שמי ליירה. הייתי רוצה לומר שאין לי פחדים, אבל זה יהיה שקר. הפחד הכי גדול שלי הוא מאבא שלי.
אני בת 10, חצי אלפית משבט השמש מצד אמא, ואבא שלי הוא חצי גמד וחצי בן אנוש. כשנולדתי, אמא ואבא שלי היו מופתעים לגלות שאני נראית כילדה אנושית לחלוטין, ללא כל סימן לגנים הגמדים או האלפים. לפחות כך כולם חשבו.
אמא שלי, רסטוליה, היא תופרת מוכשרת. אבא שלי, טרטרוס, מפקד משמר בממלכה. בגיל 6 הייתי מבלה שעות ליד אמא, לומדת ממנה לתפור, בזמן שאבא היה אומר לה לא לפנק אותי, כי יום אחד אהיה לוחמת גדולה למען הממלכה. אמא לא אהבה את הרעיון ואמרה לו תמיד, "הבת שלנו תגיע רחוק, אתה לא צריך לדאוג." אבא תמיד היה מתעצבן כשהיא אמרה זאת.
יום אחד, אמא אמרה לי, "ליירה, את ילדה גדולה עכשיו, בת 7. את חייבת ללכת לבית הספר ללמוד." עניתי לה, "אמא, את המורה הכי טובה. אני רוצה ללמוד ממך לתפור." אמא הביטה בי ברצינות ואמרה, "ליירה, את הולכת ללמוד בבית הספר של הממלכה. חשוב שתמיד תזכרי לא לספר לאף אחד שאת חצי אלפית. ולעולם אסור לך להאמין לכל מה שמספרים לך. תמיד לבדוק ולחקור. תזכרי שיש תמיד צד נוסף לסיפור. לעולם לא שופטים או קובעים דין לפני שבודקים את שני הצדדים. רק אלקודה ראשי לעשות זאת" בדיוק כשעמדתי לשאול מה היא מתכוונת, אבא נכנס וקרא, "קדימה ליירה, צריך ללכת." הוא תפס את ידי בחוזקה ואמר לאמא, "אל תדאגי, את תראי אותה בערב."
בדרך לבית הספר, אבא אמר, "ליירה, אם מישהו שואל, את אומרת שאמא שלך בת אנוש. ברור?" עניתי, "כן אבא," ולא שאלתי שאלות, למרות שלא הבנתי למה.
בכיתה גיליתי שאני הילדה היחידה בין הבנים. המורה לימדה אותנו על העיר ועל מקומות המשמר, הלימודים נמשכו מהבוקר עד הערב. למדנו לשחק במשחק שנקרא "בדם וכאב דם," שבו היינו צריכים להפיל את חיילי המתחרים. בכל ערב, כשחזרתי הביתה, עזרתי לאמא שלי לתפור. זה היה הכיף שלי.
אחרי שלושה חודשים של לימודים ששנאתי. המורה שאלה את כולנו מה נרצה להיות כשנהיה בני 15. התלמידים ענו תשובות מוזרות ומזעזעות כמו שכיר חרב, טליין, מלקה עבדים, רוצח שקט ואפילו אנס להרחיב את החיילים בממלכה. כשהגיע תורי, אמרתי בתמימות, "אני רוצה להיות תופרת כמו אמא." כל הכיתה התפקעה מצחוק. המורה שאלה ברצינות, "ואביך יודע מזה?" עניתי, "לא אמרתי לו, אבל אני אוהבת לתפור." המורה אמרה, "אני אדבר עם אבא שלך יותר מאוחר. בינתיים, ליירה, לכי אל המנהל ותגידי לו שהמורה שלחה אותך לעשות בדיקות דם."
בדרכי למנהל, חשבתי מה לספר לו. למזלי, כשהגעתי, הוא אמר לי לחזור לכיתה כי הוא עסוק. זה כבר היה סוף היום, אז התחלתי ללכת הביתה. בדרך, שני ילדים מהכיתה שלי זרקו עלי עלי בוץ עם תולעים. נגעלתי והתחלתי לבכות, צועקת עליהם להפסיק. אחד מהם התיז עלי מים מסריחים – אני חושבת שזה היה השתן שלו. רצתי הביתה בדמעות, מדי פעם עוצרת להקיא מהגועל.
הגעתי הביתה ורציתי להיכנס לחדר בלי שאמא תראה אותי, אבל היא עמדה ליד הדלת. היא הכניסה אותי מיד, סגרה את הדלת והחלונות, ושאלה מה קרה. לפני שהספקתי לדבר, היא הכניסה אותי למקלחת ורחצה אותי בזמן שסיפרתי לה הכל. אחרי המקלחת, היא חיבקה אותי ואמרה, "ליירה, ביתי האהובה, תקשיבי לי. אסור לך להסתובב בחוץ כשאת מוצפת רגשות. לעולם לא להראות את פנייך או עינייך כשאת במצב כזה. כשקורה משהו כזה, לכי להסתתר עד שתרגעי. תלמדי לשלוט ברגשות שלך."
שאלתי למה. אמא ניגשה לחדר הסמוך והביאה מראה. היא כיוונה אותה אלי ואמרה, "תביטי במראה." ראיתי את עיניי משתנות צבעים. אמא אמרה, "העיניים שלך, ליירה, הן מתנה נדירה של אלפים של השמש. הן נקראות יהלומי הרגשות הן משקפות את רגשותייך. הן מחליפות צבעים לפי מצב הרוח שלך, מה שנותן לך חן מיוחד. אבל יש בעיה. מאז המלכה נריסה עלתה לשלטון, כוחות אפלים שואבים כוח מהרגשות שלנו. הם שווים הון בשוק. לכן הוציאו חוזה על אלפים שאין להם כוח נדיר – להפוך אותם לעבדים ולשפחות, ואפילו לחלקי גוף עבור החיילים הנאמנים של המלכה."
"אלפים כמוך, עם כישרונות ייחודיים, סובלים הכי הרבה. היו רק חמישה אלפים עם יהלומי רגשות. תלשו להם את העיניים והרגו אותם. חלקי גופם נמכרו למלכה לניסויים מעוותים. לכן, את חייבת להסתיר את עינייך. בואי נלך לקנות משהו."
לבשתי את בגדיי ואמא לקחה אותי לחנות סוחרים. הם הביאו לי עדשות דקות בצבע כחול, הצבע הטבעי שלי. הסוחרים שאלו למה. אמא אמרה, "כי מדי פעם יש לה דלקת בעיניים וזה צובע אותן באדום." הם לא שאלו שאלות נוספות ואמא לימדה אותי איך לשים את העדשות בעיניים כדי להסתיר את הרגשות שלי.
הגענו הביתה. אבא חיכה לנו בפתח, עיניו היו קרות וקפואות כמו קרח. כשהתקרבנו, אמא התכופפה ולחשה לי בלחץ, "אל תספרי לו על העדשות. תזכרי להרכיב אותן כל יום כשאת קמה ולהוריד אותן כל לילה לפני השינה. אסור שאף אחד מלבדי ידע על כך." היא לחצה את ידי בחוזקה, כאילו מחפשת להעניק לי ביטחון דרך המגע הפשוט הזה. נכנסנו הביתה יחד, ואבי מיד שאל בקול נוקשה, "היכן הייתן?" אמא ענתה במהירות, "לקחתי את לירה לקנות סיכה יפה לשער של המורה כי היא אמרה שהשיער שלה תמיד פזור." הוא הביט בי בעיניים מצומצמות מזעם, כאילו היה יכול לראות דרך ההסבר הזה לתוך סודותינו הכמוסים ביותר. "כנסו בבקשה," אמר בטון מצווה. נכנסנו פנימה והתיישבנו סביב השולחן. זה היה לא רגיל שאבא מבקש דבר כזה, ומיד הבנו שמשהו חמור קרה. אבי התיישב בכיסאו המיוחד, המקום שהסמיך אותו כשליט הבית, והביט בי בעיניים קרות ונוקשות. "לירה," אמר בקולו הכועס, "את ביזיון למשפחתי וצריך להתחיל לחנך אותך."
אמא מיד שאלה בניסיון להרגיע את המתח, "טרטרוס, על מה מדובר?" אבל זה היה הרגע שבו העולם שלי התרסק. בפעם הראשונה בחיי, ראיתי את אבי סוטר לאימי בפנים, הצליל של המכה היה חד וברור כאילו קרע את האוויר סביבנו. "אל תתערבי, שפחה. צריך ללמד את ביתי לקח." הלם אחז בי, ודמעות התחילו לבצבץ מעיניי כמו מפלים קטנים. לא יכולתי להאמין למה שראיתי. אבא פנה אליי שוב ואמר בקול קר וחד, "לירה, החל ממחר בבוקר את הולכת לבית הספר המתקן שנמצא בקצה העיר. אולי שם תלמדי להתנהג ולדבר."
כששמעתי זאת, אמא, באומץ שלא ידעתי שיש בה, פנתה לאבי ואמרה, "אף אחד לא לוקח את הילדה שלי למקומות האלה. אני לא מוכנה שהיא תהיה בובה של הממלכה." אבא קם מכיסאו, כמו סופת רעמים שמתקרבת, ואמר לי בזעם, "לירה, לכי לחדר שלך מיד!"
הלכתי לחדרי כשהעיניים מוצפות בדמעות, כל צעד היה כבד כמו אבן. הגעתי לחדרי וניסיתי להבין את משמעות הדברים. אבא סגר את הדלת מאחוריי ואמר לי בקול קר ומצווה, "לכי לישון. מחר בבוקר נלך לבית הספר המתקן."
לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, ולמה החינוך שלי פתאום כל כך חשוב לו. כשהגעתי לחדרי, הסתכלתי במראה וראיתי שעיניי כחולות, רגועות אך מלאות ייאוש. הורדתי את העדשות, ועיניי מיד שינו צבעים – פעם הן היו אדומות מכעס ופעם סגולות מפחד. לא ידעתי מה לעשות, כמובן לא סיפרתי לאבא כלום והלכתי לישון.
המחשבות רדפו אותי כל הלילה, והלב שלי היה כבד ודואג. האם באמת ייקחו אותי למקום המפחיד הזה? ומה מצפה לי שם? כל זה בזמן שעיניי בוגדות ברגשותיי, והפחד והכעס בתוכי מתערבבים בלי סוף.
כשקמתי בבוקר, אמא נכנסה לחדרי וסגרה את הדלת מאחוריה. היא חיבקה אותי בחוזקה ואמרה בקול רך ורועד, "ליירה, ביתי אהובה, תקשיבי לי טוב. את הולכת לבית הספר היום, וזה מקום נורא. תזכרי שאסור שאף אחד ידע על העיניים שלך. את הולכת עכשיו לבית הספר ששם כולם אכזריים ורעים. אני מתחננת לפניך, זכרי דבר אחד – אסור להרוג, אסור שיהיה לך דם על הידיים. תמיד תזכרי, בודקים חוקרים לפני ששופטים. אבל אם צריך, תתנהגי ברשעות. אסור לך לעולם לספר לאף אחד על המוצא שלך או על העיניים שלך. תזכרי, ילדתי, שאני אוהבת אותך. אל תהרסי את טוב ליבך בשביל אף אחד." באותו רגע, אבא פתח את הדלת, ואמא נגבה את דמעותיי ואת דמעותיה. "בעוד חצי שעה, שתהיה מוכנה ללכת," הוא אמר בקרירות ויצא מהחדר, סוגר את הדלת בחוזקה. אמא לחשה לי, "ליירה, אני אוהבת אותך. את הולכת לבית הספר למשך שבוע שלם, לאחר מכן תחזרי הביתה. אל תפרקי את התיק שלך כשאת חוזרת." אמרתי, "טוב אמא," ושמתי את העדשות. התחלתי להתארגן, ואבא תפס בידי בחוזקה וגרר אותי לרכב שחיכה לנו בחוץ. הוא דחף אותי לתוך הרכב, והתחלנו לנסוע. מרחוק, ראיתי את בית הספר שאבא דיבר עליו, ופחדתי. זה היה בית גדול ומגודר, מסביבו הרבה שומרים, קירות אפורים וקודרים. מעל בית הספר, עננים כהים הסתובבו סביבו, רעמים וברקים נראו כל הזמן, וגשם כבד ירד ללא הפסקה. עצרנו בפתח השער, ואישה מוזרה, שמנה ובעלת שמלה ארוכה ומוזרה עם סינר גדול ואפור, הביטה בי ואמרה לאבא, "נו, הגיע הזמן שתשלח את הילדה שלך לפה. היא כנראה צריכה תיקון מאוד מאוד גדול." אבא ענה, "אמא שלה פינקה אותה, הגיע הזמן שהיא תלמד את החיים." האישה המוזרה אמרה, "כן, אדוני, הגיע הזמן באמת. אולי להבה תקשיב לדברי יותר. אחרי הכל, אני אחותך, ואמרתי לך ששום בעל ערך לא יצא מהאלפית, רק מטרד." אבא הביט בי ואמר, "את צודקת, אפילו בתור שק בשר למלכה היא לא תועיל. היא בת אנוש, לפחות שתביא כבוד למשפחתנו בכך שתהיה גנרלית, היא אכזרית ככל שצריך." אני, שלא האמנתי למשמע אוזניי, פחדתי לרדת מהרכב. אבא קם, פתח את הדלת ואמר לי, "ליירה, תקשיבי, עכשיו מתחילים החיים שלך," ודחף אותי אל האישה המוזרה. האישה אמרה, "אל תדאגי, אני אחותו של אביך, קוראים לי מתולקה. תקשיבי לי בכל מה שאני אומרת." אבא נכנס לרכב ונסע בקרירות רבה.
מתולקה אמרה, "מתוקה, בואי איתי." התקדמתי בחשש רב, והיא לחשה, "אל תדאגי, ליירה, אני רק משחקת אותה קשוחה ליד אחי, הוא קר לב. אני אדאג לך טוב." עברנו את החומה דרך שער גדול, ובפנים היה אדמה לחה ורטובה, מלאה בבוץ. ליד קירות בית הספר היו כלובים רבים. מתולקה אמרה, "בואי, תסתכלי ותבחרי לעצמך חיית מחמד שתהיה איתך בחדר כדי שלא תהיי לבד." הסתכלתי על החיות, התעודדתי מעט, וראיתי ארנב צבי יפה, קטן וחמוד, בעל קרניים קטנות וגוף מתוק. הצבעתי עליו ואמרתי, "אני רוצה אותו." מתולקה חייכה ואמרה, "בחירה טובה, זהו ארנב צבי, הוא יצור מדהים. קחי אותו, הוא זכר בן שנה. תני לו שם ובואי נלך אל החדר."
מתולקה פתחה את הסורגים, תפסה את הארנב הצבי בקרניים ואמרה, "קחי, הוא שלך." הארנב נראה כאילו כואב לו, ולכן אמרתי, "תיזהרי, כואב לו." תפסתי אותו, חיבקתי אותו ואמרתי, "תודה, מתולקה." היא שאלה, "איך את תקראי לו?" עניתי, "אני אקרא לו רובר." היא אמרה, "שם יפה לארנב נאה. בואי אראה לך את חדרך."

נכנסנו לבניין האפרורי, ובפנים הכל היה מדכא ואפרורי ללא כל צבע חוץ מאפור. הרצפה הייתה מבריקה אך אפורה, הקירות היו אפורים ואף מתים. למעלה בתקרה היה כדור מלא גחליליות זוהרות שהעירו את המקום. התחלנו לצעוד במקום שהיה ענק, ועלינו במדרגות לקומה החמישית, שם היו חדרים גדולים. מתולקה אמרה, "מחר בבוקר תהיה כאן ילדה שתעזור לך להתמצא במקום ובכיתות." היא פתחה את דלת החדר, וכשראיתי את החדר, הייתי בהלם. בקושי היה אפשר לשכב במקום. החדר היה מטר על מטר וחצי, ובו רק מיטה קטנה ומגירה קטנה ומאופשת מלאה בג'וקים. מתולקה אמרה, "אם את רוצה, תפרקי את הדברים למגירה, ואם לא, תשאירי בתיק. אנחנו נעבור על החוקים אחרי מנוחת הצהריים," וסגרה את הדלת מאחוריי.

התיישבתי על המיטה הקרה והבלויה. לא רציתי לפרוק את התיק שלי והרגשתי שאני עומדת להתמוטט. הדמעות לחצו בעיניי, אבל ידעתי שאין לי לאן לברוח. חיבקתי את רובר חזק, והתחלתי ללטף אותו כדי להרגיע את עצמי. הוא קירב את ראשו אל ידי ונראה שהוא מבין את מצוקתי. ככה העברתי כמה דקות של שקט עד שהדלת נפתחה בפתאומיות.

לתוך החדר נכנס ילד, סגר את הדלת בעדינות והביט בי במבט מתחנן. "בבקשה, אל תספרי שאני פה. אני מתחנן," אמר בקול רועד. הבטתי בו וראיתי שהוא רועד מפחד. "בסדר," אמרתי לו, והוא מיד זחל מתחת למיטה.

לפתע נשמעו צעדים כבדים, והדלת נפתחה במהירות. אישה עזת פנים, לבושה במדים הדוקים ומבריקים, נכנסה לחדר. מבטה היה מלא בזעם טהור, והיא הסתכלה עליי כאילו אני חיה בזויה. "מה את עושה בחדר הזה? מי את?" שאלה בקול קר ורע. "שמי ליירה, אני חדשה כאן," עניתי בקול רועד. "מי הכניס אותך לחדר הזה?" דרשה לדעת. "מטולקה שמה אותי פה," עניתי בחשש.

האישה המרוגזת התקרבה אליי עוד יותר, עיניה נצצו מרשע. "האם ראית מישהו חשוד?" שאלה בחדות. הבטתי בעיניה הקרות ועניתי, "לא, גבירתי." היא המשיכה לבהות בי, עיניה חורכות את נשמתי. "אם תראי מישהו חשוד, מיד תדווחי לי. הבנת?" אמרה בקול מאיים. "כן, גבירתי," השבתי בקול שקט. "איך אמרת שקוראים לך שוב?" שאלה. "ליירה, גבירתי," עניתי בקול חלש. "אני איזבל. בעוד כשעה יש מסדר לחדרים. אני מצפה לראותך בקומה השנייה עם כל הציוד שלך," אמרה בזעף וסגרה את הדלת בחוזקה. צעדי הכבדים התרחקו לאט לאט, ולא נשמעו עוד.

הסתכלתי מתחת למיטה וראיתי את הילד רועד מפחד. הוא הביט בי ואמר, "תודה," בגמגום. "מי אתה?" שאלתי. "אני דריוס," ענה בלחישה. "למה אתה בורח?" שאלתי. "הלכתי לפגוש את אחי, אבל אסור לצאת מהחדרים. אם יתפסו אותי, אני אהיה בצרות צרורות. אני אטפס מהחלון שלך אל החדר שלי. מפה כל הזמן אני יורד ועולה," ענה בפחד.

"זה בסדר, אבל תיזהר שלא יתפסו אותך," אמרתי. הוא הודה לי ונעלם דרך החלון. אחרי מספר שניות הצצתי לראות איפה הוא, וראיתי אותו מטפס אל החדר שלמעלה. "דריוס, אתה תפסן מעולה," אמרתי לו. הוא הוציא את ראשו מהחלון וענה, "תודה, אני חייב לך." "זה בסדר, דרך אגב, אתה יכול לבוא דרך החלון כמה פעמים שתרצה, רק תיזהר שלא יתפסו אותך. אני אשמח לדבר איתך אם תרצה," אמרתי לו. "תודה רבה, אני אתן לך טיפ קטן: כשיש מסדר, אסור להביא בעלי חיים. תצטרכי להחביא את הארנב הצבי. תשאירי אותו בחדר ואל תקשרי אליו יותר מידיי," הוא הזהיר אותי.

באתי לשאול למה, אך נשמע קול של דפיקה בדלת של דריוס. הוא נבהל ושמעתי קולות צעקות מחדרו, "למה אתה מסתכל דרך החלון?" צעדים כבדים נשמעו אל עבר החלון, ואני מיד החזרתי את ראשי לתוך החדר ולא שמעתי עוד דבר.

חיכיתי מספר דקות, ליטפתי את רובר כשפתאום נשמעו דפיקות עדינות בדלת. הדלת נפתחה וראיתי את מטולקה ניגשת אליי. "איך את מרגישה?" שאלה. "טוב, גבירתי," עניתי בקול חלש. "בואי ותביאי איתך את הארנב הצבי," אמרה בטון תקיף. הייתי מבולבלת בגלל האזהרה של דריוס, אבל אמרתי, "בסדר, גבירתי." היא חיכתה בפתח הדלת עד שסיימתי לארוז את חפצי.

ירדנו קומה וראיתי שם בנים ובנות עומדים בטורים נפרדים, כל אחד שם את התיק שלו לפניו ונעמד בצורה נאותה. מספר אנשים בדקו את התיקים ואמרו בקול רם, "מי שעבר על החוק יקבל עונש כבד." רובר ישב על התיק שלי. אחת המדריכות ניגשה אליי, הביטה בי בזעם ואמרה, "תקשרי את נעלייך, את לא מדוגמת." הבטתי ברגלי וראיתי שהשרוך של נעלי היה סגור. "גבירתי, הנעליים שלי שרוכות," התחלתי לומר, אבל היא סטרה לי בפנים בכוח, "אל תעזי להתחצף אליי!" אמרה בכעס, ודחפה שק קטן לתוך התיק שלי.

הייתי כמעט דומעת, אבל שתקתי. השומרים שהיו שם התקרבו אליי והביטו בי במבט זועף. "מדוע יש לך חיית מחמד ביד?" שאלו. "זהו רובר, אני רק היום קיבלתי אותו," עניתי בלחץ. אחד השומרים הביט בי ואמר, "אני מבין שאת לא מכירה את החוק שאסור להכניס לפה חיות מחמד." ניסיתי להסביר, "מטולקה אמרה לי להביא אותו," אבל מטולקה אמרה, "איך את מעזה חצופה שכמותך לדבר כך!" סטרה לי שוב, באותו מקום שכבר קיבלתי את המכה, "תתביישי לך, אמרתי לך שאסור להביא חיות מחמד."

השומרים הביטו בי ואמרו, "יש לנו פה מורדת. תבדקו בתיק שלה." הם החלו לחפש בחפצי ומצאו את השק הקטן שהמדריכה דחפה לתוך התיק שלי. "איך את מסבירה את זה?" שאלו. "זה לא שלי! היא הכניסה את זה לתיק שלי!" הצבעתי על המדריכה.

השומר הביט בי במבט מאיים ואמר, "את לא מתביישת. נותנים לך אוכל ומחסה, מלמדים אותך, ואת מנסה להאשים את האנשים שדואגים לך? את מקבלת ריתוק של חצי שנה. לא תוכלי לחזור הביתה." כמעט בכיתי ואמרתי, "סליחה, אדוני, אני מצטערת אם התחצפתי, אבל באמת לא עשיתי זאת. אני ממש רוצה ללכת הביתה, בבקשה תאמין לי."

השומר השני תפס בשערי בחוזקה ונתן לי שתי סתירות חזקות בפנים, "במקום להודות בטעות שלך ולבקש סליחה, את מאשימה אותנו? לא רק שתקבלי שישה חודשים ריתוק, אלא גם תיכנסי כל לילה אל הבור במקום לחדר."
השומר עזב את שערי בחוזקה והפיל אותי על הרצפה באיום וצורה מאוד מפחידה. "זה ישמש דוגמה לכולכם," אמר והתחילתי להרגיש צמא לדמעות. מיד מטוליקה לקחה אותי וזרקה אותי לחדר המדרגות. ירדנו קומה אחר קומה, כשהחשיכה והקור התעצמו. כאשר הגענו לקומה הראשונה, גיליתי שיש עוד מדרגות כלפי מטה. המרתף היה מרתק וחשוך, וריחו מעופש ומסריח