ברית חיים ודמים - שבעים לברית הדרוזית יהודית
גליון מספר 20 סיוון תשע"ח
שמחים להביא בפניכם את גליון שבעים מאורות מספר 20, המוקדש הפעם לנושא:
ברית חיים ודמים - שבעים לברית הדרוזית יהודית
מוזמנים לקרוא, להנות, להרשם ברשימת התפוצה, לקחת רעיונות לעבודה חינוכית וחברתית ולהעביר לקוראים נוספים. קריאה מהנה!
שימו לב: בלחיצה על הפסים בקצה העליון של הגליון ניתן לראות את הגליונות הקודמים וכן לבצע חיפוש בכל המאמרים שהתפרסמו עד כה.
אור חדש: הברית ההיסטורית - עבר, הווה, עתיד / ד"ר יוסי לונדין
מדחת יוסוף הי"ד ויבדל לחיים טובים תת אלוף רסאן עליאן, חברי כנסת ונציגים כמעט בכל המפלגות הציוניות, תיכון ירכא בראש רשימת בתי הספר המצטיינים, השיח טאריף כמדליק משואה ביום העצמאות, כל אלו ( לצד תהליכים מורכבים ולא פשוטים) לא נולדו אתמול, אלא הורתם עוד בימים של ערב הקמת המדינה.
במשך מאות שנים שררו יחסי קרבה בין הדרוזים והיהודים בארץ ישראל, שני מיעוטים קטנים שנאלצו להתמודד עם נחת זרועו של האסלאם. המרד הערבי בשנים 1936-1939, והעימותים בין יהודים לערבים בימים שקדמו לארועי תש"ח חייבו את הדרוזים לבחור צד. רובם נטו יותר ויותר לצד היהודי. ההכרעה הסופית התקבלה באפריל 1948. גדוד שכירי חרב דרוזים שהגיע מג'בל א-דרוז שבסוריה, לחם במסגרת כוחות "צבא ההצלה" הערבי כנגד יהודי הגליל. לאחר קרב מר ברמת יוחנן בו הובסו אנשיו בידי לוחמי ההגנה, החלו שיחות בין ראשי הגדוד לנציגים יהודים בדבר מעבר צד במלחמה. את השיחות מהצד היהודי ניהל משה דיין, שקם לשם קיומם מהשבעה על אחיו זוריק (אביו של האלוף עוזי דיין) שנפל בקרב עם הדרוזים!. הופעתו של דיין בנסיבות כה מורכבות, ולחצם של נכבדי הדרוזים בכרמל עשו את שלהם, וראשי הדרוזים עברו צד והעמידו את אנשיהם וכפריהם לטובת מדינת ישראל הצעירה.
בשנת 1956 הושת על העדה הדרוזית גיוס חובה ואנשיה שירתו שנים רבות ביחידה 300 ולאחר מכן בגדוד חרב, שנסגר לאחרונה כחלק מהכניסה ההדרגתית של לוחמים דרוזים לכל יחידות צה"ל.
לאורך השנים ידעו היחסים בין הרוב היהודי לעדה הדרוזית גם משברים. קבוצות איסלמיסטיות ביקשו למשוך את העדה לעבר עמדת הציבור הערבי, ארועי פקיעין, שאלת המעורבות במלחמת האזרחים בסוריה ומצב הדרוזים בגולן, כל אלו מאתגרים מפעם לפעם את הברית ההיסטורית. אולם למרות הכל, שבעים שנה אחרי, דומה שהעדה הדרוזית והרוב היהודי מצאו את הדרך המיטבית לשילוב בין יהודים לאינם יהודים במדינת ישראל. האם יגיע היום וגם מיעוטים אחרים ילכו בדרכם?
אורות מן השטח: סימני תקומת ישראל באדמת ארץ ישראל -
מצפור נביה מרעי / הרב אמיתי בן נון
נָבִּיָה מֶרְעִי (1954 - 1996) היה אלוף משנה בצה"ל וסגן מפקד אוגדת עזה, נהרג ברצועת עזה מירי מחבל פלסטיני, בעימותים שהיו חלק ממהומות מנהרת הכותל.
יליד הכפר הדרוזי חורפיש. התגייס לצנחנים ב1972 ולחם במלחמת יום הכיפורים בחצי האי סיני. את שירות הקבע החל באוקטובר 1975. התפתחות הקריירה הצבאית של נביה דינמית ומרתקת. הוא שימש במגוון תפקידים, בגזרות שונות, הן כלוחם, הן כאיש מטה, והן כמדריך ומכשיר של קציני צה"ל. בכל היחידות בהן שירת ועליהן פיקד העמיד דור שלם של מפקדים, לוחמים וחיילים. במהלך שירותו קיבל את אות השירות המבצעי, אות יום הכיפורים ואות שלום הגליל. בלט במעורבותו הרבה בכל יחידה אליה הגיע. כקצין ערכי ואחראי, אשר חונן בכושר מנהיגות ופיקוד מעולים, הקרין סמכותיות ומקצועיות והשרה תחושה כי הכוחות מוכנים לכל אירוע. שימש כקצין אג"מ של החטיבה המרחבית ברמת הגולן. לאחר מכן, מונה לקצין האג"מ של החטיבה המרחבית בלבנון, במסגרת תפקיד זה השתתף במלחמת שלום הגליל.
בשנת 1994, מונה נביה למפקד החטיבה הצפונית בעזה. הוא סיכל פיגועים באזור, ואיפשר תקופה שליווה לתושבי גוש קטיף. נביה יצר קשרים מצוינים עם תושבי הרצועה וסביבתה וההיכרות האישית עם ראשי ההתיישבות יצרה אמון מלא ואפשרה שיתוף פעולה. לאחר שנתיים של עבודה מאומצת מונה לתפקיד סגן-מפקד אוגדת עזה, כתפקיד אחרון לפני קידומו למפקד האוגדה, לדרגת תת-אלוף
ביום 27.9.1996 נפל נביה במהלך קרב ברצועת עזה, במהלך מהומות מנהרת הכותל. עם הסלמת המצב באיזור, זומן נביה למקום, לאור הקשרים המיוחדים שהיו לו עם הקצינים הפלסטיניים. לאחר ששוחח עמם והבטיח רגיעה בגזרה הצפונית, פנה לגזרה הדרומית לכיוון מוצב "טרמית" באיזור מעבר רפיח, במטרה לסייע לחייליו שהותקפו באש הפלסטינים. במהלך הירי נפגע נביה ומת מפצעיו במקום. בן ארבעים ושתיים היה בנופלו.
פעולות הנצחה רבות נעשו לזכר נביה, בביתו של נביה בכפר חורפיש הוקם חדר הנצחה. חדר זה היה לאתר "עלייה לרגל" בו מבקרים אזרחים, תלמידים, חיילים ובני תנועות הנוער, אשר באים לחלוק לו כבוד וללמוד על מורשת הקרב המפוארת של נביה כפרט ושל ובני העדה הדרוזית ככלל. כמו כן הוקם מצפור על שמו אל מול רצועת עזה שם נהרג.
מצפור נביה מרעי נמצא קילומטר מערבה מהכניסה לקיבוץ מפלסים. המצפה צופה אל רצועת עזה, המבקרים במקום צופים אל עבר הרצועה ומתייחדים עם זכרו של נביה. רבים מהם ממשיכים מעט דרומה לעבר אנדרטת חץ שחור, המנציחה את פעולות התגמול של הצנחנים בשנות החמישים. לא הרחק משם בקיבוץ סעד, נמצא "מעוז מול עזה", המתאר את התמודדותם של תושבי האזור עם האיום העזתי במלחמת העצמאות, ולכל אורך הדרך פזורות להם אנדרטאות לחללי הקרבות ברצועה ובסביבתה, ומיגוניות המעדכנות כי לא תם הקרב... ידים שלובות של לוחמי תש"ח ושנות החמישים, חיילי שנות התשעים וחיילי תשע"ח, דרוזים ויהודים, דתיים וחילוניים, כולם כאחד ממשיכים לעמוד אל מול הרצועה הסוררת ולהילחם על הבית.
לבירור האורות - נקודות לחשיבה וללימוד: הדרוזים במלחמת העצמאות / מורתגי מרעי
כעשרת אלפים דרוזים חיו באמצע שנות השלושים , בגבולות ארץ ישראל , כולם בכפרים בצפון המדינה ובהר הכרמל . צאצאיהם של ראשוני הדרוזים שהגיעו לגליל כאלף שנה קודם לכן , לאחר שחיפשו מקמות מסתור מפני האויבים שרדפו אחר אלה שכפרו באסלאם. בארץ ישראל סבלו בני העדה הדרוזית מאפליה גלויה. גם מהבריטים שהתעקשו לראות בהם חלק מהקהילה המוסלמית , וגם מהמוסלמים שטענו שמדובר בעדה נחותה ומתועבת שבגדה בערכי האסלאם.[1]
בחודש אוקטובר 1947 התקיימה ועידה של הליגה הערבית בעיר עאליה בלבנון בסיום הוועידה הצטרפו נכבדים דרוזים לנכבדים פלסטינים מכל הדתות , שעלו לרגל אל המופתי הפלסטיני , חאג' אמין אלחוסיני , ששהה באותה עת בלבנון , בין הנכבדים הדרוזים היה נג'יב מנצור , מוח'תאר (מנהיג) הכפר עוספיא שברכס הכרמל . נג'יב ניצל את ההזדמנות לשיחה עם המופתי ואנשיו , כאשר אנשי המופתי לחצו עליו בדרישה לקבל ממנו הצהרות והבטחות לשיתוף הפעולה עם ערבי ארץ ישראל במאבקם ביהודים , מלבנון המשיך מנצור להר הדרוזים בסוריה בכדי להיוועץ במנהיגיו , אלה יעצו לו לפתוח במשא ומתן עם היהודים בכדי לברר את עמדתם כלפי הדרוזים. הם גם יעצו לו לבקש עזרה מן היהודים נגד דרישת הערבים לגייס את הצעירים הדרוזים לשורותיהם ונגד התעמולה שהפיצו בכפרים , בשובו לארץ ישראל ביקש מנצור להיפגש עם אחד ממנהגי היישוב כדי לקדם את שיתוף הפעולה בין הדרוזים ליהודים .[2]
במהלך קרבות הגליל ינואר –יוני 1948 , אוכלוסיית הגליל הייתה כפרית וחקלאית למעט העיירה צפת והמרכזים העירוניים בשולי האזור, עכו ,נצרת , טבריה . מעורבותה בחיים הפוליטיים ובמתרחש בהקשר האזורי הבינלאומי הייתה מעטה ביותר , וזהותה משפחתית מקומית . כמו בחלקים אחרים של הארץ התאפיינה אוכלוסייה זו בפיצול פוליטי , שנוסף עליו פיצול דתי בין מוסלמים , נוצרים , דרוזים . כך למשל , בקרב חלקים מן האוכלוסייה הדרוזית שררה איבה כלפי המופתי ועושי דברו , ומשקעים עמוקים בעקבות התנכלויות של חברות המורדים הערבים בכפרים הדרוזים , מן הכרמל ועד בית-ג'ן בתקופת המרד הערבי של 1936-1939. , איבה זו הולידה את ראשיתו של שיתוף פעולה יהודי –דרוזי שהיה עתיד להגיע להבשלה בעיצומה של המלחמה .[3]
כבר בשנת 1929 בעיצומם של אירועי הדמים והטבח שביצעו הערבים בתושבים היהודים שחיו בחברון , קרא המופתי הירושלמי , חאג אמין אלחוסיני , לדרוזים לחבור אליו , אבל ההיענות הייתה מעטה. במקביל לקריאה של המופתי החלו להיווצר מגעים וקשרים בין ההנהגה הציונית בארץ ישראל לבכירים בעדה הדרוזית. ניתן לציין את מעורבותו הישירה של יצחק בן צבי (לימים נשיאה השני של מדינת ישראל ) בפנייה לרשויות המנדט הבריטי בסוף שנות העשרים אשר ביקש לבטל גזר דין מוות כנגד צעירים דרוזים מהכפר מע'אר שהואשמו ברצח שוטר ערבי ששירת במשטרת המנדט. בן צבי בהיותו חבר הנהלת הסוכנות היהודית הוזמן על ידי הנכבדים של העדה לסיור בכפרים הדרוזים בגליל בכפר ראמה ובכפר מע'אר. לאחר אותם סיורים החל בן צבי להביע את דעתו בדיונים בסוכנות היהודית, כי יש לראות בדרוזים בעלי ברית פוטנציאליים במאבק הצפוי על עתידה של ארץ ישראל. הטיפול בקשר עם העדה הדרוזית הוטל על אבא חושי שהיה מהפעילים המרכזיים של הסוכנות היהודית בגזרת חיפה ובצפון. הוא גייס נכבדים רבים וגם פועלים רבים מקרב בני העדה הדרוזית לפעילות ציונית אנטי ערבית , הדרוזים בכרמל ובראשם מנהיג בשם לביב אבו רוכן היו הראשונים שהצטרפו רשמית לצידה של מדינת ישראל שעתידה לקום .[4]
במהלך מלחמת העצמאות פעלו בחזיתות השונות 4000 עד 5000 מתנדבים ערבים , הם אורגנו במסגרות צבאיות סדירות למחצה ופעלו בכפיפות למפקדות חיצוניות או פנימיות ערביות , בלטו ביניהם שני גופים עיקריים : " צבא ההצלה" שהוקם ביוזמה ובהשראה סורית ,"האחים המוסלמים " רובם הגדול ממצריים . יחידות " צבא ההצלה " הורכבו בעיקר מסורים עיראקים , לבנונים , ירדנים , ערבים פלסטיניים. "צבא ההצלה" הורכב מגדודים ומפלוגות עצמאיות בפיקודו של פאוזי אלקואקג'י , סורי במוצאו , עיקר גזרת הפעולה של " צבא ההצלה " היה בשומרון ובגליל . [5]
מאז תחילת מעשי האיבה בחודש דצמבר 1947 הגיעו קבוצות קטנות של דרוזים מסוריה ולבנון לכפרים הדרוזים בכדי לסייע בהגנתם . במקביל לזה החל " צבא ההצלה" לארגן גדוד דרוזי בשורותיו בפיקודו של שכיב והאב , שכיב והאב ביחד עם הפיקוד של " צבא ההצלה " העריכו שמצבם הכלכלי הגרוע של הדרוזים בהר הדרוזים בסוריה ידחוף רבים להצטרף לגדוד זה , תחילה דחה סולטאן אלאטרש שהוא מנהיג ההר את רעיון של בניית גדוד דרוזי ,אך על מנת לשמור על שקט מול הליגה הערבית , הוא הרשה לשכיב והאב לגייס לגדוד הזה כפרטים . הגדוד הגיע לארץ ישראל בתאריך 28 למרץ 1948 , התמקם בכפר שפרעם , ניהל קרבות מול ההגנה באזור קיבוץ רמת יוחנן. הגדוד שלא קיבל לגיטימציה ולא אהדה מהדרוזים שחיים בארץ ישראל נכשל במשימתו ונהדף על ידי כוחות ההגנה. ללא ידיעתו של מפקד הגדוד שכיב והאב , נוצר קשר בין מפקדים מהגדוד לבין אנשי מחלקת ש"י של ההגנה. לביב אבו רוכן וגיורא זייד הצליחו לתאם פגישה בין קצינים דרוזים מהגדוד לבין משלחת של ההגנה שעמד בראשה משה דיין שהיה אז ממונה על היחסים מול הערבים במטה ההגנה. בתאריך 09/05/1948 סוכם בין שני הצדדים שהגדוד מפסיק את פעולות הלוחמה שלו כנגד כוחות ההגנה .[6]
בתאריך 23/04/1948 התקיים בכפר אבו סנאן מפגש של ראשי העדה הדרוזית בארץ ישראל. המפגש התקיים בעקבות לחץ מצד מפקד צבא ההצלה פאוזי אלקוקקג'י , משום שרצה בחזרה למשוך לצדו את הדרוזים , אך התשובה של ההנהגה הדרוזית בארץ ישראל הייתה להימנע מלהילחם ביהודים ולהסתפק אך ורק בשמירה על הכפרים הדרוזים .
בתאריך 30/06/1948 נערכה פגישה נוספת של הנהגת העדה עם נציגי ממשלת ישראל , סגן מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ , יעקוב שמעוני , הציע לשר החוץ משה שרת , לתת הצהרה על הכרתה של מדינת ישראל בעדה הדרוזית שחייה בתחמה כמגזר מיעוט שאינו צד בלחימה .[7] זמן קצר לאחר מכן פעלה כבר יחידה דרוזית במסגרת כוחות צה"ל. הברית ההיסטורית יצאה לדרך.
[1] אילן כפיר , דני דור , דרוזי -הדרוזים בצה"ל , ע"מ 9 .
[2] שמעון אביב , טס נחושת , ע"מ 57
[3] אלון קדיש , מלחמת העצמאות תש"ח –תש"ט , ע"מ 213 .
[4] אילן כפיר , דני דור , דרוזי -הדרוזים בצה"ל , ע"מ 10 .
[5] אלון קדיש , מלחמת העצמאות תש"ח –תש"ט , ע"מ 207 .
[6] שמעון אביב , טס נחושת , ע"מ 60.
[7] שמעון אביב , טס נחושת , ע"מ 62.
אורו של שיר: ברית חיים
לא תמיד זרמה ברית החיים והדמים על מי מנוחות. לא פעם התקשו ישראלים זועמים להבחין בין הדרוזים לוחמים ונאמני המדינה לבין אויביה. בראשית שנות השבעים רעשה הארץ כאשר בהפגנה זועמת על רקע פיגוע שנעשה בקריית שמונה הוכו חיילים דרוזים בחופשה שהיו ללא מדים וזוהו כדוברי ערבית, וזאת לאחר שבאותו פיגוע לחמו ונפגעו אותם חיילים וחבריהם. יהונתן גפן ודני ליטני כתבו על רקע אותו אירוע את השיר הנוקב "בלדה לדרוזי".
שלושה עשרים מאוחר יותר חדרו מחבלים לבית הכנסת בני תורה בהר נוף שבירושלים, ורצחו באכזריות ארבעה ממתפלליו. רס"מ זיידף סייף מיאנוח ג'ת היה השוטר הראשון שהגיע למקום, נלחם באומץ במחבל, ונפל בקרב. קשר מיוחד נוצר בין בני הציבור החרדי מתפללי בית הכנסת, לבני משפחת סייף. לימים הופיעו הזמר הדרוזי נימר וייב ומקהלת פרחי ירושלים הדתית לאומית עם השיר "ברית חיים" מפרי עטו של חנן אביטל, שהוקדש לזכרו של זידאן סייף.
בוקר ההוא, בתפילת שחרית,
בא האויב להרוג, להכרית
מתחת טלית זעקו אל האל
שמע ישראל, הו שמע ישראל
אתה ששמעת קולות זועקים
רצת לשם, גמאת מרחקים ,
אמיץ ונחוש בקרב שנמשך
בגופך הגנת עליהם יא אח
ברית אחים ברית בין לוחמים
ברית דמים כרתנו שם בקרב
מי יתן תהיה לברית חיים
בני משה ובני יתרו יחדיו
הורים מקוננים, רעיות עומדות בדד,
על שומר ירושלים, השוטר מ ג'את
בגעגועים נושאים את דמותך עימם
ילדים שלא יכירוך לעולם.
לא תעמוד על דם רעך
תקווה ואומץ בלבבך
טוהר הנשק רוח האדם
לנצח אנו יחד כאן
האם השירים הבולטים יותר יהיו בסגנון זעקת הכאב של "בלדה לדרוזי", או ברוח "ברית חיים"? תלוי הרבה במחנכי ישראל, משתי הקבוצות.
אור לתלמיד / אוריאל אסולין
כבר בזמן מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט החל להתרקם קשר בין היישוב היהודי לבין העדה הדרוזית בארץ ישראל. בשנות הארבעים ובמיוחד בעת מלחמת העצמאות- קשר זה הלך והתהדק והפך לברית דמים ששוררת עד ימינו.
אחד הדמויות שהשפיעו יותר מכל על קשר זה הוא השיך אמין טריף ז''ל (1993-1896)
השיך אמין טריף נתמנה לראש הרוחני של העדה הדרוזית בשנת 1928 ומאז ועד מותו הוא מילא תפקיד חשוב ביותר בחיי הדרוזים בכלל ובישראל בפרט. הוא הקדיש את חייו להנהגת העדה הדרוזית לחיי שלום ודו-קיום עם היישוב היהודי ולטיפול בבעיות היומיום שלהם. בחוכמתו הצליח השיך להוביל את העדה הדרוזית להצלחה ושגשוג.
בשנת 1957 נענתה ממשלת ישראל לבקשתו של השיך אמין והעניקה מעמד עצמאי אוטונומי לעדה הדרוזית בישראל בכל הנוגע לדת ולדיני אישיות, בדומה למצב הדרוזים בסוריה ולבנון. ובעקבות כך הוקמה המועצה הדתית הדרוזית בראשותו של השיך טריף.
בשנת 1962 חוקקה הכנסת חוק בתי הדין הדרוזים, ובכך הפכה העדה הדרוזית לעדה עצמאית כשאר העדות בישראל. ובשנת 1963 נקבע בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים בראשותו של השיך טריף.
בשנת 1990 הוענק לשיך אמין טריף, ז''ל, פרס ישראל על תרומתו לעדה הדרוזית ולחברה הישראלית בכלל, ועל אמונתו בשלום ואחווה בין העמים. השיך אמין תרם את הערך הכספי של הפרס לקבר הנביא שועייב.
משימות.
א. צפה בסרטון המצורף: https://www.youtube.com/watch?v=pSRmX35CgaQ
והסבר מהו הרקע הדתי לברית בין הדרוזים ליישוב היהודי?
ב. בשנת 2014 ערכו מחבלים פיגוע דמים בבית כנסת בשכונת הר נוף בירושלים.
במהלך הקרב עם המחבלים נהרג השוטר הדרוזי זידאן סייף תוך כדי שהוא בולם את המחבלים בגופו.
בעקבות נפילתו עלתה שאלה: האם ניתן לערוך טקס אשכבה לזכרו בבית הכנסת?
על מנת לפסוק הלכה נעזרו המתדיינים בהלכה שפסק הרב עובדיה יוסף במקרה דומה.
כנס לכתבה הבאה, והצג את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף ואת נימוקיו.
חפש את האור
פתרון החידה מגליון 19:
והחידה מהגליון הקודם: מה הקשר בין אלטלנה לחיים נחמן ביאליק?
פירוש המילה אלטלנה באיטלקית הוא נדנדה, וזהו שם העט שבחר זאב ז'בוטינסקי הצעיר לחתום בו את כתבותיו בשעה ששהה כסטודנט צעיר באונברסיטאות איטליה בראשית המאה העשרים. לימים החליטו אנשי האצ"ל לקרוא לספינה הידועה על שם כינוי זה של מנהיגם הנערץ. תושב מפורסם אחר של אודסה, העיר בה נולד וגדל ז'בוטינסקי, המשורר חיים נחמן ביאליק חיבר באותם ימים את שירו המפורסם נדנדה.
והחידה להפעם: מצידו האחד התעמתו כורדי וצרפתי, מצידו השני שב התימני ומהעבר האחר התקדש הדרוזי- היכן?
ניתן לשלוח תשובות לחידה בעזרת טופס מקוון