורה להיות שמח ומתענג בלימודו, ומודינא דהלומד תורה לא לשם מצוות לימוד ורק מחמת שיש לו תענוג בלימודו זה נחשב לימוד תורה שלא לשמה.''

חיזוק לדבריו, מביא האגלי טל מדברי הט''ז (יו''ד רכא, מג). הגמרא במסכת ראש השנה (כח ע''א) כותבת, שמצוות לא ניתנו בשביל שייהנו מהם. נפקא מינה לכך יש, שבמידה ואדם נדר שהוא לא יהנה מחברו, אז אסור לו להשתמש בכלים שלו ובחפצים שלו. לעומת זאת יהיה מותר שחברו יתקע לו בשופר בראש השנה, כי מצוות לא ניתנו בשביל שייהנו מהם והוא לא עובר על הנדר.

לכאורה הוא הדין יהיה בלימוד תורה, ויהיה מותר לאדם להשאיל לחברו שנדר ממנו הנאה ספר קודש, מכיוון שמצוות לאו להינות נתנו, אך בכל זאת כתב הט''ז שלא כך. בטעם הדבר הוא נימק, שמכיוון שיש מטרה להינות מלימוד התורה, לכן אדם שנודר הנאה מחברו ומביא לו ספר קודש ללמוד, הוא כן מהנה אותו מנכסיו (ועי''ש בהמשך דבריו, מה שכתב לגבי לימוד עם חברו).

ב. השלכה נוספת לתפיסה זו מובאת בנתיבות (עב, יז). הגמרא במסכת בבא מציעא פוסקת, שבמידה ואדם השאיל חפץ מחברו, גם אם החפץ ניזוק באונס עדיין הוא חייב לשלם לחברו את דמי החפץ, זה בניגוד לאדם שהשכיר חפץ מחברו, שבמידה והחפץ ניזוק באונס הוא פטור מלשלם. למה מחמירים כל כך בדינו של השואל? הגמרא אומרת ששואל 'כל הנאה שלו', כלומר רק הוא מרוויח, הוא גם משתמש בחפץ וגם לא משלם כלום לבעלי החפץ, מכיוון שהוא מרוויח הרבה, מצפים ממנו הרבה.

1. בעקבות כך טען קצות החושן (עב, לד), שבמידה ואדם משאיל ספר קודש מחברו והוא ניזוק באונס הוא פטור, מכיוון שמצוות לא ניתנו להינות, כך שהטעם ששואל חייב גם באונסין כי כל הנאה שלו, לא שייך במקרה הזה.

2. בעקבות דברי הט''ז שכתב שחלק מלימוד התורה הוא להינות מהלימוד, חלק הנתיבות על דברי קצות החושן וטען, שגם כאשר אדם משאיל ספר קודש מחברו והוא ניזוק באונס הוא חייב כי הוא נהנה, ובלשונו:

''ובספר קצות החושן סעיף קטן ל"ד כתב לפטור שואל ספר קודש מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו... ואשתמיטתיה (= ונשמט ממנו) מה שכתב הט"ז ביורה דעה סימן רכ"א סעיף קטן מ"ג דתלמוד תורה ליהנות ניתן.''

שבת שלום!

שאר הנושאים בספר במדבר:

האם מותר לישראל לעלות לברכת כהנים

ברכה על בורקס בשר (דיני עיקר וטפל)

האם מותר להשתמש בחפץ של אדם ללא רשותו

האם יש כהנים בזמן הזה

לימוד תורה לשמה, לשם מה

האם מותר ללכת להצגה של קוסם

האם נשים חייבות בזימון

האם מותר לאכול בכלי טבול